הבטתי אל מעלה הרחוב. ומעליו. מעל העיירה טומאר, מתנוסס וחולש על המרחב שסביבו, מנזרו של ישו. קונבנטו דו כרישטו. Convento de Cristo. יצירת מופת ארכיטקטונית מתקופת חשוכה. ימי הביניים. שהרי לא היו הללו מקבלים את שמם לולא היו מה שהיו. בין לבין. אבל אז, בימי הביניים, לא היו ידועים כימי הביניים. מן הטעם הפשוט שאיש טרם חשב על הרנסנס… פנינה זאת של מבצר/מנזר שגיב ונישא, השולט על סביבותיו, במלוא המובן, נכללת ברשימת נכסי העולם של אונסק"ו.
זהו מנזרו של מסדר הטמפלרים (שם אחר: מסדר אבירי היכל שלמה). אחד מני כמה הפזורים ביבשת. הטמפלרים, נוסדו כמסדר נוצרי (וצלבני) בירושלים הצלבנית. ב-1119. בסופו של יום צאלח א-דין גירש אותם מירושלים. לקח עוד כמה שנים והמדינה הצלבנית נפחה את נשמתה והחזירה ציוד לבורא. לא בכדי טוענים הערבים והמוסלמים שזה מה שצפוי לנו. נחיה ונראה. בשנים שלאחר מכן צברו הנזירים/הלוחמים הון עתק – אדמות ונכסים. והיו לצנינים בעיני האפיפיור.
כאן, במחצית המאה ה-12 עבר הגבול (הזמני) בין המורים המוסלמיים מדרום לבין הפורטוגזים הקתוליים מצפון. והימים ימי הכיבוש מחדש. הרקונקוויסטה. השבת חצי האי האיברי לידיים נוצריות. זו הייתה תחילתו של המנזר בטומאר. כמבצר ספר. חברי המסדר היו שותפים לכיבוש המחודש. לימים, תעמוד עובדה זאת לזכותם.
ללא האינטרנט והרשתות החברתיות – הפייסבוק, הטוויטר ודומיהן – הועברה ההודעה מטעמו של קלמנס ה-5, האפיפיור: יש לאסור את חברי המסדר ולהעמידם למשפט ככופרים. ב-13 בפברואר, 1314, הסתער צבא צרפת, מונהג על-ידי המלך פיליפ ה-4, על המנזרים ברחבי צרפת וטבח באבירים. הרי לכם המקור ההיסטורי ל"יום שישי ה-13".
התחלנו לעלות אל ההר. בנתיב הישן. זה ששימש את הולכי-הרגל ואת רוכבי הפרדות, החמורים והסוסים. נזכרתי באחרים שטיפסו אל המנזר. אל ההר. לדוגמה – האח ויליאם ועוזרו הצעיר:
בוקר יפה בסוף נובמבר. בלילה ירד מעט שלג, לא יותר משלוש אצבעות לגובה, והקרקע עוטה רדיד צונן. תיכף לתפילת-הלל, בחשכת לילה, שמענו את המיסה בכפר אשר בעמק. בעלות השמש יצאנו לדרך, אל ההר.
עד שאנו מטפסים בשביל התלול, המתפתל סביבו, ניגלה המנזר לעיני, לא החומות שהקיפוהו מכל עבר הרשימוני, לפי שדמו לאחרות בעולם הנוצרי, שקראו לו, כך נודע לי אחר-כך Aedificium, אך המקום שבו עמד, מחוץ לכל אפשרות גישה, הוא ששיוה לו מראה-אימים המפיל חלחלה בלב כל נוסע הקרב אליו. מזל הוא כי מפאת בוקר חורפי בהיר כשוהם, לא היתה חזית המבנה כזו שבימי סערה.
לא אומר, עם זאת, כי עורר בלבי שמחה. חשתי דווקא למראהו פחד וחרדה דקה. אלוהים הוא היודע כי לא היו אלה רוחות-רפאים שנוצרו בנפשי הבלתי בשלה, וכי פרשתי נכונה את אותות-האזהרה החד-משמעיים שנחקקו בסלע למן היום שבו שלחו הנפילים יד במלאכה, וקודם שרצונם התמים של הנזירים הרהיב עוז להקדיש את המבנה לשמירת דבר-אלוהים.
