דברי ימי מנזר – מאפרה (Mafra), פורטוגל

איך נולד סיפור? כשם שנולד מנזר. ובכול זאת? ומעשה שהיה כך היה: היה היה מלך שאשתו טרם התעברה. שלא נדבר על יורש זכר. ונדר המלך שיקים מנזר מפואר מעין כמוהו אם רק אלוהים יסדר יורש. כסף לא חסר. אלוהים לא נרתע מהבקשה הצנועה. עסקת חבילה. אתגר פעוט. משך פה ושם את החוטים הנכונים וקיבלנו יורש ומנזר לתפארת.

ואת שכתבתי בשלושה משפטים מתאר ז'וזה סאראמאגו בקצת יותר משפטים. אבל הרבה יותר טובים משלי. עוד נגיע אליו בהמשך.

כל זאת היה במאה ה-18. למלך קראו ז'ואו החמישי (1689 – 1750) שמלך על פורטוגל בשנים 1707 – 1750. אצלנו אומרים: בן 18 לחופה. בחצר המלוכה הפורטוגלי מימשו זאת וסידרו למלך שידוך. יבוא מאוסטריה. ב- 1708 נשא לאישה את מאריה-אנה שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים. לאחר הנדר נולדה הראשונה. ב- 1711. מריה-ברברה. אבל בת זה לא נחשב. לימים תהפוך למלכת צרפת. אומרים: בת ראשונה – סימן לבנים. וכך היה. הבן הראשון היה פדרו שנולד ב-1712. אך הוא לא החזיק מעמד ומת בגיל שנתיים. עד לעת ההיא עדין לא קיים אלוהים את חלקו. ב-1714 נולד ז'וזה. היורש. ב-1750 ירש את המלוכה. ב-1716 נולד קרלוס. רק ב-1717 החלו במלאכת הבנייה של המנזר במאפרה. הרי הבטחות צריך לקיים! גם אם לקח קצת זמן עד למימוש החוב. אבל הוא, החוב, נפרע בגדול. עוד כמה נולדו לאחר מכן. אבל מי סופר…

נסענו למאפרה. לראות במה מדובר. ואין כמו לשבת בבית הקפה, שממולך, לאורך כל הרחוב, נפרשת חזיתו הבלתי נתפשת של מנזר מאפרה (Mafra), לקרוא את אשר כתב סאראמאגו, סופר מוכשר אבל עוכר ישראל, ללגום מן הקפה, לנגוס בסהרון, ושוב לקרוא. וחוזר חלילה.

 ותחילה נתוודע לגיבורנו, למלך, למלכתו, לבוחשים בקלחת המלכותית ולהצהרת הנדר:

דון ז'ואו, החמישי ברשימת המלכים הנושאים שם זה, ילך הלילה לחדר אשתו, דונה מאריה-אנה ז'וזפה, שהגיעה לפני למעלה משנתיים מאוסטריה כדי ללדת נסיכים לממלכת פורטוגל, ועד היום עדיין לא הרתה. כבר מרננים בחצר, בתוך הארמון ומחוצה לו, כי רחמה של המלכה חרב כנראה, אך נזהרים מאוד שלא יגונב שמץ מן הסוד לאוזני מלעיזים ולפיותיהם, ורק למקורבים מגלים אותו. שאשמת המלך היא לא יעלה על הדעת, ראשית, משום שהעקרות אינה רעה חולה של גברים אלא של נשים, ולעיתים קרובות זו עילה לגירושן, ושנית, וכאן יש הוכחה ממשית, אם בכלל צריך, משום שממזרים מזרע המלוכה יש בממלכה למכביר, ועד היום לא תמו מן הארץ. מלבד זה, הרי לא המלך הוא שמכלה את כוחו בתחנונים שהשמיים יתנו לו בן, אלא המלכה, ושני טעמים אף לכך. הטעם הראשון הוא שמלך, ועל אחת כמה וכמה מלך פורטוגל, אינו מבקש מה שרק הוא יכול לתת, והטעם השני הוא, שהאשה מטבעה היא הכלי המבקש לקבל, ולפיכך עליה להרבות בהפצרות, בכל הזדמנות, בימי תפילה מאורגנים ואף בתחינות מזדמנות. אבל הן התמדת המלך, הממלא באון את חובתו למלכות ולחיי האישות פעמיים בשבוע אם איסור דתי או מיכשול פיסיולוגי אינם מונעים זאת ממנו, והן סבלנותה וכניעתה של המלכה, המתמסרת לא רק לתפילות, אלא אף לקיפאון מוחלט ולאחר שבעלה יוצא ממנה ומן המיטה, שלא להפריע למעשה התעברותם של נוזליהם המשותפים, שאצלה הם מצויים במשורה בגלל העדרם של גירוי וזמן ובשל איפוק מוסרי נוצרי שבנוצרי, אך אצל השליט הם שופעים, כצפוי מגבר שעדיין לא מלאו לא עשרים, הן ההתמדה והן הסבלנות והכניעות לא ניפחו עד היום את כרסה של דונה מאריה-אנה. אבל אלוהים גדול.

[…]

שתחכה. לפי שעה עדיין מתכונן המלך לקראת הלילה. אנשי-החצר הפשיטו אותו והלבישו אותו בבגדים ההולמים את המשימה והסגנון, והבגדים הועברו מיד ליד ביראת-כבוד כאילו היו שרידי קדושות שמתו בבתוליהן, והדבר מתרחש בנוכחות משרתים ונושאי-כלים אחרים, זה פותח מגירה וזה מפשיל פרגוד, מגביה את האור ואחד מווסת את עוצמתו, שניים שאינם משים ממקומם ושניים שמחקים אותם, ועוד כהנה וכהנה שאין יודע מה מעשיהם ומדוע הם שם. לבסוף, מרוב מאמצים משותפים, המלך מוכן ומזומן, אחד האצילים מיישר קפל אחרון, אחר מתקין את הצווארון המרוקם, ועוד מעט קט יפנה דון ז'ואו החמישי לחדרה של המלכה. הכד כבר מחכה למבוע.

אבל הנה מגיע דון נונו דה קוניה, הוא ההגמון-האינקוויזיטור, ופראנסיסקני זקן עמו. בין הכניסה ובין מסירת המסרים יש השתחוויות מסובכות, דקדוקי התקרבות, עצירות ונסיגות, הלוא הם דרכי הגישה אל קירבת המלך, אולם עלינו להניח שכל אלה כבר נעשו אף פןרטו, מחמת החיפזון הדוחק בהגמון ובהתחשב בהשראה המרטיטה את הנזיר. דון ז'ואו החמישי והאינקוויזיטור פורשים מהחבורה, והאחרון אומר, האיש הזה הוא האח אנטוניו דה סאו ז'וזה, ואני סיפרתי לו על צערו של הוד מלכותו על שגבירתנו המלכה אינה יולדת לו בנים, וביקשתי ממנו שיחלה את פני אלוהים, ויתפלל שיתן להוד מלכותו יורש, והוא ענה לי שלהוד מלכותו יהיו בנים אם ירצה, ואז שאלתי אותו למה כוונתו במלים סתומות כל-כך, שהרי ידוע כי הוד מלכותו רוצה שיהיו לו בנים, והוא ענה לי מלים ברורות מאוד, בסופו של דבר, ואמר שאם הוד מלכותו יבטיח להקים מינזר בעיירה מאפרה, אלוהים יתן לו יורש, ולאחר שהודיע דון נונו מה שהודיע השתתק ועשה סימן לנזיר.

המלך שאל, האם נכונים הדברים שאמר לי הוד קדושתו, האם יהיו לי בנים אם אבטיח להקים מינזר במאפרה, והנזיר ענה, נכונים אדוני, אבל רק אם המינזר יהיה פראנסיסקני, והמלך שב ושאל, איך אתה יודע, והאח אנטוניו אמר, אני יודע, אינני יודע איך נודע לי, אני רק הפה שהאמת משתמשת בו כדי לדבר, ואין לאמונה אלא לענות, יבנה הוד מלכותו את המינזר, ובקרוב יהיה לו יורש, לא יבנה אותו, ואלוהים יחליט מה שיחליט. בתנועת יד ציווה המלך על הנזיר שיפרוש, ואחר-כך שאל את דון נונו דה קוניה, התדע אם ישר הנזיר הזה, וההגמון ענה, אין ישר ממנו בכל המיסדר שלו. ודון ז'ואו, החמישי בנושאי השם, שהשתכנע כי יעמדו בהתחייבות, נשא את קולו, כדי שישמעו ברור הנוכחים ולמחרת ייוודע הדבר ברחבי העיר והממלכה, ואמר, אני מבטיח, בהן צדק של מלך, שאבנה מינזר פראנסיסקני בעיירה מאפרה אם המלכה תלד לי בן כעת חיה, וכולם אמרו, מי יתן וישמע אלוהים את דברי הוד מלכותו, ואיש לא ידע שם מי בעצם יועמד במיבחן, אלוהים בכבודו ובעצמו, יושרו של האח אנטוניו, כוח הגברא של המלך, או קשיי הפוריות של המלכה.

[…]

אבל המלך כבר הודיע על בואו, והוא מגיע משולהב כולו, מגורה מן הצירוף המיסטי שבין חובת הבשרים לבין הנדר שנדר לאלוהים בתיווך האח אנטוניו דה סאו ז'וזה ושירותיו הטובים. עם המלך נכנסו שניים מאנשי החצר ופטרו אותו מן הבגדים המיותרים, וכדבר הזה עשתה המרקיזה למלכה, כאשה לאשה, בעזרת גבירה נוספת, רוזנת, ועוד אשת-חצר ראשית לא פחותה במעלה, שבאה מאוסטריה, ובחדר ממש אסיפה, הוד מלכותו והוד מלכותה קדים זה לזה, ואין סוף לגינוני הטקס, ולבסוף יוצאים האדונים בדלת אחת, והגבירות בדלת אחרת, להמתין בחדרים הסמוכים לתום המשימה.

[…]

המלך והמלכה לובשים כותנות ארוכות, נגררות על הריצפה, בכותנתו של המלך רק האימרה רקומה, בכותנתה של המלכה תוספת של כדי טפח, כדי שחלילה-וחס לא תתגלה אפילו כף-רגלה, הבוהן או שאר האצבעות, כי זה אולי הנועז מכל גילויי הפריצות הידועים. דון ז'ואו החמישי מוליך את דונה מאריה-אנה למיטה, מוביל אותה בידה כמו רקדן את בת-זוגו בנשף ריקודים, ולפני שהם עולים במדרגות הקטנות, המלך בצד זה והמלכה בצד זה, הם כורעים ברך ומתפללים את תפילות המגן הנחוצות, כדי שלא ימותו בשעת אהבת הבשרים בלי וידוי, וכדי שמן הניסיון המחודש יצמח פרי, ובעניין זה יש לדון ז'ואו החמישי סיבה כפולה ומכופלת לתקווה, יש לו ביטחון באלוהים ובאונו שלו, ולכן הוא מבקש מן האל באמונה כפולה ומכופלת יורש. אשר לדונה מאריה-אנה, יש להניח שהיא מבקשת אותם חסדים, אלא אם כן יש לה סודות מיוחדים הפוטרים אותה מכך, וטעמם ונימוקם כמוסים בתא הווידויים.

ז'וזה סאראמאגו (1990), דברי ימי מינזר (מפורטוגלית: מרים טבעון), הקיבוץ המאוחד, ע' 9 – 13

ואחרי שנרקמה העסקה, מנזר תמורת יורש, והסתיימו תשמישי המיטה, הפכה המלכה לוולדנית. בסופו של יום העמידה 10 צאצאים. ברשותכם נפסח על הלידות המוצלחות ועל הפחות מוצלחות, בייחוד שאז, לא כמו היום, רק לאחר הלידה ניתן היה לקבוע את מין הילוד. נדלג על מספר שנים שחלף, ועל מילוי חלקו של אלוהים במשוואה. הסתבר שצד א' עמד בהבטחתו. אם-כך נעבור לצד ב' ונתעניין קמעה בתזרים המזומנים של המלך. שכן עליו להפגין חוסן כלכלי ויכולת פיננסית איתנה, שבלעדיה לא תצא התכנית מהכוח אל הפועל. כי אם-לא-כן יתברר לנו שרק צד א' קיים את חלקו (לאור הרכילות האומרת לנו שהמלך בזבזן…), וכבר היו דברים מעולם:

על כסאו הרם, מוקף זוהר כוכבים, עוטה אדרת לילה ובדידות, ולרגליו הים החדש והעידנים המתים, ישב הנסיך דון אנריקה, הקיסר היחיד שכדור-הארץ באמת בידיו, כדברי ההלל שקשר לו משורר שבינתיים לא נולד, אך כידוע איש איש והנסיכים החביבים עליו, ואם בכדור-הארץ הדברים אמורים, ובאימפריות ובהכנסות שהן מכניסות, עלוב מאוד הנסיך דון אנריקה בהשוואה לדון ז'ואו, שהוא, כפי שכבר ידוע, החמישי ברשימת המלכים הנושאים שם זה, היושב על כורסה עשויה מעץ הסיגלון, כדי להיות עוד יותר נינוח ולהאזין בשובה ונחת לדברי שומר הפנקסים, הרושם במגילה את הנכסים והאוצרות, ממאקאו משי, בדים, חרסינה, כלי לכה, פילפל, נחושת, עינבר אפור וזהב, מגואה יהלומים גולמיים, ספירים, פנינים, קינמון, עוד פילפל, אריגי כותנה ואבק-שריפה, מדיו שטיחים, רהיטים מעוטרים ושמיכות מרוקמות, ממלינדה שנהב, ממוזמביק כושים וזהב, מאנגולה כושים אחרים, אבל אלה פחות טובים, וזהב, מסאו תומה עץ, קמח קסבה, בננות, פקעות טמוס, תרנגולות, כבשים, גדיים, אינדיגו וסוכר, מקאבו ורדה כמה כושים, שעווה, שנהב, עורות, ויש להבהיר שלא כל השנהב מפילים, מהאיים האזוריים וממאדירה אריגים, חיטה, ליקרים, יינות יבשים, יינות-שרף, קליפות לימון מזוגגות, פירות, ומהמקומות שיהיו אחר-כך ברזיל סוכר, טבק, שרף קופאל, אינדיגו, עץ, עורות, כותנה, קקאו, יהלומים, איזמרגדים, כסף וזהב, ורק מזה מגיע לממלכה, שנה אחר שנה, ערך של כשנים-עשר עד חמישה-עשר מיליון קרוזאדו, באבקה ובמטבעות, חוץ מכל השאר, וגם חוץ ממה שטובע או לוקחים שודדי-הים, וברור שלא כל אלה הם הכנסות של הכתר, העשיר אומנם אך לא עד כדי כך, ובסיכומו של דבר, מבפנים ומבחוץ, נכנסים לקופות המלך למעלה משישה-עשר קרוזאדו, ורק זכות-המעבר בנהרות שבהם מפליגים למינאס ז'ראיס מכניסים שלושים אלף קרוזאדו, עבודה כה רבה היתה לאדוננו-ואלוהינו לפרוץ בדרום-אמריקה גיאיות כדי שהמים יזרמו בהם, והנה בא מלך פורטוגזי אחד וגובה מס-מעבר כבד.

דון ז'ואו החמישי מהרהר במה שיעשה בסכום כסף גדול כל-כך, בעושר עצום כל-כך, היום הוא מהרהר, ואתמול הירהר, ומסקנתו תמיד כי בראש ובראשונה יש להתחשב בנשמה, ולשמור עליה בכל האמצעים, בעיקר כאשר יכולים לנחמה גם בנחמות הארציות והגופניות. יינתן לנזיר ולנזירה מה שנחוץ להם, וגם למעלה מזה, כי הנזיר מעמיד אותי בראש תפילותיו, והנזירה מכסה אותי בסדין ובחלקים נוספים, ולרומא, אם בכסף טוב אנחנו משלמים לה על שירותי האינקוויזיציה, ניתן גם מה שתבקש לשימושים אכזריים פחות, תמורת שגרירויות ומתנות, ואם בארץ עניה זו של אנאלפביתים, של כפריים, של בעלי-מלאכה בינוניים, אין טעם לצפות לאמנים נשגבים ואומנים מעולים, נזמין אותם מאירופה למינזר שלי במאפרה, ונשלם להם בזהב של המיכרות שלי ושאר סחורות, וכפי שיאמר הנזיר ההיסטוריון, בעלי-המקצוע שלהם יתעשרו וילכו ממעשה ידיהם ועיטוריהם, ואנחנו, שנראה את מעשה ידיהם ועיטוריהם, נתפעל ונלך. מפורטוגל אין דורשים אלא אבן, לבנים ועץ לשריפה, ואנשים לעבודה קשה, ולא הרבה השכלה. אם הארכיטקט גרמני, ואיטלקים הנגרים-האומנים והבנאים-האומנים והסתתים-האומנים, וסוחרים אנגלים, צרפתים, הולנדים ואחרים מוכרים לנו יום-יום וקונים מאיתנו, הרי ברור כשמש שמרומא, מוונציה, ממילאנו ומגנואה, מלייז', ומצרפת ומהולנד, יובאו הפעמונים והעינבלים, והמנורות, והנברשות, והפמוטים, ולפידי הארד, והגביעים, ובזיכי הכסף המוזהבים, וכלי הטקס, ופסלי הקדושים שהמלך נאמן להם, ואבזרי הכהונה, המפה הקדמית, האיצטלות, השכמיות, האפודים, השרשראות, האפיריונים, אריגי התחרה, ושלושת אלפים לוחות עץ אגוז לארגזים בחדר תשמישי-הקדושה, ורהיטי יציע המקהלה, כי חביב מאוד העץ למטרה זו בעיני סאו קארלוס בורומאו, ומארצות הצפון ספינות מלאות טעונות קרשים לפיגומים,סככות ובתי פועלים, וחבלים וכבלים לכננות וגלגילות, ומברזיל לוחות של עץ אנז'לין, לאין-ספור, לדלתות ולחלונות של המינזר, לרצפות תאי הנזירים, לאולמות-השינה, לחדרי-האוכל ושאר השירותים, ובכלל זה לשבכות של תא ניעור הכינים, כי אין עמיד מהעץ הזה, לא כמו האורן הפורטוגזי הנסדק הזה, המשמש רק להרתחת סירים ולמושבים לאנשים לא-כבדים שאינם נושאים תרמילים.

(שם, 186 – 187)

OK. בדקנו והתחוור לנו שכסף לא חסר. לא זאת הבעיה. ביכולתו של המלך לממן את הקמת המנזר. לא צריך BOT או PFI. המלך הוכיח חוסן פיננסי. סיימנו בדיקת שלב א' ועברנו לשלב ב'. ראינו את צוותי התכנון והביצוע המוצעים. בחננו את איכויותיהם המקצועיות. בדקנו אצל הגילדות. מצאנו שאכן ראויים הם למשימה. הפקדנו בידם את המלאכה.

ומה עם המקום? הראוי הוא לבנייה הזו? והמלך יצא לשטח. לאתר הבנייה. לסייר במקום. לחוש את הדופק. הצטרפנו אליו.

המלך נסע למאפרה לבחון את המקום המינזר יוקם בו, הוא יעמוד על הגבעה הקרויה ולה, שרואים ממנה את הים ומים בשפע זורמים בה, מים מתוקים לבוסתן ולגן שיצמחו, שהרי לא יפלו הפראנסיסקנים במקום כהוא זה בהצטיינות בעיבוד האדמה מהנזירים הסיסטרסים באלקובאסה, אף-על-פי שלפראנסיסקוס דה אסיס הקדוש הספיק מינזר, אבל הוא היה קדוש וכבר מת.

(שם, 72)

ואנחנו, שהיינו שם, לא ראינו דבר וחצי דבר מכול אלה. לא ים, לא בוסתן ולא מים זורמים. מה שכן ראינו במו-עיננו – מבנה ענק. אומרים שיש בו 1,200 חדרים. הצבא תופש את מרביתו. חדר שטוב לנזיר טוב גם לחייל. כמה חדרים פתוחים לקהל. שיראה להיכן זרם זהבה של ברזיל… זהו זה. אנו ואתם מעודכנים בסיפור. ברחל בתך הקטנה. גם מי שלא קרא לפני כן ונדרשתי להקריא זאת בפניהם. הגיעה השעה להיכנס פנימה. לא. גם במקום זה אין שעה נקובה ואין סיור מודרך למרות שכך כתוב במדריך. השוער פתח את הדלת…  התחלנו ללכת. להפתעתנו היה מספר המבקרים מועט. כמעט ולא הייתי צריך להמתין שיסתלקו מפרים המצלמה. אולי כי הייתה שעת הצהרים ומסות התיירים כבר נסתלקו מכאן. וצילמתי רבות (תגלגלו אותן עם העכבר. אל תתבישו). תרגישו כמו מלכים או לפחות כמו נסיכים במסע שבין החדרים. כל זאת שלכם, אם אני זוכר נכונה, תמורת 10 אירו לאדם:

 

הולכים במסלול המותווה. הרבה חדרים, מסדרונות ואולמות. אולם אחר אולם. מאולם לאולם דרך אולם. ואלה רק החדרים והאולמות הפתוחים לקהל. מעט מתוך סד"כ של 1,200 חדרים. השאר, כפי שאמרנו, הם בגדר סודות מדינה. האולמות מרוהטים. התצוגה מרהיבה. בעלי המלאכה שהביא המלך עשו את עבודתם נאמנה. אלא אם אלו אינם הרהיטים המקוריים… וגם אם הספק התיישב בלבנו (או שמא במוחנו) – אזי התמונה שמתקבלת נותרת מרשימה. ניכר שהשקיעו כאן בשביל לשמר את רוח התקופה, המאה ה-18 והמשכה צפונה. דומני שזאת הייתה התצוגה המרשימה ביותר מבין ארמונותיה של פורטוגל שאותם ראינו. ומה שלא ראינו אין יכולים אנו לספר…

 

 

הספרייה. בהחלט יש מה לקרוא:

עוברים בחדרי הנזירים:

ואחרון חביב – המטבח. שמצוי, כרגיל, במרתף. הרי כולם, ובמקרה זה אין יוצא דופן, צריכים לאכול…

 

צילומים: משה הרפז (ספטמבר 2010). כל הזכויות שמורות. צילומי תפנים- פחות או יותר לפי מסלול ההתקדמות בחדרי הארמון. עלה לראשונה למרשתת ב-15.9 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: