סופו של הרצל, דרום ת"א, פרק ראשון

דרום ת"א: סופו של רחוב הרצל. סיפור מסע בשלושה פרקים. נתחיל, מטבעם של דברים, מן הפרק הראשון.

הזמן: בוקר של יום שישי.

המטרה: מסע מצולם לאורך חלקו הדרומי של רח' הרצל (ת"א).

כוחות ומשימות: כותב שורות אלה.

אמצעים: מצלמה ופנקס רשימות.

השיטה: הולכים, רואים, רושמים, מצלמים. מהסוף להתחלה ולהיפך.

מים ומזון: התבססות על רכש מקומי.

יצאתי לדרך. יורדים לאילון ועולים במחלף חולון. משייטים בדרך יצחק בן-צבי וכשרואים את בית-המעצר מתחילים לחשוב על חניה. מצאתי כזאת ברחוב גרוסמן. חינמית. במבואותיה המזרחיים של שכונת נווה-עופר. לימים תל-כביר. עוד נדסקס עובדה זאת. אגב, רחוב גרוסמן על שם מי? לא גרוסמן הזה שאין לו עם מי לרוץ… זהו רחוב המנציח את שמו של פלוני (לדידי) בשם מאיר גרוסמן.

100 מ' משם מתנוסס בית טפר. מבנה תעשייתי שבחזיתו חנויות. חניות המפעל. רובן של מעצבות אופנה כאלה ואחרות. והאופנה אחידה היא. של השלטים, הכרזות והמודעות. הכול באנגלית. שם המעצבת בראש ובראשונה. וגם שאר הכתובים. למעט, מטבע הדברים, שם הרחוב. הנה סיבה טובה להתרתח! עברי – כתוב עברית. למי בדיוק פונים באנגלית? מי קהל היעד? מי זוכר שבת"א, בשנות השלושים, הייתה "משטרת השפה העברית"? תזכירו לי לכתוב על-כך מאמר או רשימה.

ממשיכים. הנה בית-המעצר. חומת בטון אפורה/אפרפרה/תכולה. צבע שאינו חד-משמעי. עם הזמן – דוהה. מגדלי שמירה. שער מבוצר. הקרוי בפי כל – "אבו-כביר". טעות רווחת. לא כאן שכנה בעבר שכונת אבו-כביר שהעניקה, גם אם לא מרצונה, את השם למקומות אחרים אם כי סמוכים. גם לא סביב הצומת (הרצל פינת דרך בן-צבי) שקיבל אף הוא את השם "צומת אבו-כביר". גם המכון לרפואה משפטית משויך בטעות לאותה שכונת אבו-כביר. ראו במפה לעיל משנת 1944. שכונת אבו-כביר הייתה מצפון לאזור זה. בצומת של דרך קיבוץ גלויות עם רח' הרצל. אבל נכסו את השם ומיסדו אותו א-פורמלית. את השם לשכונת "תל כביר" (המנציחה גם היא בשמה את היישוב הערבי שקדם לה) המירו ב"נוה-עופר".

כמה גרפיטיס שנמרחו על קירותיו החיצוניים של בית-המעצר ופסלי רחוב משכו את תשומת לבי. הרי הם במרחב הציבורי. התחלתי לצלם. נשמעה צפירת אזעקה. הרמקול הזדעק: מה אתה עושה?!. נפתחה הדלת. גדוד של שב"סניקים הסתערו עלי. כוח משימה מיוחד. כל מחלקת הכוננות הוקפצה. החשוד המיידי. בטח מתכנן לנו תעלול או פעלול. איכשהו המפגש נגמר באופן חיובי ונותרתי מחוץ לכתלים. התבקשתי שלא לצלם. תבין, אנחנו רגישים, אולי איזה טיל יגיע לכאן להוריד זינזנה כזאת או אחרת… והתמונות? הן נותרו ברשותי. המשכתי הלאה. אל שכונת התורכים.

חציתי את צומת הכבישים לבון – תל גיבורים – בן-צבי. ברביע הצפון-מערבי עומדים על תילם אחרוני הבתים של שכונת התורכים. Saknat et Turki. רות קרק בספרה" יפו – צמיחתה של עיר 1799 -1917" מעלה השערה שהשכונה נקראת כך על שום מוצא תושביה התורכים. מצאתי עצמי על ספו של רחוב. 3383. אחלה שם. כן, עוד ישנם רחובות בכרך העברי הראשון ואין להם שם. טרם נמצא תורם הולם…

נכנסתי אל הרחוב והתחלתי לצלם. רחוב של מוסכים. מצננים. רדיאטורים. חומרי בנייה. מבני מלאכה. צריפים. פחים. פה ושם מסגירות אבני הכורכר את העבר. שאינו כה מרוחק. אגב: "בחזרה לחיים" זהו שם של מקום ששימש, בעבר, לגמילה מסמים. מתישהו ננטש המקום. בצילום הראשון רואים פתח של מוסך. עוד מעט קט ואקח אתכם לפנימו של מוסך זה. אבל קודם צריך לספר מה קרה וכיצד נכנסתי לשם. בצילום האחרון שבמקבץ התמונות הבא מופיע גבו של א'.

 "מה בדיוק אתה מצלם?" שאל א'. הסברתי. הוא חייך. אפילו צחק. "עזוב זה. תבוא למוסך שלי. תראה שם דברים מעניינים. אפילו מהערוץ הראשון היו אצלי." אין מצב שלא אענה להזמנה שכזאת. הלכתי בעקבות א'.

חברים, אין לכם מושג ירוק לאן נכנסתי. עולם של גרוטאות. א' מעולם לא השליך כל רדיאטור או פריט אחר שהתקלקל. הכול נשאר בתחומי המוסך. ערימות. על מדפים, נערמים בערמות, תלויים על קורות גג המוסך. להיכן שלא תפנה – שם תראה אותם. את המקולקלים שנאספו. אני מצלם ו-א' שקוע בעבודתו. בפעם המי-יודע-כמה הוא מפרק רדיאטור תקול ומחליפו בחדש. שנאמר "ישן בפני חדש תוציאו". ואינו שוכח להחליף גם את המאוורר.

ובמה מבחינות עיני במעמקי המוסך? בית-כנסת. לא פחות ולא יותר. בפנימו של מוסך. ותאמינו או לא – זהו בית-כנסת פעיל. שאלתי אם מותר לראותו. ברצון – השיבו. ב' לקח את הפתח ופתח את הדלת. ועכשיו צריכים לעשות מעשה. ב' התחיל: "אשא עיני אל ההרים". את ההמשך כבר ידעתי.

שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי / עזרי מעם יהוה עשה שמים וארץ / אל-יתן למוט רגלך אל-ינום שמרך / הנה לא-ינום ולא יישן שומר ישראל / יהוה שמרך יהוה צלך על-ימינך / יומם השמש לא-יככה וירח בלילה / יהוה ישמרך מכל-רע ישמור את נפשך / יהוה ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

אמרנו את פרק התהלים. כלומר אני דקלמתי. ב' שר. מזמור קכ"א. יש המייחסים אותו לג'ינג'י. ההוא מחברון. כנראה שחיבר אותו אי-שם באחת המערות בין בריחה משאול לבין מנוסה מפני הפלישתים. כך או אחרת, ב' טען שמגיעים לכאן גם משכונת התקווה. ובמיוחד בשבת. ברגל כמובן…

 

יצאתי מבית-הכנסת. כובדתי בקפה שחור. כזה של פועלים. כוס זכוכית. הרבה קפה. בוץ. ללא חלב. הסיגריות שעל השולחן אינן שלי. אני הפסקתי די מזמן. ב- 1.1.1981. בבת אחת. משלוש קופסאות ביום (עם שותפים – שירות בצבא: לבטח אתם מכירים…) לאפס סיגריות ליום. המשכתי לתעד. את המקום. כמויות אדירות ובלתי נדלות של גרוטאות ושאר ירקות…

קרובי משפחתו  של א' מתגוררים בצמידות למוסך. תוספות בנייה מעל מה שנותר מהמבנים הערבים. מעל אבני הכורכר.

נפרדתי מ-א' שהמשיך בשגרת יומו. יורשיו כבר לא יעבדו כאן. כולם מחכים לפינוי-בינוי. אחרי שישים שנה הגיעה העת לגזור קופון. אם לא אני – אזי יורשיי. יצאתי להמשך המסע.

 צילומים: משה הרפז (2010). כל הזכויות שמורות. פורסם לראשונה ב-9.7.2011 ב"מחשבה שניה" שהוא פוסט-מגזין לנושאי חברה, תרבות ותקשורת. אני מביא לשם קצת גיאוגרפיה…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: