חומה ומגדל 1 – נרטיב נולד

חומה ומגדל. מתחילים אנו סדרה של מאמרים הדנים במיתוס הקרוי "חומה ומגדל". מ-1936 ועד 2011. בסדרה יהיו 13 פרקים.

פרק 1 – ובו יסופר כיצד נולד סיפֵר (נרטיב):

והימים – ימי המנדט. והבריטי בארץ. בפלשתינה. שכן כך קראו לה מחריביה. בקושי הצלחנו להוסיף א"י. פלשתינה – א"י.

לחומה ומגדל מעמד מיתולוגי בהיסטוריה הישראלית בהיותו אירוע מכונן בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. קימוּם וייסוד של מעל ל-50 יישובים יהודיים חדשים, בארץ-ישראל המנדטורית, בפרק זמן קצר של כשלוש שנים וכמענה ישיר למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936 – 1939), הנו ללא ספק מפעל התיישבות מהגדולים והנרחבים שידע היישוב העברי בעת החדשה [1]. נטלו חלק במבצע זה, באמצעות סוכניהם, כל מנגנוני ההתיישבות היהודית והזרמים הפוליטיים – החל מהקיבוץ הארצי וכלה בבית"ר. יזמי המבצע היו המוסדות הלאומיים – קרן היסוד, הקרן הקיימת לישראל ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הגוף שהיה אחראי על הביצוע – בדרך כלל – היה ארגון ההגנה.

מפה מס' 1: יישובי חומה ומגדל

 יש הרואים בהקמת יישובי חומה ומגדל מבצע צבאי לכול דבר ועניין. ואכן זהו מבצע בקנה מידה לאומי וארצי – "יציאה מן הגדר". חומה ומגדל הנו המחשה לתהליך יצירת עובדות בשטח: הפיכת סדר יום פוליטי להבניה תכליתית, תפיסת קרקע על-ידי נקודות יישוב ויצירת רצף טריטוריאלי באמצעות קווי תשתית, תִעדוף ביטחוני ושימוש מושכל במודרנה. גבולות היישוב היהודי התגבשו שלא במסגרת הסדרים או הסכמים אלא נסמכו על הישגים פיזיים הנטועים בשטח.

בסוף שנות ה-20 (של המאה ה-20) נתון היה היישוב בארץ-ישראל המנדטורית במשבר כלכלי שהחל במחצית השנייה של העשור שקדם. המיתון החל באוגוסט 1925 ונמשך עד לתחילת שנות ה-30. העלייה הרביעית (1924 – 1928) – שכונתה "העלייה הפולנית" – התמצתה. גזרות כלכליות בפולין, ייסוף המטבע הבריטי, המשבר העולמי שהתחולל ב-1929 ופרעות תרפ"ט האטו את קצב העלייה ו"תרמו" למשבר הכלכלי בארץ. העלייה לארץ הייתה ספורה ומנתה אלפים בודדים בשנה.

הגורמים הללו השפיעו על קצב ההתיישבות: "בשנים 1928 – 1931 הוקמו שלושה-ארבעה יישובים חדשים בשנה בלבד" (נאור, 1987: 3). ב-1932 השתנו פני הדברים כתוצאה מגל עלייה חדש – העלייה החמישית – שהזרים לארץ הון רב והכפיל את שיעור היהודים בה. גל זה נמשך עד לסוף שנות ה-30. משאבים של הון וכוח אדם עמדו לרשות מפעל ההתיישבות. עד לסוף העשור התווספו כ-130 יישובים חדשים – מרביתם יישובים חקלאיים. התושבים הערבים לא הסתירו את חוסר שביעות רצונם מתהליכים אלה שהתרחשו לעיניהם.

במסגרת ארץ-ישראל המנדטורית – פלשתינה א"י – היוותה האוכלוסייה היהודית קהילת "ספר פתוח למחצה", כהגדרתו של קימרלינג (2004: 170). זאת משום שגבולות תפרושת ההתיישבות היהודית ועוצמת חדירתה למרחבים ריקים מיהודים (אך לא בהכרח ריקים מתושבים ערבים) נתחמו והוכלו בתוך גבולות המנדט. עד שנת 1936 הוקמו כ-170 יישובים יהודיים שייצרו את ה- "N ההתיישבותי" – אותה רצועה של התיישבות יהודית, בלתי-רציפה, שנמתחה מאצבע הגליל דרך עמק יזרעאל למישור החוף והיוותה את הדגם המרחבי של תפרושת היישובים העבריים [2].

מפה מס' 2: ה- "N ההתישבותי" (מקור: עמירם אורן ורפי רגב, 2008: 31)

הר ועמק הם תמונת ראי – האחד של השני. בניגוד לתפיסת השטח ההררי של תקופת התנ"ך – כיבושי יהושע, תקופת השופטים וממלכות ישראל ויהודה – התפתחה ההתיישבות העברית החדשה בעמקים. את ימי חומה ומגדל יש לראות ולנתח על רקע מישורי ההתיישבות בארץ-ישראל שהביאה ליצירת דגם ה-N ואבטחת גבולות המדינה הריבונית כפי שהוצעה על-ידי "הוועדה המלכותית" ("וועדת פיל").

קיץ 1936 היה קיץ חם, לוהט ובעיקר בוער. ב-19 באפריל 1936 הציף את יפו וסביבותיה נחשול של התקפות רצחניות של ערבים-פלסטינים על היהודים. הערבים הכריזו על שביתה כללית ב-22 באפריל 1936 והקימו את "הוועד הערבי העליון" בכינוס החירום שנערך בשכם ב-25 באפריל 1936. ראוי לציין כי המהומות ומעשי הטרור הערביים החלו באופן ספונטאני ורק אחר כך התייצבה המנהיגות הערבית, המקומית, בראש המרד.

עד מהרה התפשטו המהומות ומעשי הטרור כנגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי ברחבי הארץ שנמשכו מעל לשלוש שנים. שגב (1999: 311) מציין כי "הטרור הערבי כוון בתחילה העיקר נגד הבריטים". ההתקפות הללו על היישוב העברי כונו על-ידי היהודים בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט [3]. הערבים, לעומתם, קראו לכך מתחילה בשם "מרד" (תַ'אוּרַה). ח'ליל אל-סכאכיני (1990), כתב ביומנו: "מרד" [4]. ימים חלפו וההגדרה הערבית התעצמה – "המרד הערבי הגדול". יגאל אייל (1998) קרא לכך בשם "האינתיפאדה הראשונה".

ב-1936 התמרדו הערבים בארץ, מרד שהיו לו כמה שלבים, והיו קרובים להשתלט על חלקים חשובים מהטריטוריה ולגרום לבריטים אובדן שליטה כמעט גמור. אלא שהמרד לא היה ממוקד; היות שהנהיגו אותו בעיקר קבוצות של איכרים והוא היה מכוון בחלקו גם נגד "אדוני העיר" הערבים, הפך המרד למלחמת אחים בתוך הקהילה הערבית עצמה. כך, לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליחו הבריטים, בסיועם הפעיל של היהודים, לדכא את "המרד הגדול" ולהגלות את המנהיגות הפלסטינית המרכזית אל מחוץ לגבולות הארץ, וזו לא שבה אליה למעשה עד 1994. (קימרלינג, 2004: 374)

לפי אומדנים, נהרגו במרוצת שנות המרד בין 3,000 ל- 6,000 ערבים. אחד מן ההיסטוריונים הישראלים חישב ומצא, ש-4,500 מהם נהרגו בידי בני עמם (מוריס, 2003: 157). נתון זה מחזק את טענת קימרלינג ל"מלחמת אחים" בקרב הערבים.

בתקופה הראשונה של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ובניגוד למהלכי מאורעות קודמים (1921, 1929), כמעט שלא התקיימו ניסיונות לחדור ליישובים יהודיים מבודדים על-מנת להרסם.  רוב הפגיעות בישוב היהודי באו לידי ביטוי בירי מזדמן על אוכלוסייה יהודית שעברה או עבדה בסביבה ערבית, פגיעה מכוונת בתחבורה העברית ובהשחתת יבול חקלאי בין אם על-ידי שרפת שדות תבואה שבשלה או בגדיעה ועקירה של מטעי פרי.

אך לא כך מספר לנו ידידנו ש"י עגנון. הולך אני לספרייתי, מסיר מהמדף את "שירה" (1999, שוקן), פותח וקורא:

בא הנהג וראה את הרבסט עומד. סיפר לו שנתקע נאבטובוס בדרך ואינו יכול לזוז ממקומו, מפני שנסדקו גלגליו, מפני המסמרים שהערבים מכמינים לכלי הרכב שלנו, כדי להשבית את התחבורה, כדי לנתק את יושבי השכונות מן העיר כדי שיקוצו מפני בדידותם.

עמדו להם שניהם הדוקטור הרבסט והנהג והתחילו מספרים באותם הדברים שנהנים היינו לספר באותם הימים ימי מאורעות, שאירעו בהם מאורעות רעים וקשים, שהיו הערבים מתנכלים לנו להצר צעדינו בכל מקום שהיתה ידם מגעת ובכל דבר שמצאו לעשות, וזה היה אחד מן הדברים שהיו עושים, היו מפזרים מסמרים בדרכים שכלי רכב של יהודים רגילים לעבור. נוסע לו אבטובוס או אבטומוביל של יהודים, פתאום הוא עומד ואינו זז, מפני שפקע בו גלגל, מפני שפגע במסמר ונתקע המסמר בגלגל. יורד הנהג ועומד ומגלגל בגלגל, נזרקת בו או בנוסעים אבן. נתרחש להם נס נפצעו פצעים קלים, לא התרחש להם נס נפצעו פצעים קשים. עומדים הערבים וצוחקים ועומד השוטר האנגלי הממונה על הדרכים ועושה משפט. כיצד, תופס יהודי ופוקד עליו לפנות את הדרכים מן המסמרים.

עומד לו הרבסט ושומע חדשות שהנהג מספר לו. באמת הן כל חדש. מה שהיה אתמול הוא שהיה היום. כל שינויי החדשות הם במספר ההרוגים והפצועים. אף על פי כן אין לך יום בלא חידוש. מאחר והחידוש הוא נספר אותו.

דרה לה זקנה אחת יהודית בקצה מושבה אחת ממושבות השרון. ביתה פתוח לעוברים ושבים לצל יומם בחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר. אותו היום לא היה ביתה פתוח, מפני שכבדו עליה שנותיה והיה קשה לה לרדת מן המטה, שכבר קרבה שנת המאה לחייה, חיים של עוני וצער שיכול בנים. נחמה אחת מצאה בחייה, שרוב ילדי המושבה וכן ילדי הערביים שבכפרים שמסביב בני טיפוחיה הם שהיא יילדה אותם, ואם לא אותם הרי אמהותיהם ואבותיהם, זקניהם וזקנותיהם. אף היא ריפאה אותם מתחלואי ילדים ומתחלואי הארץ. עם שהיא מוטלת על מטתה שמעה שדופקים על דלתה ומבקשים מים. נתחזקה וירדה ממטתה ופתחה את הדלת. ראתה שני ערבים בחורים מבקשים מים לשתות. הושיטה להם את צפחת המים. פשטו ידיהם בה והרגוה, עוד דברים הרבה סיפר הנהג. את שידוע ידוע, את שאינו ידוע מי יאמין. (שם, 159)

מעשי האלימות והטרור הערביים ושביתת המגזר הערבי הניעו את שלטונות המנדט לשגר לארץ-ישראל וועדת חקירה מלכותית על-מנת לבחון את הסיבות והגורמים שהציתו את התבערה ולהציע פתרון למניעת הישנות מאורעות אלימים כגון אלה. לפי מרדכי נאור (1987: 10) הוסמכה הוועדה לבדוק ארבעה נושאים: הסיבות המרכזיות למאורעות, כיצד מוּצא אל הפועל המנדט, תלונותיהם של ערבים ויהודים והמלצה על צעדים לביטול העוול ומניעת הישנותו בעתיד.

הוועדה מנתה שישה אנשים ובראשה עמד הלורד פיל [5]. הוועדה מונתה על-ידי המלך הבריטי, אדוארד השמיני, ב-7 באוגוסט 1936, אך בשל השביתה התעכב מועד הגעתה ארצה. הקשחת המדיניות הצבאית של ממשלת המנדט מחד והתערבות שליטי ערב מאידך הניעו את הוועד העליון של ערביי ארץ-ישראל להפסיק את השביתה הכללית וזו הסתיימה ב-12 באוקטובר 1936. וועדת פיל הגיעה לארץ ב-11 בנובמבר 1936. הוועדה שהתה בארץ וניהלה את חקירותיה במשך כחודשיים – עד 17 בינואר 1937. במסגרת זו סיירה באזורים שונים וגבתה עדויות ולאחר מכן השלימה הוועדה את עבודתה בלונדון. מסקנותיה פורסמו ב-7 ביולי 1937.

הוועדה המלכותית הציעה לחלק את הארץ לשלושה חלקים: מדינה יהודית, מדינה ערבית ואזור בשליטה בריטית. מתווה גבולות המדינה היהודית נקבע לפי הפרישה בפועל של מערכת היישובים היהודיים – כ-170 במספר – כפי שבה לידי ביטוי טריטוריאלי בסוף 1936.  תכנית החלוקה הבריטית לא התחשבה בקרקעות בבעלות יהודית שעליהן טרם הוקמו יישובים.

מפה מס' 3: מפת החלוקה 1937 (מקור: אטלס כרטא)

וועדת פיל הציעה שהמדינה היהודית הריבונית תתבסס על הגליל במלואו, על רצועת העמקים ועל מישור החוף וקבעה כי הגבול הדרומי של המדינה המוצעת יעבור באזור באר-טוביה. הוועדה הציעה טרנספר מרצון. חלק מהתושבים הערביים שיימצאו בשטח המדינה היהודית יועברו, בתמורה לפיצוי הולם, לשטח המדינה הערבית. למעשה הנציחה הוועדה את ה- "N ההתיישבותי". המסדרון שבין תל-אביב – יפו לירושלים ובית-לחם יוּעד למובלעת בשליטה בריטית ושאר שטחי ארץ-ישראל המנדטורית – יהודה, השומרון והנגב, הומלצו, לפי קביעת הוועדה, להיכלל בשטח הריבוני של המדינה הערבית. טריטוריה ערבית זו תסופח לממלכת ירדן. 

לפי דעתנו מוטב שגבול שתי הערים יהיה כביש. לשם החזקת סדר ומשטר ולשם נוחיות השלטון צריך כביש זה להיות בקו ישר ככל האפשר. באמצעיתו יש לבנות שכבת ברזל גבוהה, שתהווה גבול ממשי ותהיה רכוש משותף של שתי המדינות.סידור כזה ייתן למשטרה של כל מדינה את האפשרות לשמור על הגבול ויהווה מחיצה ממשית בין שתי העדות. [6]

ההצעה התבססה על עקרון ההפרדה בין יהודים וערבים כפי שבא לידי ביטוי במישור הגיאוגרפי-טריטוריאלי – בין האזורים שבהם רכשו היהודים קרקעות וקוממו יישובים לבין השטחים המיושבים באוכלוסייה ערבית.

עוד בטרם פורסמו בפומבי מסקנות וועדת פיל כבר נפוצו שמועות (הדלפות?) על חלוקה אפשרית של שטח המנדט הארץ-ישראלי לשתי מדינות. הפרדה בין ערבים ליהודים. ברור היה שהשטח שבו היו ממוקמים יישובים יהודיים ייכלל בתחום המדינה היהודית. לא היה ברור מה יהיה בגורלן של קרקעות בבעלות יהודית שההתיישבות בהן טרם הוצאה אל הפועל. מנהיגי היישוב הועמדו בפני דילמה – ההכרח להכריע בין ריבונות, דהיינו מדינה, לבין טריטוריאליות:

עד לשנת 1937 נתפש תהליך הצבירה הטריטוריאלי, והתהליך המשלים לו, של צבירת העוצמה והגדלת השיעור היחסי של האוכלוסייה, כתנאי הכרחי וכאמצעי מרכזי להשגת הריבונות וכינון המדינה היהודית. עם הופעתן של תוכניות חלוקה שונות כתוכניות פוליטיות אופרטיביות, הועמד תהליך צבירת הטריטוריות מול האפשרות להשגת ריבונות, ונוצר ניגוד ביניהם,כל עוד תהליך הצבירה לא נתפש כ"שלם". (קימרלינג, 2004: 115)

מניתוחו של חיים ארלוזורוב (1934: 341), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, עולה מסקנתו באשר לחלופות אפשריות במישור הריבונות מול הטריטוריאליות:

להחזיק אמנם בעקרונות היסודיים של הציונות, אך לצמצם את השטח הגיאוגרפי בו יתגשמו: במקום ארץ-ישראל כולה – רק מחוזות או חלקים מסוימים ממנה. המגמה להקים באזור מסוים של ארץ-ישראל ריבונות לאומית, ליצור באזור זה כל אותן האפשרויות של התפתחות בלתי מופרעת התלויות בשימוש באמצעי המדינה בענפי האדמיניסטרציה, ההתיישבות והכספים, ולעשות את האזור הזה כבסיס אסטרטגי התקדמות אפשרית בעתיד. [7]

כאמור, ארלוזורוב הציג להנהגה היהודית, ב-1932, חלופה זו כאחת מתוך ארבע חלופות שהוצעו לפורום ההנהגה. החלופות האחרות היו: הראשונה היא "עסקים כרגיל" או בלשונו של ארלוזורוב – "להמשיך במצב הקיים ולהחזיק מעמד". החלופה השנייה – לוותר על האפשרות להגשים את החזון הציוני. האפשרות השלישית, שיש אומרים כי היא הייתה המועדפת עליו, התבססה על "תקופת מעבר שבה ישלוט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן" (ראו אצל: ארלוזורוב: 1934).

חלפו אך שנים מועטות בלבד וועדת פיל הגיעה לאותה מסקנה: הצורך בהפרדה בין יהודים לערבים והציעה את תכנית החלוקה של 1937. זרע ההפרדה ניטע ויחד איתו גם עקרון "קיר הברזל" שטבע ז'בוטינסקי.

זאב ז'בוטינסקי הכיר בפלסטינים כעם והציע פתרון הכולל שני שלבים ליישוב הסכסוך הפלסטיני-ציוני/יהודי. בשלב הראשון יש להקים את המדינה העצמאית רק כאשר ייווצר רוב יהודי בארץ-ישראל. הערבים כמובן יתנגדו אך יתקלו ב"קיר הברזל", כוח מגן צבאי של היישוב היהודי. הוא הציע בשלב השני כי "לאחר שיחבטו את ראשיהם לשווא בקיר זה, הם יבינו כי נגזר עליהם שלעולם תהיה ידם על התחתונה, או אז תבשיל השעה לפתיחת משא-ומתן עמם על מעמדם ועל זכויותיהם הלאומיות בארץ-ישראל." (שליים, 2005: 557). [8]

במוסדות היישוב נפלה ההכרעה – "הולכים" על ריבונות. בן-גוריון כפה זאת על מתנגדי החלוקה. לפרנסי היישוב ולראשיו "היה ברור כי המתווה הסופי של המדינה העתידית ייקבע על-ידי ממדי ההתיישבות: החוליות החיצוניות של שלשלת ההתיישבות הן שיהוו את הגבולות." (מוריס, 2003: 630). היה זה משה שרת, ראש המחלקה המדינית, אשר התווה את האסטרטגיה היישובית שקבעה את אזורי היעד להקמת יישובי חומה ומגדל. ב-7 ביוני 1937 כתב שרת {1978: 173) ביומנו את המשפטים הבאים: "את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא – לחטוף וליישב".

אסטרטגיה זו הגדירה סדר קדימויות ועדיפויות של אזוריים ליישוב וריכזה את כוח האדם הנדרש הן לביצוע ומימוש ההתיישבות והן לצורכי הלוגיסטיקה ואבטחת העלייה (אורן, 1982: 20). ראוי לציין כי "מבין כל תנועות המרי וארגוני המחתרת בעמים ובישראל הייתה 'ההגנה' הארגון היחידי שעסק בתכנון יישובים ובהקמתם כדרך במאבק" (אורן, 1982: 22).

 הערות:

[1]    רוב החוקרים נוקבים ב-52 יישובים.  לפי אתר ההגנה (www.hagana.co.il) הוקמו בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט 60 יישובים ומתוכם 43 במתכונת חומה ומגדל.

[2]   על שום צורת האות הלטינית – N.

[3]   קדמו לכך מאורעות 1921 ומאורעות תרפ"ט ששיאן מעשי הטבח ביישוב היהודי העתיק שבחברון.

[4]   סכאכיני – ערבי נוצרי יליד ירושלים ששמו הלך לפניו כמחנך וכסופר.

[5]   לורד ויליאם רוברט פיל (1867 – 1937) , לשעבר שר לענייני הודו. הוועדה המלכותית קיבלה את השם "וועדת פיל" על-שמו של העומד בראשה.

[6]   פורסם בידיעות עיריית תל-אביב ב-1937.

[7]   ההדגשה של מחבר שורות אלו.

[8]   ההדגשה של מחבר שורות אלו.

מקורות המידע:

אורן, א. (1982), "ההתיישבות כתשתית לעצמאות 1878 – 1949", סקירה חודשית, כרך 29, חוברת 3 – 4, ע': 12 – 33.

אורן, ע., רגב, ר. (2008), ארץ בחאקי – קרקע וביטחון בישראל, כרמל.

אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל (1974), הוצאת דבר.

אייל, י. (1998), האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי ע"י הצבא הבריטי בא"י 1936 – 1939, מערכות, משרד הביטחון.

ארלוזורוב, ח. (1934), כתבים, שטיבל, תל-אביב.

מוריס, ב. (2003), קרבנות, תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 1881 – 2001, ספרית אפקים, עם עובד.

נאור, מ. (1987), "היישוב היהודי בשנת 1936", עידן, חוברת 9, ע': 3 – 12.

סכאכיני, ח. (1990), כזה אני, רבותי! מיומנו של ח'ליל אל-סכאכיני, כתר, ירושלים.

קימרלינג, ב. (2004), מהגרים, מתיישבים, ילידים, סדרת עלמא, עם עובד.

שגב, ת. (1999), ימי הכלניות, כתר, ירושלים.

שליים, א. (2005), קיר הברזל, ישראל והעולם הערבי, מאנגלית: יעקב שרת, משכל, ידיעות אחרונות, תל-אביב.

שרת, מ. (1978), יומן אישי, ספרית מעריב.

 

פורסם לראשונה בפוסט-מגזין "במחשבה שניה". ב-20.8.2011

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה ארצי  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 11:10 AM

    נושא חשוב בצורה בלתי רגילה.
    יש באמור כדי לעורר הרבה שאלות על שקורה סביבנו כאן ועכשיו.
    כאן זה גם בישראל וגם במדינות הסובבות אותנו.
    ישר כח והמשך בכוחך זה…..

  • nachum mai  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 11:56 AM

    מאורעות 1921 ומאורעות תרפ"ט ששיאן מעשי הטבח –taklada

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: