לאחר מלחמת הקוממיות, התפוגג לכאורה הספר הקולוניאלי. כתבתי לכאורה משום שתוך פחות מעשרים שנה נוצר ספר חדש. אבל על הספר ההוא – עוד נרחיב את הדיבור בהמשך. המאמר הזה מוקדש לספר שנוצר, בגבולות 1949 או אם תרצו – 4 יוני 1967. עדין היה קיים ספר פנימי – גליל, נגב, פרוזדור ירושלים, עוטף יהודה ולאורך הגבולות וקווי שביתת הנשק. בשל נטישת ובריחת הערבים (או גירושם) מכפריהם היה שונה הספר הפנימי הישראלי מהספר הערבי בימי חומה ומגדל.
ובספר קיימת אסטרטגיה נקודתית: תוקעים יתד במרחב באמצעות הקמת יישוב בודד או מקבץ יישובי, האמורים, בבוא העת, להוות רצף טריטוריאלי. הקולוניזציה של מדינת ישראל הצעירה בוצעה בשני מישורים: ביצוע התיישבות יהודית לפי מדיניות פיזור האוכלוסין כפי שבאה לידי ביטוי בתכנית המתאר הראשונה של ישראל וייהוד שטחים שבהם הייתה ליישוב היהודי נחיתות דמוגרפית אל מול רוב ערבי מקומי.
טענת האדריכל אריה שרון, האחראי על התכנון הלאומי דאז, הייתה כי "תכנון פיסי, הקובע את ייעודם של שטחי-ארץ ומעצב את דמותם המרחבית, חייב להיות מושתת על גורמים כלכליים, חברתיים ולאומיים-ביטחוניים." (שרון, 1951: 5).
שרון הציג את תכנית המתאר הראשונה של ישראל כמסגרת המאפשרת "התפשטות ההתיישבות העירונית והחקלאית בכל הכיוונים וחלוקתה ההרמונית והמאוזנת בכל חלקי הארץ" (שם: 6) ומשמעותה היא "חלוקת האוכלוסייה והעלייה ברחבי הארץ לפי צרכיה הכלכליים, הביטחוניים והחברתיים" (שם: 12-13). דגם הפעולה של "מתקפה התיישבותית" (Rotbard, 2002), חזר על עצמו מאז וללא הרף. תכנית שרון היא דוגמה אחת לכך.
"הגבול החיצוני טושטש והורחב לכלל אזור ספר שרירותי, ושבה החלה הסלמה ונוצרה מלחמה בזעיר אנפין באזור הגבול" (אייל, 2005: 89). טשטוש קו הגבול הפיזי והרחבתו לאזור ספר ניתן להיעשות במספר דרכים. אחת הדרכים הייתה יצירתם של אזורים ביטחוניים, צבאיים, לאורך הגבולות החדשים של המדינה. עומקם של אזורים אלה עלה לעיתים על20 ק"מ. ההגדרה של שטחים כאזורי ביטחון אפשרה לצה"ל לפנות ולהרוס כפרים ערביים ולהגביל תנועת אזרחים בהם. שטחי האש של צה"ל נפרשו בצמוד לגבולות עם ממלכת ירדן ועם לבנון כחלק ממערכת ההגנה מחד ואמצעי נוסף לתפיסת טריטוריה מאידך.
בשלהי 1948, בטרם הסתיימה המלחמה רשמית, החליטה ממשלת ישראל לפנות את אזורי הגבול שלה מכפרים ערביים לעומק של חמישה עד עשרה קילומטרים. ההניעה למדיניות זו, שהוצאה לפועל החל מראשית נובמבר לאורך גבול הלבנון – היתה צבאית: כפרים ערביים לאורך הגבול, בסמוך מאוד לעמדות צה"ל ולדרכי הסיור, יצרו איום. הם יכלו לארח חיילים ולוחמים לא-סדירים ערביים ולסייע להם אם יחדשו הערבים את המלחמה; להסתיר מחבלים ומרגלים; ולשמש מקומות חניה למסתננים חוזרים, גנבים ומבריחים. (מוריס, 1997: 157)
הקמת יישובים חדשים, באזורי הספר והגבול, על בסיס שטחים שנעזבו והתרוקנו מאוכלוסייתם הערבית, נתפשה כמעצור וככוח בולם בפני אפשרות של שיבת פליטים פלסטינים לאדמותיהם הנטושות, למדינת ישראל. היישובים החדשים אמורים אפוא לבלום הסתננות פלסטינים כפרטים וכבודדים ולמנוע שיבה מסיבית של פליטים לפי הסדרים מדיניים שייתכן ויכפו על המדינה. ונדרש לעשות זאת מהר ולהציב עובדות בשטח על-מנת להכשיל כל יוזמה מדינית-פוליטית של החזרת הפליטים הפלסטינים לישראל. התהליכים הללו הובילו למסקנה: "המשטר המרחבי-קרקעי שהונהג בישראל, נועד בעיקרו לחסום את שיבת הפליטים הפלסטינים." (יפתחאל וקדר, 2003: 29).
לפני כעשר שנים קנו בני הזוג ברנשטיין ולזר בית במושב עופר, מצפון לזכרון יעקב. רוב ימות השבוע הם גרים בתל אביב, אבל בסופי שבוע ובתקופות כתיבה הם מבלים בעופר. "את עוזבת את כביש חיפה-תל אביב הישן ומתחילה לעלות בגבעה", היא אומרת, "בין משוכות צבר וקירות אבן חרבים, שפעם היו הכפר הערבי עין רזל. אנחנו גרים לא על חורבות הכפר עצמו – את זה לא הייתי מסוגלת לעשות – אלא למעלה, במקום שהיו פעם אדמות השלחין של הכפר. כשנוסעים פעמיים ביום דרך הנוף הזה, הוא נכנס לתמונת העולם שלך ואי אפשר להתעלם מהסיפור שהוא מספר.
[…]
"אני מכירה ערבים שחזרו לכפר הזה לפני כמה זמן וחיפשו את המקומות שלהם. הם זוכרים הכל. בבית הקברות שלהם היהודים הקימו מזבלה. הם פינו משם את המזבלה, וסימנו מחדש כל קבר. הם מכירים את הכפר, איפה היה כל עץ שקד וכל אבן. השטחים מסביב לעופר מוחכרים למגדלי צאן ובקר ולכן הם מגודרים. כשהערבים רצו להיכנס לשטח הזה, הגדרות היו סגורות, אז הם פשוט לקחו מספריים, גזרו אותן ונכנסו". (לב-ארי, 2.11.2007: 1, 20)
מקורות המידע:
מוריס, ב. (1997), מלחמות הגבול של ישראל, 1949 – 1956, ספרית אפקים, עם עובד.
אייל, ג. (2005), הסרת הקסם מן המזרח, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
יפתחאל, א. וקדר, א. (2003), "על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי", בתוך: שנהב, י. (עורך), מרחב, אדמה, בית, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע': 18 – 51.
לב-ארי, ש. (2.11.2007), "בין משוכות צבר וקירות אבן חרבים", הארץ, גלריה, ע': 1, 20.
שרון, א. (1951), תכנון פיזי בישראל, המדפיס הממשלתי, ירושלים.
Rotbard, S. (2002), "Wall and tower", in: Segal, R. and Weizman, E. (Eds.), Civilian occupation, Babel and Verso, pp: 39-58.
רשומה זו פורסמה לראשונה ב-… בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לנושאי תרבות, חברה ותקשורת.
משה הרפז 