רשימה זאת רואה אור מספר ימים לאחר שנתרחשה בפועל. יש לכך חסרונות. ויש לכך יתרונות. חסרונות – הרשימה כבר אינה אקטואלית. בקצב האירועים – עבר בן שבוע ימים כבר מרוחק ונשכח. היסטוריה שפינתה מקומה להיסטריה חדשה. היחסים עם תורכיה. ההתקפה על השגרירות במצרים. המחאה מתעגלת – דיונים סביב שולחנות עגולים. יתרונות – עוד מבט. עוד ליטוש. עוד צ'אנס לעדכון. השלמות נחוצות (ושאינן כך). העשרת הידע. ורשימה זו מדגימה מדוע השתלם להוציא אותה שלא ממש בזמן אמת. הבדל של מספר ימים מועט.
נטלתי לעצמי חופש ממטלות המשרד ומעיסוקי בשדות התכנון ואחר-הצהרים ירדתי אל העיר הגדולה. ארוחת צהרים – עסקית. ולדרך. להמשיך בדרכי שיטוטיו של מאיר ליפשיץ. ההוא מ"סוף דבר" של יעקב שבתאי. כזכור לכם, סוף דבר 3 מסתיים במשפט הבא:
אחרי פינת מנדלי נכנס מאיר לבית-קפה קטן כדי לטלפן (ע' 39)
התייצבתי בפינה המדוברת. יום רביעי. 7.9.11. השעה בקירוב – שלוש אחר-הצהרים. מקיר המבנה ניבטו אלי תצלומים שמרחו/הודבקו עליו. עוד אפגוש שכמותם. באותה נקודת הזמן טרם ידעתי מי או מה עומד מאחרי התצלומים. עכשיו אני יודע. כתבה במוסף הארץ סיפקה את התשובה. פלוני שמתכנה ג'יי. אר. יבוא צרפתי. העיתון הכתירו כ"אמן הרחוב הבינלאומי המוביל". עכשיו גם אתם יודעים. בכול זאת יש יתרון מסוים במתן שהות להורדת הרשימה לדפוס…
חיפשתי בית קפה קטן. בפינת מו"ס ובן-יהודה ממוקמת מסעדה. לצערי התפריט אינו בשפה שאותה אני מסוגל לקרוא… אך לא אלמן ישראל: יש תרגום בגוף הסרט! אך אני – איני רעב.
ולידה מונחת "פיצוציה". אבל, כפי שעיניכם רואות, ניתן לחייג ממנה. לרחבי תבל. ליפשיץ, לאחר התלבטות, בין החוקית לאחרת, בחר לצלצל לאשתו. יש לו חשבון פתוח עמה. פתחתי את הספר והמשכתי לקרוא:
וכעבור כרבע שעה, כפי שקבעו, נפגשו לפני קולנוע חן, וצעדו עם דיזנגוף ואחר-כך עלו עם שדירות בן-ציון עד כיכר הבימה (ע' 39-40)
איך מגיעים ממו"ס לקולנוע חן? הולכים עם מו"ס, חולפים על פני הכניסה לבית הספר "תל-נורדאו", עוצרים לצלם מבחוץ משום שהשומרים לא הסכימו שאכנס לצלם את ציורי הקרמיקות מקרוב (כפי שפעם אמר הצלם הצרפתי הנרי קרטייה-ברסון: "אם הצילום לא הצליח, סימן שלא היית קרוב מספיק"), מקס, היהודי האחר, הציוני, הלא-גלותי, השרירי, עובד האדמה, עמד מן הצד, או שמא ישב, וחייך. תמהני באם תבחינו בכך. עליכם לפלס דרך זקנו העבות.
עברתי דרך כיכר קטנה, נטולת שם, שפעם סבבו אותה מכוניות, והיום רק את חלקה ניתן להקיף בכלי-רכב, ופניתי לרחוב בן-עמי. פוסע לכיוון המזרח.
חוצים את פינת פרוג ובייליסון, אומרים שלום לאסתר, הלוא היא מדונה לואיז צ'יקונה. עוברים בהשקט. הס פן תפריע לה, בין מופע למופע, ללמוד קצת קבלה.
והגעתי לקולנוע חן. היום – רב-חן. זכרתי שחילקו את האולם הענק ל-6 אולמות קטנים. ביזור הטעמים. והנה אני רואה רק 4. פשפשתי בזיכרונו של המחשב. הוא זכר. ואני זכרתי כיצד להגיע אל המוכמן. ראו תמונת היום מלווה בתמונת האתמול.
מטפס במדרגות אל כיכר דיזנגוף. צינה דיזנגוף. פסלו של יעקב אגם – קולף. הכיכר – ריקה מאדם. גם מצל. השמש קופח.
ושוב נדרשתי למאגר התצלומים. הרי לכם תזכורת מן העבר:
והכיכר – מלאכת מחשבת של הסגנון הבין-לאומי:
המשכתי לצעוד עם הספר בידי. במעלה דיזנגוף, במורד מספרי הבתים, אל שד' בן-ציון. אביו של נחום גוטמן. מנקינ'ס. פסלי מחזור. פגשתי את נירה ואריה. אותם הכרתי ממסמינר של סוף-שבוע בקפריסין בנושאי אדריכלות וצילום. שתיתי בחברתם כוס מיץ אשכוליות אדומות. שוחחנו. המשכתי בדרכי.
ובכניסה לשדרות מרותכות לאבן שורות של שכול וכאב מים שעברו:
יד זיכרון לנופלים בהפצצות האויב על העיר תל-אביב במלחמת העולם השניה. ביום ו' באלול ת"ש (9.9.1940) הגיחו מטוסי איטליה – בעלת בריתה של גרמניה הנאצית – והטילו פצצות על העיר ללא אבחנה. 130 אזרחים שלווים, מזקן ועד טף, נהרגו בהפצצה זו.
פרויקט האופנים להשכרה המריא והפליג לדרכו:
שוב פוגשים במראה מוכר מתחילת המסע."?" שאלתי את מאיר. הוא משך בכתפיו ולא השיב. הוא אינו מעודכן באמני הרחוב. לא המקומיים ולא שחקני התגבור מחו"ל. אבל ברשותי כבר עמדה תשובה: "לתפוס את האנשים האמיתיים שחוללו את המחאה החברתית הישראלית ולהשיב להם את השליטה על הדימוי שלהם" (ספי הנדלר, "פרצופו של מאבק", מוסף הארץ, 9.9.2011).
הנה הפינה שבה נפגשים רוטשילד ובן-ציון. ומרמורק יוצא מהם. האוהלים עדיין כאן. חלקם סקסי חלקם לא. אוירה של עייפות. היכן החבר'ה? על-כך נקבל תשובה בהמשך המסע.
ושב אני וקורא:
והם פנו והקיפו את המוזיאון, ואחר-כך חצו את הכביש וצעדו עם שדירות חן (ע' 40)
ממול האוהלים – מצבור תרבותי, ממסדי, של העיר. הרי לכם את "הבימה" שנתקשטה מחדש (ולא נאמר דבר וחצי דבר על המהומות שהתחוללו – על הנייר – באם אשר בוצע אכן היה צריך להתבצע), "היכל התרבות" שקהלו ברובו קשיש, אזרחים וותיקים, שאף הוא עובר מתיחת פנים בימים הללו, וביתן "הלנה רובינשטיין" שפעם הוא היה מוזיאון ת"א (ובו ראיתי לראשונה תחריטים, ליתוגרפיות והדפסים של פאבלו פיקאסו) והיום לווין מקומי (ובפנים, אגב אורחא, תערוכה של אמני רחוב…). בדעבד, הסתבר לי ששכחתי לצלם את חזית ביתן "הלנה רובינשטיין". ושוב נאלצתי להסתייע בארכיון. יתרון להשתהות.
והכיכר שבין ההיכל והבימה, שפעם הייתה כיכר אמיתית, ואחר-כך מגרש חניה, שינתה פניה והפכה לגגו המרוצף של מגרש החנייה. כיכר עירונית. נטולת צל. המקש צל ומסתור מהשמש מתבקש לגן הנטוע בין הבניינים. ובין לבין – "גן יעקב" שאביו של דני קרוון, אברהם, עיצבו. וכן הקיר המערבי של היכל התרבות שנושא עליו ציור קיר, שיצר איבן שובל, והוא, הציור, הולך ומתפוגג לנגד עינינו. וגם כתבנו על כך כאן.
נכנסתי לשדרות ח"ן. חיים-נחמן. ציון היסטורי לפני:
"בבית שממול, בשדרות חן 1, ביום ד' באייר תש"ח, 13.5.1948, חתמו נציגי יפו הערבים על כניעת עירם בפני מפקדי "ההגנה", צה"ל והמדינה בדרך."
המשכתי בדרכי שהובילה במורד השדרה.
וכשהגיעו לקצה השדירה חצו את הכביש והתיישבו על מעקה הבריכה שבכיכר הרחבה, הפתוחה לכל עבר (ע' 40)
והנה כיכר מלכי ישראל. באקט של אלימות, קנאות ומחדל, הפכה לכיכר רבין. והכיכר בשיפוצים. הקפתי אותה, ממזרח, על-מנת לנסות ובכול זאת לצלם את הבריכה. ולו גם ריקה.
ושוב פניתי לזיכרון. שהעיד כי היו גם ימים אחרים שכולנו תקווה שישובו:
ואז שמעתי את הקריאות. והסתקרנתי. וראיתי הפגנה, קטנה. בפתח הכניסה לעירייה. זה עם המגנומטר והבודקים. והיוצאים והנכנסים. אל ומחוץ למימסד. והסתובבתי בין המפגינים. להערכתי לא יותר מ-30 עד 40 איש ואשה. וגם המשטרה הפגינה נוכחות. במעגל חיצוני. ושוטר אחד, שעל גבו התנוססה הכתובת "זיהוי פלילי", הנציח במצלמת וידאו ותיעד את נושאי השלטים. והקליט את המחאה.
ומה עומד על סדר היום? מחאתם של המוחים, שהשתכנו באוהליהם, כנגד צווי הפינוי שחיקה העירייה. מביעים מחאה בפני ראש העיר. זה היה בסביבות 4 אחה"צ. זה לא נראה כמו שעלול להתפתח למשהו רציני יותר.
לדאבוני – הסתבר לי שטעיתי. בשמונה בערב, כשצפיתי בחדשות, הסתבר שהעסק תפס תאוצה ונעשה יותר ויותר כבד משקל. יעקב אילון ראיין, טלפונית, את רון חולדאי. הוא התלונן שכול יום שעובר עולה 40 אלף ₪ לניקיון בלבד. וחלק מהמפגינים כלל וכלל אינם מתושבי העיר. בבוקר שלמחרת, זעקו כותרות העיתון: 40 עצורים. כנגד 9 כבר הוגשו כתבי אישום. מתישהו התגנבה האלימות. חבל שנתנו לה פתח או חריץ שדרכו הסתננה.
וזו לשון התביעה:
בשעות 15:30 – 21:30, מתחת לבניין בעירייה בתל אביב, התקיימה התקהלות אסורה שבה נכחו הנאשמים יחד עם עשרות רבות של אנשים. המפגינים ניסו להתפרץ בכוח אל בניין העירייה, לא נענו להוראות השוטרים לפיזור ההפגנה וחלקם אף השליך בקבוקים, אבנים וביצים לעבר עובדי העירייה והשוטרים שנכחו במקום.
מעתה והלאה – יחגגו עורכי הדין…
המשכתי במסלולו של מאיר. עברתי דרך "תולעת ספרים". עלעלתי בחדש של טרטקובר. מצאתי כי מן הראוי להוסיפו לספרייתי. ברם, לא בא לי להיסחב עמו לאורך המסע. אקנה בעירי במועד מאוחר יותר. וזאת עשיתי. אמש.
עצרתי מול חלון הראווה, הוויטרינה, של "ויקרא". חנות לספרים מיד שנייה. זיהיתי כמה כותרים שעומדים לרשותי. וכמה שלא. ספר שירים של יונה וולך – לא. לידתה של אירופה – כן. כל איש ואשה ותחומי התענינותו/ה.
וכשנכנסו וצעדו בגן הקטן העטוף חשיכה שבכיכר מאסאריק (ע' 42)
נכנסתי אף אני לגן שבכיכר מסריק. מאז ועד היום עבר הגן מתיחת פנים. אך העצים העבותים במקומם ניצבים.
ואין כמו לסיים באמירה ברווזית:
התיישבתי על ספסל. קצת מים לרוויה. קצת שקט. קצת צל. קצת מנוחה. המשכתי לקרוא בספר:
והם פנו וצעדו עם בוגרשוב, רוח מהים נשבה במיפלש הרחוב, ואחר-כך עלו הביתה. (ע' 44)
נו טוב. הווה אומר שצעדו לאורכו של רחוב קינג ג'ורג' בואכה בוגרשוב ושדרות בן-ציון. ונסגר המעגל. מכאן נותר רק לתפוס את אחד הקווים שיובילני לחניון רידינג. לאסוף את כלי-רכבי. את המשימה ביצע עבורי קו 172. חלפו ארבע שעות. תם המסע הרביעי. נותרו לנו עוד שניים-שלושה מסעות. כן ירבו.
ומאיר? לאורך כל המסלול, חקר ותבע, את אשתו כמובן. מי הוא אותו הטיפוס שתוך מחצית השעה השכיב את אשתו. או שמא היא אותו… ויותר מאשר חקר אותה – הציק לעצמו. והמחשבה שבה ואחזה בתאים האפורים. העמיקה שורש. והציקה. ומאיר מתעלם מכך שהוא מחזיק פילגש במשרה מלאה.
ונזכרתי, כי יום או יומיים לפני כן, ראינו את ההצגה "רוחל'ה מתחתנת". ושלמה, אבי רוחל'ה, אסר עליה להתחתן עם אהרל'ה פלדמן. כי הוא נקרא על-שם דודו. שהיה קאפו באושוויץ. זה שהוא, שלמה, ביום השחרור, מיהר לצריף 3, ובמו ידיו ובעזרת חברו, חנקו את אהרון פלדמן מצ'סטנוחובה למוות….
צילומים: משה הרפז (רוב הצילומים מ-7.9.2011. חלק זעום הוא השלמות מ-2008). כל הזכויות שמורות. הרשימה ראתה אור לראשונה ב-12 בספטמבר ש.ז. בפוסט-מגזין "בחשבה שניה" לנושאי תרבות, תקשורת וחברה.
משה הרפז 