גדרחומה: לי אין אופק?!

היה לי רעיון. הוא עדיין מקנן בתוכי. חושבני שהרעיון היה טוב לפני חמש שנים כשפרשתי את משנתי לראשונה. וגם כעת הוא אקוטי. וכזה יישאר לאורך זמן. רציתי לכתוב ולספר על חומה, גדר שמגדירה, גבול שמגביל, קיר, מחיצה שחוצה, מסך, מסך הברזל, מסך מפריד, המסך הקרוע, הפרדה, הדרה, חיץ שחוצץ, ספר, מחסום שחוסם, משוכה, מתרס מתריס. וישנן גם נגזרות: חומת מגן, firewall, גדר ההפרדה, הגדר הטובה, מרחב התפר, קיר אקוסטי, קווי הגנה, מרחב מוגן, חומה ומגדל, קיר הברזל, גטו, מחנה ריכוז… הציוויליזציה הסתופפה, מאז ומתמיד מאחרי שערים, חומות, גדרות, מנעולים, דלתות,  בריחים. והגדרות הולכות ומתרבות. הולכות ומתגבהות. ללא הרף. עוד ועוד.

 

ואפילו קראתי לרעיון ולפרויקט שהחל להתגבש בשם: "גדרחומה". במלה אחת. במקשה אחת. בלא ששמנו לב לכך, התגנבה המלה הזו אל לשוננו. הפיזי הפך למטא-פיזי. דוגמאות: "עברת את גבול הטעם הטוב…", "ככה לא בונים חומה", ויש כמובן עוד. בכול תחומי החיים. גם הפינק-פלויד השתמשו בכך. The Wall. חומת ברלין נפלה. ססמת משרד החינוך: "חינוך פורץ גבולות" (25.5 – 3.6.2011). הסתערות הפלסטינים על גדרות מדינתנו…

רציתי לכתוב על גבול, כיצד נוצר, מהותו, מי חוצה ומי לא וכדומה. על הגדר. מהי? מה הם חומריה? מה מטרתה? מהן השפעותיה? האם הגדרחומה אמיתית, פיזית, או שמא וירטואלית, רק מטאפורה.

הראשון שתחם שטח, הציב סביבו גדר או חומה, ואמר זה שלי הוא, היה, ללא צל של ספק, גאון.  ואחרי המבוא והשיח האמור להקנות לקורא בסיס תיאורטי, היו צריכים לבוא הפרקים הספציפיים. סקירה היסטורית. הפרק שיעסוק בחומות בעת העתיקה, זה שיעסוק בחומות בעיר בעת החדשה (קהילות מגודרות – Gated communities), זה שיעסוק בגבולה של מדינה (ישראל) וזה שיעסוק בהתבצרות של יבשת – הלוא הוא מבצר אירופה. נושא קלאסי לשילוב של גיאוגרפיה ושל בני-האדם, האנושות. בכול קני המידה הגיאוגרפיים. מגבולו של היחיד, עבור דרך קהילה, עיר ומדינה, ועד לגבולה של יבשת. לחקור את מהותו של המתח שבין תפישת העולמיות, הגלובליזציה, פתיחות מרחבית גוברת אל מול תפישת ההסתגרות, המקומית. הייתי מקבל סינרגיה. "אגבור" לפי האקדמיה ללשון.

מי בונה? העשיר ולא החלש. החזק ולא החלש. בעבר זה היה להיפך.  ואף מניתי כמה וכמה סיבות: פחד, הגנה, כיבוש, הדרה, הפרדה, פיקוח, מניעה. אנחנו כאן והם שם.

ראו ציטוטים נבחרים לגבי קיבוץ, רחוב, שכונה, ישוב, עיר, מדינה (הדגשתי בטקסט את המלים "הנכונות"):

במקסיקו הרחוקה, בבית שהפך למבצר, מוגן בעמדות שמירה ואנשים חמושים, בגדרות ובחומות בטון, חיכה לאון טרוצקי לשליחו של סטלין שיבוא להרוג אותו, זה שידע לעקוף את הדשלתות ממוגנות הירי ואת השומרים ויעמוד מולו לבדו ויירה ירייה אחת בראשו או יגחן מעליו בדאגה כמו יהודה איש קריות ויתקע בעורפו קרדום קרח חד כפגיון, יעיל כמו קליע. קיץ אוגוסט 1940. [אנטוניוס מוניוס מולינה (2008), ספרד (מספרדית: פרידה פרס-דניאלי), , עם עובד, ע' 61]

מקרוב היו הבתים שראינו מהחוף מרשימים אף יותר, מוגנים בחומות זרועות שברי זכוכית, בשלטים של חברות אבטחה, בכלבים שנבחו עלי מתוך הגינות ולפעמים הטיחו את ראשיהם בשערי המתכת, חפרו מתחת לגדרות, דחפו החוצה את חוטמיהם, הריחו אותי ונהמו. [שם,  ע' 232]

שנה לפני הפילוג הוקם קיר הפרדה בחדר האוכל של גבעת השלושה, כדי לחצוץ בין הנצים; כיום מקיפה חומת בטון את מתחם חדר האוכל במרכז עינת, כדי להגן על אוזני החברים מפני רעשי הקייטרינג הפרטי המופעל בו. [שפירא אבנר (23.7.2004), "אלגיה לילדי החלום", הארץ, מוסף תרבות וספרות, עמוד ה1]

ריקארדו ריש מצמיד את המעיל אל גופו, קר לו, הוא עובר מצד לצד, חוזר בשבילים אחרים, עכשיו הוא עומד לרדת במורד רחוב סקולו, הוא אינו יודע כלל מה דחף אותו לעשות זאת, כיון שהמקום כל-כך נטוש ומלאנכולי, כמה ארמונות עתיקים, בתים נמוכים מאוד, צרים, של אנשים פשוטים, לפחות הימים עברו לא היו בני האצולה בררנים, הם הסכימו לחיות בכפיפה אחת עם דלת העם, אוי לנו, לפי השתלשלות העניינים, עוד נראה שכונות יוקרה, רק שכונות מגורים, בשביל בורגנות הכספים והחרושת, שתבלע מן האריסטוקרטיה מה שנשאר, עם מוסך פרטי, גינה במידות המתאימות, כלבים הנובחים בעוז כלפי הנוסע, אפילו לפי הכלבים יראו את ההבדל, בעבר הרחוק הם היו נושכים באותה מידה את העניים ואת העשירים. [סאראמאגו ז'וזה (1996), שנת מותו של ריקארדו ריש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע' 53]

תושבי שכונת "אזורי רחובות החדשה" מונים, בין יתר יתרונותיה, את ההקפדה על נוהלי האבטחה במקום  –  מדובר במובלעת קטנה ומאובטחת בתוך העיר… תושבי השכונה סבלו לפני כמה חודשים מגל פריצות… התושבים התארגנו: 200 מ-800 הדיירים בשכונה התגייסו למשטרה כמתנדבים, ובמקביל נשכרו שירותי חברת אבטחה, שניידת שלה מסיירת דרך קבע בשכונה ומחזיקה את מכשירי השלט-רחוק של השערים החשמליים בחניות הבניינים… באחרונה אף החלו התושבים-המתנדבים להציב מחסומים בכניסות לשכונה, כדי לבדוק מי נכנס ויוצא בשעריה. לאחר שהם מזהים את יושבי הרכב, הם מאפשרים לו לעבור. [רוני זינגר (13.8.2004), "ככה שומרים על הבית", הארץ,  ע' ב8]

גבול ההגנה היה גדר היישוב. מעבר לה השתרע לילה אפל שהיה נתון כולו לשליטת התוקפים… אבל זו היתה ההתחלה של ה"יציאה מן הגדר" –  לא עוד הסתפקות בהגנה פאסיבית במעגל היישוב תוך הפקרת השדות והמטעים, אלא הגנה על כל המרחב, בואכה הכפרים הערביים השכנים. [שפירא אניטה (2004), יגאל אלון:  אביב חֶלדו –  ביוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע' 137-135]

גבול פתח תקווה. אני זוכר את דפיקות הלב שלי כשראיתי את 'הקולוניה' הזו מוקפת גדר של שיטה פורחת. גדר של אקאציה ארוכת העלה… הגדר הזאת הייתה בעיני סמל של מלכות יהודית. הנה כאן, מעבר לגדר היא מתחילה. [יוסי גולדשטיין (2003), אשכול: ביוגרפיה, כתר הוצאה לאור, ע' 28]

בספרי היסטוריה ישנים תמצאו שהחומה נבנתה לפני שנים רבות, כדי להפריד בינינו לבין המטורף שעמד שם וצייר גרפיטי באוויר. משהוקמה החומה, נבצר מאבות-אבותינו לראות מה עלה בגורלו. אפשר שחדל, אפשר שהתמיד במלאכתו שנים רבות. (המבקשים להפחיד ילדים לפני השינה ממקמים אותו מעבר לחומה גם כעת; כפותיו כבר צימחו מכחולים, הוא מניען במהירות של שד, חורט בחומה וכותב, שורט וכותב…). כמובן, הטוענים כי לחומה יש רק צד אחד, כופרים בשכל הישר ובחוק. [אלכס אפשטיין (2005), לכחול אין דרום, עם עובד, ע' 70]

בינואר 1989 אמר אריך הוניקר, מנהיג מזרח גרמניה, כי חומת ברלין "תהיה פה בעוד 50 שנה, בעוד 100 שנה, כל עוד הסיבות לקיומה לא ייעלמו. זה המעט שאנו צריכים לעשות כדי להגן על הרפובליקה שלנו מפני גנבים, שלא לדבר על אלה שמוכנים להפריע ליציבות ולשלום בעולם". 50-100 השנה האלה נמשכו בדיוק עשרה חודשים, וב- 9 בנובמבר 1989 איפשרה מזרח גרמניה מעבר חופשי של אזרחיה למערב, ואלה, בדרכם, פירקו את החומה. [אדוה קיזלשטיין (5.11.2004), "איפה היינו", הארץ, השבוע, ע' ב2]

איזו תחושה ישראלית משכרת: ארץ בלי ערבים בתוך חבל הארץ הצפוף בעולם בערבים. חומות הבטון, הגדרות, הגשרים ובעיקר החישופים הרחיקו את מראה הערבים מכאן, עד שנדמה לך שאתה נע בכבישי השרון. חאן יונס שמעבר לחומה? רפיח שמעבר לגדר? … מי רואה אותם. [גדעון לוי(2005), "גוש קטיף תחתית", הארץ, מוסף הארץ, ע' 32]

אבל בינו-לבינו זימר הרצל זמר שצלילו אחר – צליל של עקירה וטרנספר של ערבים, אם גם אגב פיצוי כספי מלא. ב- 1895 כתב ביומנו: "באזורי ההתיישבות שיוקצו לנו נעביר לידינו אט אט את הרכוש הפרטי. נשתדל להעביר את האוכלוסייה הענייה אל מעבר לגבול בלי שישימו לב, על-ידי כך שניצור מקומות עבודה בארצות המעבר, אך נמנע מהם קבלת כל עבודה בארצנו שלנו. התושבים האמידים יעברו אלינו. מבצע הרכישה, כמו הוצאת העניים אל מעבר לגבול, חייב להיעשות בעדינות וביד רכה". [מוריס בני (2003), קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 1881-2001, הוצאת עם עובד,  ע' 31]

כאמור, לאן שלא תפנו – שם תראו את הגדרחומה.

ויש גם שיר. שיר תמיד מתקבל בברכה. המשורר רואה את שרואה, ושורר לנו שיר. הוא אינו נצרך לשאלה האקדמית – על מה נשען המחקר? אין צורך. זהו מבט מפוכח על המציאות הסובבת. לא תרגמתי. איני משורר ובכול מקרה המקור הוא רק מודל לחיקוי. התרגום, מוצלח ככל שיהיה, הוא אינו המקור. שימו לב לשורה האחרונה שחרט המשורר בקלף השיר. זכרו אותה היטב:

Mending Wall / Robert Frost

Something there is that doesn't love a wall

That sends the frozen-ground-swell under it,

And spills the super boulders in the sun,

And makes gaps even two can pass abreast.

The work of hunters is another thing:

I have come after them and made repair

Where they left not one stone on a stone,

But they would have the rabbit out of hiding,

To please the yelping dogs. The gaps I mean,

No one has seen them made or heard them made,

But at spring mending-time we find them there.

I let my neighbour know beyond the hills;

And on a day we meet to walk the lime

And set the wall between us once again.

We keep the wall between us as we go.

To each the boulders as have fallen to each.

And some are loaves and some so nearby balls

We have to use a spell to make them balance:

'Stay where you are until our backs are turned!'

We wear our fingers rough with handling them.

Oh, just another kind of out-door game,

One on a side. It comes to little more:

There where it is we do not need the wall:

He is all pine and I am apple orchard.

My apple trees will never get across

And eat the cones under his pines, I tell him.

He only says, 'Good fences make good neighbours'.

Spring is the mischief in me, and I wonder

If I could put a notion in his head:

'Why do they make good neighbours? Isn't it

Where there are cows?

But here there are no cows.

Before I built a wall I'd ask to know

What I was walling in or walling out,

And to whom I was like to give offence.

Something there is that doesn't love a wall,

That wants it down.' I could say 'Elves' to him,

But it's not elves exactly, and I'd rather

He said it for himself. I see him there

Bringing a stone grasped firmly by the top

In each hand, like an old-stone savage armed.

He moves in darkness as it seems to me

Not of woods only and the shade of trees.

He will not go behind his father's saying,

And he likes having thought of it so well

He says again, "'Good fences make good neighbours."

והכנתי הצעת מחקר. ולשני פרקים העמדתי טיוטה. והלכתי למגדל השן האקדמי. לגשש ולמשש את דרכי. ושם – בירכו על הרעיון. ואפילו שבחו. מבט שכזה, זווית ראיה מקורית, טרם היו לנו. אך אויה! נשללה ממך קורת הגג! מדוע? שאלתי. אין לך אופק טענו. חצית את גיל ה-40. ממש כך. במלים הנ"ל. ואמרו זאת בע"פ. חס וחלילה בכתב.  ואבהיר לשלושת הקוראים הנאמנים: אופק אקדמי. דהיינו אין טעם להשקיע בכך כי לא תוכל לתרום לאוניברסיטה שנים ארוכות של מחקר… במלים אחרות: אתה זקן… מבוגר מדי. בטח שחציתי את גיל ה-40. וזה היה מזמן. וכך לא עשיתי את הפוסט-דוקטורט. פוסט-דוק כפי שאוהבים לכנותו. ופניתי לצ'צקס. יגעתי ומצאתי מענה נאה:

עתה אשוב אצל דוקטור הרבסט. חיבורו הגדול על קברות העניים בביזנטיון עדין מבחינת חומר היולי, פתקאות ורשימות ופנקסאות ומחברות וציטטין  וראשי דברים שלא נגמרה מלאכתם ולא הגיעו לידי סידור. יושב לו הרבסט לפני שולחנו ומוציא פתק וכותב ומוחק ורושם ומעתיק ומדביק ציטטין בציטטין ומחליף דבר בדבר נאה הימנו. חכמתם של מלומדים אינה כעיסה בידי אשה שתולשת הימנה ועושה עוגה ליום לידתה של בובה, אלא טרדה היא, מעין טרדה על תרנגולות בלוליהן שפושטין יד כלפי אחת ובאה אחרת ופורחת לה לתוך היד, לא די שצריכים לרוץ אחר זו שנתכוונו לה, אלא צריכים להתייגע עד שנפטרין מזו שקפצה לתוך ידיך. אפשר שאין המשל דומה לנמשל, מכל מקום משל הוא ליגיעות שצריך המלומד להתייגע על החומר. ברם צריך להיאמר שיגיעותיו של הדוקטור הרבסט לא היו על חנם. זכה הרבסט לאסוף דברים שכל מחבר היה משתבח בהם. וכשהוא משקיף על החומר שקיבץ, פעמים שהוא אומר, אשב ואסדר ואצרף ואעתיק והרי ספר. אלא שהחכמה רחבה וספריה מרובים, ואין המלומד יודע היום מה ימצא מחר. והרי הוא מוסיף והולך ועושה היום כדרך שעשה אתמול וכן כל הימים. פעמים לשם ביצורו של ענין ופעמים כדי להרחיק כל תרעומת, שלא יאמר אחר כך שהניח דבר שלא הביאו. יש מלומדים שבקיאותם מביאה אותנו לידי תמיהה מחמת הביבליוגראפיה שבספריהם שתופסת כשליש הספר, כיון שבודקים אחריהם רואים שרוב הספרים שהזכירו אין להם שייכות עם הספר. מלומדים אחרים יש שאחר שמביאים מקור לדבריהם הרי הם מוסיפים וכותבים, עיין גם שם ועיין גם שם. ובאמת מאותן גמין העתיקו את ראיותיהם, כלומר ממקום שאתה משתלח לעיין גם שם, משם עצמו העתיקו כל ראיותיהם, ולא ראו את הספרים שמשם הביאו את ראיותיהם, ואם יבואו ויאמרו כבר קדמוכם חכמים, הרי הם מתחסדים ומראים שהביאו אף את שמותיהם. מלומדים אחרים יש שמרבים בציטטים מספריהם, כלומר מדברי עצמם הם מביאים ראיה לדבריהם. אם תמימות יתירה אין כאן שעשועים של עשיית ספרים יש כאן, שמשתעשעין להראות כמה חכמים הם, כמה ספרים כבר עשו. מלומדים אחרים יש שמביאים דעותיהם של אחרים, לא לשם ראיה, אלא כדי לחלוק עליהם. מנפרד הרבסט לא נהג לא כאלו ולא כאלו. עליו אפשר לומר הוא ועבודתו נקיים.

ש"י עגנון (1999), שירה, שוקן. ע' 171-170

נרגעתי. אספתי את עצמותיי. עתה, שאני משוחרר מכתיבה אקדמית, החלטתי שהוציא, מעל במה זאת, מדי פעם, משהו על גדרחומה. יהיו לכך שתי זרועות: "מבצר אירופה" היא האחת. ובה נספר כיצד, מול עיננו, בונה אירופה לעצמה מבצר. ועוד גוערת בנו… הזרוע השניה תטפל ב"חומה ומגדל". ותאמינו – יש הרבה במה לטפל.

לראשונה פורסם המאמר ב"מחשבה שניה". ב-5.7 ש.ז.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: