שביל הפילוסופים, קיוטו, יפן

"פרחי הדובדבן אינם מסמנים את בוא האביב. הם הם האביב." [יעקב רז (2000), טוקיו הלוך וחזור, מודן, ע' 94]

אנו בקיוטו. מלון אנה. מצאנו בית-קפה קטן ליד המלון. לא רצינו לפתוח את הבוקר שוב באורז ומיני מאודים. קפה ומאפה, שנאפה מול עיניך, ריצה את כולנו. פתחתי את המפה והספר. לאן הולכים? שאלו החברותא. לא ממש האמינו לי שאין לי תכנית סדורה ב-100 אחוז. אתמול היינו במצודת ניג'ו, בטבור המסחרי של העיר, בשוק המקורה וברובע גיון. היום נרכז את המאמץ התיירותי במזרח העיר. ומחר במערבה. אז מה יש לנו, באג'נדה של היום, במזרח? מקדש הייאן, שביל הפילוסופים, מקדש הכסף (גינקאקו-ג'י), רובע היגאשיאמה, מקדש קיומיזו. חושבני שזה מספיק ליום אחד. נוסעים למקדש הייאן ומשם מטפסים דרך שביל הפילוסופים למקדש הכסף, ומשם, בדרך אחרת, יורדים דרומה… דבר ראשון – ירדנו לתחתית. לקו האדום. והנה החברותא בשער – "טורי-אי" – של מקדש הייאן. מי שמכיר מכיר. כאן הקפדתי להכניס דמות אנושית לתמונה. למען הקנ"מ…

את מקדש הייאן הותרנו מאחור. והעדויות במצלמה. מכאן ואילך הפכה המפה לבעייתית קמעה. הפירוט אינו רב. אנו מחוץ למרכז העיר. המפה היא כללית עם ציון אתרים וכבישים מרכזיים בלבד. אך לא אלמן ישראל. יש שמש במזרח. רואים את הגבעות. הולכים. ובדרך מתברר לנו שחיים אנשים. בין אטרקציה למשנתה.  בתי מגורים, חנויות קטנות. אפילו פגענו במלונות לזוגות אוהבים שלא בהכרח נשואים זה לזאת או להפך. ואף פגשנו אישה. שהסיעה, בעגלה, את חתולה. חתול ענק. לא ראיתי דבר כזה מימי. גודלו היה כגודל של כלב זאב צעיר לקראת סיום שנתו הראשונה. גארפילד ננס לעומתו. ביקשתי לצלם. והיא חייכה. אבל במקום להותיר את החתול בעגלתו, היא הרימה אותו. לתפארת. קצת גאווה שעגולי העיניים, הזרים הללו, מתעניינים בחתול שלה. מילא. צילמתי את שצילמתי. אגב – כתבתי חתול. אבל אולי הייתה זו חתולה… שימו לב ליד עם הכפפה. המשכנו לעלות בסמטאות. למזרח. אל עצי הדובדבן הפורחים.

חשים שמתקרבים. המרחק לגבעות כבר לא רב. ומעבר למבנה כבר מחכה לנו, לתיירים (אבל בראש ובראשונה למקומיים) עץ דובדבן העומד בשיא תפארתו/פריחתו. השמש זורח. אין ענן. עוד כמה עשרות מטר נותרו לתחילתו של המסלול.

עוד מבט אחד לאחור. הכאוס של הכבלים דווקא נראה לי באופן חיובי. מייחד את היפנים. אתה מתבונן בתמונה ויודע – זאת יפן. כשם שיער קולטי השמש והדוודים המרצפים ומרפדים את גגותינו או אבני שפת המדרכת הצבועים בלבן/כחול (או לבן/אדום) יאמרו לך, הקורא/ת, כי עיר ישראלית בתמונה המונחת לפניך. אבל זה הציק לדני. מאוד. איזה בלגן, התמרמר. אם אני הייתי בועד… טוב, מהנדסים רואים הכול בשחור או בלבן. אף אני התחלתי את דרכי כך. נגמלתי. עברתי מהאלקטרונים השליליים והבלתי נראים אל הגיאוגרפיה והאדם.

נפלנו "בול" לנקודה הדרומית ביותר של השביל. תחילתו של שביל הפילוסופים. מחכים לנו 1,500 מ'. בערך. לא נחמיץ אף לא מטר אחד. קדימה. לשלב ידים לאחור. להתהלך בנחת. ולחשוב. הרי זהו השביל לחושבים. למתפלספים. למתפלפלים. ראו כיצד היפנים מתנהגים. ממה הם מתפעלים. צוותי הטלוויזיה המביימים את הסביבה. ככול שמתקדמת הפריחה כך עולה מפלס האושר של היפנים.

שביל/מסלול הפילוסופים הוא אחת משכיות החמדה שמציעה קיוטו לטייל. זהו למעשה שדרה, שבמרכזה עוברת תעלת מים. דופנה המערבי משובץ בעצי הדובדבן. לאורך דופן זו ממוקמים בתי קפה קטנים וחנויות בוטיק. עכשיו, שאני כותב משפטים אלה, מציץ בעז מאחרי כתפי ושואל – מה ליפנים ולפילוסופיה? הרי זאת מלה יוונית. וחזרתי לספר ומצאתי (שוב) שבו כתוב כי השם נגזר ממנהגו של נישידה קיטארו (1870 – 1945), שהיה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קיוטו, ועשה לו הרגל – בכול בוקר להלך לאורך השדרה. עכשיו הכול ברור ומובן. וכיצד מילה יוונית מככבת כאטרקציה יפנית.

זהו-זה. תמה שעה תמימה של הנאה. נכנסנו למקדש הכסף. כסף דווקא לא ראינו שם. יום למחרת, באזור המערבי, ראינו את ציפוי הזהב על הפבליון שבמקדש הזהב. אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

"הצבא צועד על קיבתו". טוענים שאמר זאת נפוליאון. הקיסר ההוא שקם לאחר המהפכה. הורידו מלך וקיבלו קיסר… איך שלא יהיה עבר למעלה מחצי היום. הבטן מקרקרת. חיפשנו מקום לשבור את הרעב. זה לא היה פשוט. במיחוד כאשר אתה מתרחק ממוקדי העניין וממלכודות התיירים – מצטמצמות האפשרויות. וגם האנגלית דועכת… אבל האנשים חיים. ואוכלים. ומצאנו את מבוקשנו.

צילומים: משה הרפז (אפריל 2010). כל הזכויות שמורות. רזולוצית הצילומים הוקטנה על-מנת לעמוד בסטנדרטים שהציב האתר בפני הכותבים. הרשימה פורסמה לראשונה ב-20.8.2011 במגזין רשת "במחשבה שניה".