אומברטו אקו (1987), שם הורד, (מאיטלקית ומלטינית: עמנואל בארי), זמורה ביתן, ע' 24-23.
מקור: מפת המנזר נסרקה מתוך מדריך מישלין לפורטוגל (הצילום האחרון מנהנקודה המסומנת בתרשים כ- Doorway)
הגענו אל רחבת הכניסה למנזר/מבצר. זיהינו שלושה ישראלים. אישה ושני גברים. הצעיר רץ מנקודה לנקודה וחיפש זוויות של צילום. (ואני עקבתי אחריו במבטי שמא אצוד טיפים לזוויות צילום כאלה ואחרות). עם המבוגר שוחחתי. אוהד של הפועל תל-אביב. אמש נוצחה על-ידי בנפיקה ליסבון. 2:0. לנו האפס… באצטדיון הלוז. האור. עוד נותרו כמה שעות לפני הטיסה… האישה – בעיקר שתקה. בצד התארגנה קבוצת תיירים שהתגודדה סביב המדריך שמצדו נופף בדגלון ונאם במגבר הקול. במדריך כתוב שהסיור בתוככי המנזר הוא בכפוף לשעות קבועות ולמדריך. אז זהו שלא כך במציאות… וכן, המנזר-מבצר מדהים. במיוחד שאתה חושב על היכולות, הטכנולוגיות וההנדסיות, של אותם הימים.
נכנסנו. אפילו קיבלנו הנחה של אזרחים וותיקים. הצהרנו, קבל עם ופקידה, שהנשים אינן וותיקות. צעירות הן. שמעה הפקידה ונתנה הנחה אף להן. אנחנו, מצדנו, חקרנו את צפונות המנזר. עברנו דרך הבזיליקה דמוית כנסיית הקבר, חלפנו במסדרונות, מעברים, גרמי מדרגות, מגורי הנזירים, חדר-אוכל, חצרות ומבואות. גם התבוננו בחלון הצלב המפורסם. נושא הייצוגים של עידן התגליות הדגולות בראי הקתולזם. מחוסר מקום, וכדי שלא להעמיס יתר-על-המדה, בפניכם מוצג אך מספר תמונות מייצג:
בפורטוגל, בראשית המאה ה-14, לאחר השלמת הכיבוש מחדש של הארץ שהפכה למדינה, בספרד הסמוכה היה צריך לחכות ל-1492 ולכיבוש גרנדה, המעוז המורי האחרון בחצי האי האיברי, נותרו החבר'ה של המסדר ללא תעסוקה של ממש. עם זאת נותרה העזרה שהושיטו לכיבוש המחודש הייתה צרובה בזיכרון הקיבוצי. ובבוא יום ה-"ע" ושעת ה-"ש", ה-13 בפברואר 1314, התחכם המלך הפורטוגלי לפקודת האפיפיור. אמנם דון דיניש, פיזר לכאורה את המסדר, אך למחרת היום הקימו בשם חדש: "מסדר הנזירים של ישו". והוא, המסדר החדש, תרם שוב למדינה בעידן התגליות הגדולות. יום מן הימים נתפנה לכתוב על כך. אנריקה הנווט, מגלן ושאר טיפוסים יורדי-ים.
ואתם שואלים: מה פשר הדם ומהו אותו המבוע? הדם שגלש במורד ההר, מהמנזר אל הכיכר, וממנה לרחובות העיירה, הוא לא אחר מאשר דמם של הכבשים שנשחטו על-ידי הנזירים עבור ההילולה שנערכה למלך בתמורה לכך שהמלך לא שחט אותם…
צילומים: משה הרפז (ספטמבר 2010). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 
תגובות
ימי ביניים. ימים בין תקופות. רק המסתכל בראי ההיסטוריה יכול להבחין.
מנזר וישו נתפסים שמחפשי המפלט בענווה וסלידה מכל המייצג רכוש. למסתכל מההווה קשה להבחין לא בענווה ולא בצניעות. מה שמזכיר לי כי גם היום דברים שאומרים מנהיגינו היום גזים ונעלמים למחרת. אבל למה להשבית שמחה ועוד בפתחה של שנה חדשה.
פוסט מדהים וגם מחכים.