חומה ומגדל 2 – כינונו של מיתוס

הקמת יישובי חומה ומגדל היה מבצע שהחל להתגלגל כתגובה להחרפת היחסים בין יהודים לערבים ופרוץ מאורעות הדמים בשנים 1936 – 1939. מאוחר יותר ניתן לו תוקף נוסף בשל מסקנות וועדת פיל ולפיכך הפך לנכס אסטרטגי במאבק על גבולות המדינה הריבונית. המטרה הייתה להזדרז ולקבוע עובדות בשטח באשר לגבולות ההתיישבות בארץ-ישראל.  זוהי שיטת התיישבות המאופיינת בחדירה מהירה לאזורי הספר – שטחים מבודדים ומרוחקים שהיו בבעלות יהודית. המתיישבים עלו לנקודות הללו מרצונם ונכונים לשמש כחוד החנית. הישובים החדשים שנוסדו בתקופת המאורעות נועדו לבלום את פעילות הכנופיות הערביות מחד ומאידך ליישב את האדמות שטרם יושבו ובכך ליצור רצף קרקעי של יישוב יהודי המרחיב את הממד הטריטוריאלי של המדינה היהודית שבדרך. כאמור, מפעל זה נמשך כשלוש שנים. 

היישובים האלה הוקמו בשיטה אשר בדומה ל'העפלה' זכתה לכינוי הרואי: 'חומה ומגדל'.  המתיישבים, רובם ככולם צעירים, מקורבים לתנועת העבודה, היו מגיעים אל שטחי ההתיישבות בלילות, או בשעת בוקר מוקדמת, מגדרים את השטח ומקימים מגדל תצפית.  בשלב ראשון נועדו המאחזים האלה למנוע מאיכרים ערבים לעבד את האדמות שרכשה התנועה הציונית. יישובי חומה ומגדל נהנו מהילה דרמטית של מרדנות פטריוטית, כמו היה זה מבצע צבאי חשאי. דבר זה ביטא גם חלק ממאמציה של תנועת העבודה לשמור בידיה את השליטה על הלהט הלאומי של אנשיה. (שגב, 1999: 309)

הצורך בהקמה מהירה של נקודות היישוב, בטרם יספיקו הבריטים או הערבים להגיע למקום ולהתערב בנעשה, הוליד שיטה רבת-תושייה:  חלקי ומרכיבי היישוב הוכנו מראש, הובאו לאתר ההקמה על-ידי שיירת של משאיות שגויסו לשם-כך והורכבו במקום בפרק זמן קצר ביותר – בתחילה מבוקר ועד ערב ולאחר פרסום הספר הלבן מערב ועד בוקר.

הרעיון היה פשוט ועם זאת חדשני – הקמת יישוב מבוצר בפחות מיממה. יישובים מבוצרים, חומות ומגדלים כבר היו בארץ מקדמא דנא: "ויבן עזיהו מגדלים בירושלים על-שער הפנה ועל-שער הגיא ועל-המקצוע ויחזקם: ויבן מגדלים במדבר" (דברי הימים ב, כו, 10-9). החידוש היה בכך שמתחילים במלאכת הבנייה עם הנץ החמה ולעת ערב עומד על תלו יישוב מבוצר, חדש. כך נוצלה פרצה בחוק המנדטורי שלפיו לא ניתן לפנות יישוב שיש בו חומה ומגדל בטענה שאינו חוקי.

המודרנה אפשרה הכנת כל הנדרש ליישוב החדש, בחלקים, באתר מסוים ששימש כבסיס לפעולה, ושינוע של כל מרכיבי וחלקי היישוב באחת ליעדו. לשם כך נאגרו ונערמו, במקומות שונים ברחבי הארץ, חלקי חומות עץ, צריפים ומגדלים. במבצע מתואם מראש התייצבו משאיות עמוסות בחלקי המבנים באתר ההקמה.

תצלום מס' 1: שיירה עולה להקמת יישוב של חומה ומגדל

חצר היישוב נתחמה על-ידי חומות עבות וקשוחות. את חומות העץ כפולות הדופן, שעוביין נע בין 15 ל-25 סנטימטר, מילאו חצץ וחול כדי לחסום את אש הפורעים הערביים. מאוחר יותר, בשל התחמשות הערבים בקליעים משופרים – מציתים – שהוברחו מלבנון, תפס הפח הגלי את מקום חומת העץ. בחצר היישוב הוקמו הצריפים והאוהלים ששימשו למגורים וכמבני משק.

בלב החצר הוקם מגדל שמירה ותצפית, מבוצר, בגובה 10 עד15 מטר, שבראשו זרקור שהאיר בלילה את השטח שמסביב לחומה ושימש לתקשורת עם היישובים האחרים באמצעות פנס איתות. גדר דו-שיפועית הקיפה את הנקודה למניעת הגָעה של משליכי רימוני-יד ובקבוקי תבערה. ראוי לציין כי החומה והמגדל נתנו הגנה מזערית בלבד: החצר הזעירה והדחוסה בצריפים/אוהלים הייתה הופכת למלכודת אש אילו היו לערבים, באותה תקופה, נשק תלול-מסלול. [1]

איתות שנשלח ממגדל התצפית של נקודת ההתיישבות החדשה, סימן ואישר מחד את השלמת מלאכת ההקמה של היישוב החדש ומאידך בישר גם על שינוי בגבול ודיווח על טריטוריה נוספת שנגאלה, נרכשה, מקרקע ארץ-ישראל. הושלם שלב נוסף בהרכבת הפאזל הטריטוריאלי היהודי. המעבר בין המאחז או ההיאחזות דאז – חומה ומגדל – ליישוב קבע בוצע, בדרך כלל, בתוך שנה עד שנתיים ממועד העלייה על הקרקע. 

תצלומים 2 – 4: אתר משוחזר – נגבה

טוען שרון רוטברד (Rotbard, 2002) כי אמנם יישוב מדגם חומה ומגדל מקושר להתיישבות, לתפיסת קרקעות, לעיבוד החקלאי, ולפיכך הוא חלק מרשת הבנויה מצמתים וקישורים, אך היישוב הוא בראש וראשונה נקודת תצפית מבוצרת באמצעות העזרים הטכנולוגיים של התקופה דאז: תצפית, משקפת, זרקור, איתות. עמדת הצפייה מן המגדל היא אפוא נקודת מבט מרכזית – פאנאופטיזם. הקשר הרציף של חומה ומגדל אל הסביבה העוטפת מתמצה בפיקוח פאנופטי מתמיד באמצעות המבט מעל – מהמגדל שבחומה ומגדל. [2]

סופרים, משוררים, כותבים, הוגים ואמנים – מרביתם נרתמו למלאכת העשייה (שנהב, 2003). בשיח המרחבי-קרקעי ניתן למצוא שימוש בסיסמאות תומכות ובסלוגנים מפורשים: "גאולת האדמה", "ביצור גדול", "יישוב הספר", "לצאת מן הגדר". סופרים ומשוררים הוזמנו לחלק מפעילויות ההקמה.

המשורר ורופא הילדים שאול טשרניחובסקי אהד את הרעיון ועל-כך כותבת חביבה יונאי (1987) במאמרה המציג ומסכם את עמדותיו של המשורר בשנות המאורעות הקשורות בהתרחשויות הפוליטיות בארץ: נגד תוכנית החלוקה של 1937 ובעד חומה ומגדל. שירו של שאול טשרניחובסקי (1959: 812)  – "קיבוץ עולה על הקרקע" (מתוך הפואמה "עמא דרהבא") – נולד כאשר הוזמן המשורר ללוות עלייה על הקרקע של נקודת התיישבות חדשה. כשחזר למקום מגוריו כתב:

השכם בבקר, בצנה של טרם-שחרית יצאנו

כמה וכמה מכוניות ו"לורי" עמוסים המטען.

[…]

וכביש כבר לא היה לפנינו.

חצו המכוניות הניר, מרעידות, נזרקות ברטט.

פתאם צצה נקדה באמצע השדה מאי-שם.

איש לא אמר, כי שם היא, לבנו בה הרגיש, הכירה.

עד שהגענו אליה, וכבר בה עסוקים וטרודים

אלה בחפירה של בורות לקבול עמודי התיל,

כורים בחדוה ומסירות, בכבד נשימה וזיעה,

אלה מקימים הצריף, זה מכניס קרש וזה קובעו.

זה במקבת וזה בגרזן, ואלה מחשבים הגגות.

ארבע כנופיות בבת-אחת התחילו בהקמת הגדר,

רֻבן – בחורות מגלות שוקים, מעוטן בחורים.

כנופיה פרשה למרחק, דואגת לשלש העמדות.

[…]

"בורות לכרעי המגדל!" ושנים בחורים כבר כורים,

– אחד מכאן ואחד מכאן – בכל נפשם ומאדם,

הולכים תוקעים בקרקע המגרף רחב השולים.

[…]

עומד אני ומסתכל, נפנה לצד זה ולצד זה.

שנים בחורים אחרים התחילו בבנין המגדל.

כתלי הבנין כבר באו – מֻנחים בחצר, באמצע,

צינו להם את המקום, גם הם התחילו

בחפירת יתר הבורות לקבול כלונסאות המגדל, וכורים

אלה לעומת אלה.

[…]

שעה קלה והורמו, שעה קלה והתלכדו –

מגדל זקוף הופיע על קרשיו הרעננים,

בצבץ ועלה במסגרת גדר-אבנים לו סביב.

קלים סֻלמיו הצרים ותלולים אליו נלחצו.

גא ועזיז, כך עמד, מתמר לבדד בשדה,

קבע את עינו האחת הרואה במחנה שטן.

קיבוץ תל-עמל נחשב לראשון מבין יישובי חומה ומגדל. היישוב הוקם בכ"ו בכסלו תרצ"ז, נר שלישי של חנוכה (10 בדצמבר 1936). לימים הוחלף השם תל-עמל בניר-דוד. [3] 

 למעשה קדמה לכך העלייה של כפר חיטים על הקרקע (7 בדצמבר 1936), אך מכיוון שלא השתמשו בשיטת חומה ומגדל אלא נסמכו על מבנה מבוצר שהיה שריד מניסיונות קודמים להתיישב במקום – עברה הבכורה לתל-עמל. [4]

נתן אלתרמן הנציח זאת בשיר הלל – "המגדל הראשון": [5]

בהרי הגלבוע חרון יעשן

ובעבות הקללה עלי באר לי.

תל-עמל, דברי שיר בלילות בית-שאן, בלילות ערבה שיר דברי.

המגדל הראשון את הנדר נדר,

עת חרגת חמושה ומונפת

לעמוד מול הרים שאמרו "אל מטר"

וצרים שהגידו – "אל נפש".

במטר ובטל

בדגה עלי גל, תל-עמל,

בדגן למגל, תל-עמל,

בנעורים למגדל, תל-עמל.

תל-עמל, תל-עמל, תל-עמל,

ראשונה לחומה ומגדל,

תבורכי תל-עמל !

רעיון החצר המבוצרת היה של שלמה גור (גרזנובסקי), ממייסדי תל-עמל, והצוות שהיה איתו (גור, 1987: 47 – 48):

בתל-שוך היה מאהל בדווי, ועל כן לא אישרו לנו להקים מאהל שלנו במקום, אלא בשטח בית-אלפא. המרחק היה כשלושה קילומטרים וחצי, וחלק מן החברים היו הולכים יום-יום אל שפת האסי ומעבדים גן-ירק שפיתחנו. חברים אחרים עבדו בסלילת כביש עפולה-צמח, וקבוצה אחת עבדה בקו המתח הגבוה מנהריים. כשפרצו המאורעות ב-1936, שרפו הערבים את גן-הירק שלנו. שיקמנו מה ששיקמנו, אבל המרחק היה גדול והערבים הציבו לנו מארבים.  באחד מן המארבים הללו נפל חבר בית-השיטה. החלטנו לעבור לתל-שוך ויהי מה. אבל זה לא היה פשוט. הגדר של בית-אלפא היתה באותם ימים הגבול המזרחי של יישובי העמק.  פריצת הגדר היתה בעיה בטחונית, אך יותר מזאת – בעיה פסיכולוגית. חברי בית-אלפא התנגדו לרעיון שלנו, וטענו שהערבים יחסלו אותנו. הצעתי שנשים שקי חצץ בגובה המיטות באוהלים שנקים, וכך נגן על האנשים בשנתם. החברים בבית-אלפא טענו אז, כי הערבים יצלפו על האוהלים. אז הצעתי שנקים צריפים, ובגובה סף החלון נגן עליהם בתבניות ממולאות חצץ. גם לזאת התנגדו חברי בית-אלפא, שאנחנו היינו בעצם בני חסותם, בטענה שיצלפו בנו כשננוע בין הצריפים. ואז, באופן טבעי, כדי לרצות את חברי בית-אלפא הצעתי להקיף ארבעה צריפים שיוקמו בחומה בגובה160 ס"מ, שתיבנה מתבניות עץ שימולאו חצץ.   בהמשך שיכללנו את ההצעה ותיכננו להקים מגדל שמירה במרכז החצר. התוכנית היתה להקים את כל המחנה הזה מראש, בבית-אלפא, ולהעבירו מפורק לנקודת ההתיישבות. לפי התוכנית הזאת היתה גדר-תיל אמורה להקיף את חומת העץ, מרוחקת כ-60 משר מן החומה, כדי למנוע את הערבים מלהטיל רימונים. בפינות, לפי התוכנית, היו צריכות להיות ממוקמות שתי עמדות שמירה מבוצרות ובהן פתחי-ירי. [6]

תכנית תל-עמל לחומה ומגדל – חצר ריבועית מוקפת חומת עץ ובמרכזה מגדל, שבה אורך כל צלע תוכנן ל-35 מטר, והמכילה שלושה צריפים למגורים, צריף למטבח וחדר-אוכל וצריף לכלי עבודה, האמורה לספק מיגון ל-40 מתיישבים – הוצגה למפקדת ארגון ההגנה.  האדריכל יוחנן רטנר אישר אותה בכפוף להערות ספורות ביחס למיקום עמדות ההגנה.

ככלל, רוב היישובים שהוקמו בדרך זו, של חומה ומגדל, נמנו על מגזר הקיבוצים. אך לא כולם. והיו גם מושבים:

כשהוחל במבצעי 'חומה ומגדל', נראה היה שעקב מורכבות הנושא, הצורך בארגון מדוקדק והסכנה ליישוב בתקופתו הראשונה, מתאימה השיטה ליישובים קיבוציים ופחות מכך למושבי-עובדים, המורכבים ממשפחות וילדים. חברי 'ארגון הצפון' של תנועת המושבים לא קיבלו גישה זו ותבעו לשתף גם אותם בעלייה על הקרקע, במסגרת 'חומה ומגדל'. ואכן העלייה לבית-יוסף, המושב הראשון שהוקם במסגרת זו באפריל 1937, בוצעה לפי כל הכללים, והוכיחה שגם מושבים יכולים להיכלל ב'שיטה' האמורה. (ליפמן, 1987: 83)

הערות:

צלומים (למעט מס' 1) – משה הרפז (2010).  כל הזכויות שמורות. תצלום מס' 1 הוא בן למעלה מ-70 שנה ולכן זכויותיו אינן שמורות. הרשימה התפרסמה לראשונה ב-17.8.2011 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לנושאי תרבות וחברה.

מראה מקום:

[1]   ב-1939 פרצה שריפה במטבח בני-ברית (מולדת) ונקודת ההתיישבות נשרפה לחלוטין.

[2]   "פנאופטיזם" – ראיית-על. המושג קשור למודל ה"פנאופטיקון". זהו מתקן כליאה ואשפוז, שהיה נהוג בצרפת, המבוסס על תבנית אדריכלית המאשרת לצופה (סוהר) הניצב במגדל המרכזי להשקיף על תאי הכלואים ולראות את אשר מתרחש בהם. מישל פוקו (Foucault, 1979) מקדיש למתקן זה פרק נכבד – ומרכזי – בספרו הסוקר את תולדות הענישה בצרפת.

[3]   אנשי הפדרציה הציונית בדרום-אפריקה תרמו רבות לגאולת קרקעות בארץ-ישראל ובכללן קרקעות עמק בית-שאן. אולם, הנתינה הותנתה בכך שהיישוב הראשון שיעלה על הקרקע בעמק בית-שאן ישא את שמו של דוד וולפסון – נשיאה השני של ההסתדרות הציונית. כך הפכה תל-עמל, בעל כורחה, לניר-דוד.

[4]   ניסיונות קודמים להתיישב בכפר-חיטים נעשו ב-1914, ב-1924 וב-1934.

[5]   מקור – אתר האינטרנט של קיבוץ חניתה http://wwww.hanita.co.il.

[6]   מונולוג זה של שלמה גור נרשם על-ידי זאב ענר.

מקורות המידע:

גור, ש. (1987), "מונולוג: שלמה גור – האיש מאחורי החומה והמגדל", עידן, חוברת 9, ע': 47 – 50.

טשרניחובסקי, ש. (1959), שירים, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב.

יונאי, ח. (1987), "שאול טשרניחובסקי: נגד חלוקה, בעד 'חומה ומגדל'", עידן, חוברת 9, ע': 181 – 192.

ליפמן, מ. (1987), "בית-יוסף – המושב הראשון ב'חומה ומגדל'", עידן, חוברת 9, ע': 83 – 92.

שגב, ת. (1999), ימי הכלניות, כתר, ירושלים.

שנהב, י. (2003), "הפוליטיקה של המרחב בישראל", בתוך: שנהב, י. (עורך), מרחב, אדמה, בית, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע': 17-7.

 

Foucault, M. (1979), Discipline and punish, Penguin Books.

Rotbard, S. (2002), "Wall and tower", in: Segal, R. and Weizman, E. (Eds.), Civilian occupation, Babel and Verso, pp: 39-58.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: