שם הפרק הזה – "בונים קו מגן דוד". על שום מה? והרי התשובה: "בואו נבנה קו מגן דוד, אם זה אפשרי, ונסגור בגדרות ומוקשים את כל הגבולות במדינת ישראל". כך התבטא רב-אלוף יצחק רבין, הרמטכ"ל דאז, במפגש המטכ"ל עם ועדת השרים לענייני ביטחון שהתקיימה ב-2 ביוני 1967, שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים (אורן, 1.6.2007).
ביום ה באייר תש"ח הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. זאת הייתה פעולה חד-צדדית. מדינת ישראל קמה על חורבות המנדט הבריטי בארץ-ישראל. מערכת הגבולות ושטחה של מדינת ישראל הריבונית לא תאמו את תכנית החלוקה שעליה הכריזו האומות המאוחדות בנובמבר 1947. תוצאות מלחמת הקוממיות יצרו מציאות חדשה בארץ-ישראל. [1]
בהתאם להצעת החלוקה של האומות המאוחדות מנובמבר 1947 אמורה הייתה המדינה היהודית-ישראלית להחזיק בכ-50% משטחה של פלשתינה-א"י המנדטורית. בתום מלחמת הקוממיות ולאור הגבולות שהתייצבו התברר כי ישראל אוחזת בשטח של 20.6 מיליון דונם שהם כ-78% מכלל שטח המנדט.
עם קום מדינת ישראל התגוררו בתחומיה כ-670 אלף תושבים יהודיים. מסוף 1948 ועד לסוף 1951, עלו ארצה למעלה מ-700 אלף עולים. תוך שלוש שנים בלבד הכפילה המדינה שרק נולדה את מספר אזרחיה היהודיים. בסוף מאי 1959 כבר מנתה האוכלוסייה היהודית מעל ל-1.8 מיליון נפש – גידול מרשים של פי שלושה בתוך עשור שנים. הכרח היה למצוא לכול העולים פתרונות דיור ותעסוקה כמו גם ליישב את אזורי הספר והגבול. העולים היו אפוא גם הבעיה וגם הפתרון. [2]
הסכמי שביתת נשק בין מדינת ישראל לבין שכנותיה הגובלות חתמו למעשה את מלחמת הקוממיות. הסכמי שביתת הנשק נחתמו במרוצת 1949: עם מצרים ב-24 בפברואר, עם לבנון ב-23 במרץ, עם ממלכת ירדן ב-3 באפריל ועם סוריה ב-20 ביולי.
חלק מקווי הגבול החדשים חפפו את הגבולות הבין-לאומיים שהותוו על-ידי המעצמות הקולוניאליות: הגבול בין ישראל ללבנון שנקבע ב-1923 בהסכם בין צרפת לבריטניה, הגבול בין ישראל לממלכת ירדן בערבה ובעמקי הירדן ובית שאן והגבול עם מצרים המושתת על קו שהוסכם עליו ב-1906 בין מצרים לבריטניה.
הגבולות האחרים – קווי שביתת הנשק – גבול ישראל-סוריה וגבול ירדן-ישראל שיצר את ה"גדה המערבית" (יהודה ושומרון) וכונה בשם "הקו הירוק", התבססו, פחות או יותר, על קווי החזית הצבאית בהם אחזו הצדדים הנצים בהיכנסה לתוקף של הפסקת האש ועל תוצאות המשא ומתן שנערך ביניהם – בין השאר ויתור ממלכת ירדן על שטחי "המשולש הגדול" ו"המשולש הקטן" (אום-אל-פחם, ערה, טירה, טיבה וכפרים נוספים) ונסיגת הסורים מאזור משמר-הירדן – כורזים. קווי שביתת נשק שנחתמו הצביעו על מצב של לא שלום ולא מלחמה ואינם מוכרים כגבולות בין-לאומיים. [3]
תשריט 1: מפת קווי שביתת הנשק (מקור: אתר אינטרנט של האו"מ)
התפישה הישראלית של הגבול הייתה ועודנה פוזיטיביסטית מיסודה: כך וכך אורך גדר, כך וכך מעברים, כך וכך תקריות וכיוצא בזאת. ובין הגבולות/קווי שביתת הנשק הללו הקו הירוק היה הבעייתי ביותר. בני מוריס (1997: 16) מצטט את הגדרת גבול זה לפי דוח משטרת ישראל:
הוא דומה לצורה בה אסור למתוח גבולות. גבול זה עובר וחוצה אדמות השייכות לבעל אחד, הוא נמתח מספר מטרים בלבד מעורקי תחבורה חיוניים. הוא מפריד בין תושבים – עובדי אדמה הגרים מצדו האחר ואילו אדמות אותם עבדו במשך דורות צורפו לשטח אשר מצדו השני של אותו גבול. והעיקר – הוא מפריד בין שני ישובים ערביים אשר ביניהם רובצת קירבת משפחה ואף גרוע מזה, הוא לפעמים חוצה כפרים שלמים.
הגבולות הזמניים של תום מלחמת הקוממיות נתפשו כעדיפים על גבולות תכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947. זאת הייתה המדיניות החיצונית משום שהמרחב החדש של המדינה, המוכל ותחום בגבולות ארעיים נתפש כטריטוריה ישראלית לכול דבר ועניין. בין 1948 ל-1967 הלכו והתמסדו קווי שביתת הנשק והפכו לגבולות המדינה דה-פקטו. קווי שביתת הנשק עברו תהליך של מיסוד שבו התקבלו והוכרו על-ידי מרבית המדינות החברות בממסד הבין-לאומי אך גם על-ידי הצדדים שקווים אלה מהווים את גבולם המדיני, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. עצם ההכרה של הקהילה הבין-לאומית בקווי שביתת הנשק כגבולות מדיניים הוא, הישג מרשים של מדינת ישראל בתחילת דרכה הפוליטית-מדינית כמדינה עצמאית. נוצר מצב שלא הכירו בגבולות 48 משום שחרגו מתכנית החלוקה של 47. ואילו כעת מכירים בקווי 4 יוני 1967 שהם למעשה גבולות שביתת הנשק של 1949. איך שגלגל מסתובב לו…
הקו הירוק – קו שביתת הנשק עם ירדן בגדה המערבית – התקיים פחות מ-20 שנה. מאז 1967 נמחק הקו. הוא נמחק ממפות ישראל ומספרי הלימוד ונמחק בפועל בשל היישובים והכבישים שנבנו במרוצת השנים עליו. והוא נמחק גם מהתודעה. ב-2006 הורתה פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך בימים עברו, להחזיר אל ספרי הלימוד את הקו הירוק
יובל פורטוגלי (1966: 219 – 220) ערך מחקר קוגניטיבי בשנים 1992 – 1994, בקרב כ-150 סטודנטים לגיאוגרפיה בשנת לימודם הראשונה. הסטודנטים התבקשו לשרטט את מהלך הקו הירוק על-גבי מפת ישראל שהונחה לפניהם. המפה כללה את גבול הים התיכון וצוינו בה הכינרת, ים-המלח וארבעת המטרופולינים – ירושלים, תל-אביב, חיפה ובאר-שבע. אינדיקציה נוספת לא צוינה במפה.
תשריט 2: "ארבע אפשרויות של הגדה המערבית" (מקור: פורטוגלי)
רק כ-33 אחוז מקרב האוכלוסייה שנבדקה ציירו את מהלך הגבול באופן סביר (פחות או יותר – מותנה כמובן בכישרון הציור של הסטודנט המשיב). במקביל נערך סקר דומה בקרב תלמידי תיכון. אחוז נמוך יותר – כ-20 אחוז – שירטטו (בקירוב) את מהלך הקו הירוק. אכן התפוגג הקו הירוק ונמחק מהזיכרון הקיבוצי, הקולקטיבי.
לאור מה שלומדים כיום – איני בטוח שינתנו תשובות משופרות…
הערות:
[1] כותב שורות אלה בחרבמינוח "מלחמת הקוממיות" – ולא במונחים כ"מלחמת השחרור", "מלחמת העצמאות", "מלחמת תש"ח" או "מלחמת 1948" – משום שבסופה של המלחמה קמה מדינת ישראל.
[2] כותב שורותאלה בחרלהשתמש במינוח "עולים" – ולא "פליטים" או "מהגרים" – וזאת בשל ייחודה של העלייה ארצה, תופעה שאין לה אח ורע במדינות אחרות.
[3] למעשה הקו הירוק הוא קו שביתת הנשק שבין ישראל לשכנותיה – לבנון, סוריה, ירדן ומצרים. שמו ניתן לו מכיוון שהוא צויר בעפרון ירוק על-גבי המפה שבה נעשה שימוש בדיונים. כינויים אחרים לגבול הם "גבולות 67" או "קווי 6 ביוני 1967". בציבור מקובל כי הקו הירוק מתייחס רק לקו שביתת הנשק שעטף את הגדה המערבית מטירת-צבי ועד לעין-גדי. לכך הכוונה כל אימת שמצוין "הקו הירוק" במאמר זה.
[4] ההכרה ב"קו הירוק" או בגבולות "4 ביוני 1967" הפכה לגורפת. ב-28 במרס 2007 התכנסו מנהיגי 22 מדינות ערב בריאד בירת ערב הסעודית. מדינות הליגה הערבית הצהירו על מחויבותם לשלום והציעו הצעת שלום היסטורית המבוססת על הכרתן בגבולות הקו הירוק. זהו הישג שלפני 60 שנה איש לא חלם עליו או האמין בו. מה עשינו עם הצעה זאת – חורג מהדיון הזה. יש לו מקום של כבוד בדיון אחר.
מקורות המידע:
אורן, א. (1.6.2007), "כבשנו, מה אחר כך?", הארץ, השבוע, ע' 7.
מוריס, ב. (1997), מלחמות הגבול של ישראל, 1949 – 1956, ספרית אפקים, עם עובד.
פורטוגלי, י. (1996), יחסים מוכלים: חברה ומרחב בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.
משה הרפז 