שיחה עם עורב, סינטרה, פורטוגל

ליסבון. צהרים. ישבתי אל השולחן. כסא אלומיניום ומושבו קש קלוע. שולחן עם רגלי מתכת. טבלתו שיש. מפה מהודקת באטבים אל לוח השולחן. הונחו לפני כוס של בירה ענברית צוננת ודג בקלה. העדפתי אפוי ולא מטוגן. יושב על המדרכת. מעלי נפרש סוכך. אני מוצל מהשמש הלוהט. צפיתי אל הכיכר. זר בארץ נוכריה. מנסה לתהות על קנקנה.

לפתע פתאום מצאתי את עצמי נשאל: "ניכר בך שאין אתה בן המקום. שאספר לך סיפור?" שח מאן-דהו מעבר לכתפי הימנית. "בהחלט," השבתי. הרחקתי את הצלחת והיטבתי את ישיבתי. אפילו דגתי מתיקי מחברת ועט. שהרי לא בכול יום פונה אליכם, בהצעה שכזאת, עורב, שחור מבטן ומלידה.

"OK. קוראים לי ויסנטה," אמר. ודילג מכתפי אל הכסא שממול. "יש לי קצת היסטוריה מקומית לספר לך." "מצוין," השבתי. הזמנתי לעורב כוס של בירה. הרי אין ארוחות חינם. העורב נראה מרוצה. אני פתחתי את המחברת.

סאו ויסנטה, על-מנת שייהפך לוויסנטה הקדוש וייכנס להיסטוריה כפי שנכנס, היה זקוק לצמד עורבים שיתלוו אליו, ואלה שמרו לו אמונים תמיד, עד היום הזה. מכל מקום, יש לומר שעל עוף כמו זה, כה חברותי וכה חידתי, מספרים הרבה דברים. 'האנציקלופדיה הפורטוגלית והברזילאית' בכבודה ובעצמה, לאחר התפתלויות רבות, קובעת שהעורב הוא אכן נוכל ולקחן, וזאת, כמובן, בכל הכבוד הראוי לפיקחות ולעצמאות בניהול ענייניו, שהכל מכירים בהן.

"חירבנתי על האנציקלופדיה", אומר העורב. וכדי להמחיש הוא זוקף זנב, ופאח, משלשל לשלשת לבנבנה. לשלשת לבנבנה ביצור כל-כך שחור, לדבר כזה אף-אחד לא ציפה.

העורב שמדובר בו שמו ויסנטה. נתנו לו שם של קדוש, מה עוד הוא רוצה, ובכל-זאת הוא לא מי-יודע-מה מכיר תודה. הוא שייך לאחת המסבאות האחרונות בליסבון, מאלה שפעם מכרו בהן חוץ מיין גם פחם, נפט, וזרדים של רתמה, אבל זה היה לפני שנים רבות, בעידן התנורים הישנים והעששיות, ובימים ההם הוא עדיין לא נולד. או אולי כן, כשמדובר בעורבים לעולם אין לדעת. יש הטוענים שהם חיים עידן ועידנים.

ז'וזה קארדוזו פירש (2003), "רפובליקת העורבים", בתוך: סיפורי ליסבון ועוד סיפורים, ליקטה: לוסיה ליבה מוצ'ניק (מפורטוגזית: מרים טבעון), הקיבוץ המאוחד, ע' 9.

"קראו לי ויסנטה על שמו של סב-סב-סב-סב-סבי. שליווה את אותו קדוש. לא בטוח שהלכתי מספיק לאחור עם הסבים והזמן. זאת ההיסטוריה של משפחתי. מאז שעלה לשמים, ועוד לפני זאת אנחנו, אחי ואני, מלווים אותו. יומם וליל. כך הפכתי לסמלה של ליסבון. אבל יש לי בעיה. איני יכול לצאת את ליסבון. לא לרגע או אפילו לשנייה. אני חלק מהסמל. וליסבון אינה יכולה להישאר ללא סמל. יש משהו שאתה צריך לברר לי." "ומהו הדבר?" שאלתי. והוא השיב שמוכרת העופות מספרת מעשיות והוא מוכרח לדעת מהי האמת.

"אתמול ראיתי אותך בארמון של סינטרה", אומרת מוכרת העופות בלי לגרוע עין מהסריגה.

"אותי?"שואל העורב.

"אותך, אותך, תפסיק להעמיד פנים. טיילת על תקרה של אחד האולמות. מה, אני לא יודעת?"

העורב, פעור מקור, המום. "על התקרה באחד האולמות? בארמון של סינטרה?"

טוב, להגיד בארמון, בארמון ממש, זה מין צורת דיבור, כי לרוע המזל מוכרת העופות כמעט אינה יכולה לקום מהכיסא שלה. אומנם היא ראתה אותו, אבל בתצלום.

"לא ייתכן," מוחה העורב. "בטח יש כאן איזה בלבול".

מוכרת העופות פולטת צחוק משועשע:

"אוי, אוי, שום בלבול. ראיתי אותך שם, חביבי. היית מצויר בכל-מיני תנוחות על תקרה יפה מאוד. ואני מוכרחה להגיד לך שאתה וההוא כמו שתי טיפות מים. ואם זה לא היית אתה, זה היה הבן שלך, ממש דומה לך. יש לך ילדים, שכני העורב?"

העורב, הזהיר בדרך-כלל, מתחיל רק עכשיו להבין שמוכרת העופות ממציאה, משתעשעת בקנטור תמים. ולכן אפשר לומר שלא היתה לו שום סיבה להיעלב. ובכל-זאת נעלב. הוא נעלב ועוד הרבה זמן ירגיש נעלב, כי הוא יודע יפה מאוד שבארמון שהאשה דיברה עליו אין עורבים שחורים, יש שם עורבי-נחלים, ומי שמבלבל בין שני סוגי אישויות כל-כך נבדלים מוכיח, עם כל הכבוד, בורות מצערת. והבורות עוד יותר מצערת משום שהדברים יוצאים מפיה של סוחרת עופות. שצייר הציפורים בילבל את היוצרות, מילא, עוד אפשר להבין. יש הרבה חובבנים שמציירים מה שבא להם לראש. ואחר-כך מצמידים לזה איזה שם שמתחשק להם. אבל מוכרת עופות? היעלה על הדעת דבר כזה?

עורב-הבארים באמת מבואס. במלוא הכנות. כששמע דיבורים על סינטרה, תמיד דובר על "אולם עורבי-הנחלים" ולא על "אולם העורבים". ככה זה בכל הגלויות, בכל האלבומים ובכל התצלומים, לרבות התצלום שהגיע לידיה של השכנה.

העורב, אף על שהוא כבר רגיל לאגדות ולסיפורים מצוצים מן האצבע עליו ועל בני שבטו, באמת נפגע מחוסר-הרגישות של מוכרת העופות. ככה זה, אף-אחד לא אוהב שמלבינים את פניו, ואם כך, אז שלום לך שכנה, להתראות בפעם הבאה, כי ידידך פה הולך להירגע במקום אחר.

(שם, 16-15)

וינסטה השתתק. הוא נראה די מבואס. האם הוא מצפה ממני לפידבק – דהיינו למשוב? ואם כן, איזה: חיובי או שלילי. טבעי שתאמרו חיובי. אך דעו שבעולם הבקרה והאלקטרוניקה משוב חיובי משמעותו שהמערכת מתבדרת. יוצאת משליטה. דווקא המשוב השלילי הוא ההתכנסות.

"תשמע," אומר וינסטה, "אני מסתובב עם אי-הודאות הזאת כבר שנים רבות. בשביל להזים את השמועות אני צריך להיות שם. אני לא יכול לצאת מליסבון. אני גם לא סומך על המקומיים. הם לא ממש מכבדים אותי. אמנם אני מלווה את הקדוש, אבל הקדוש הוא הקדוש. ואני…" נעניתי לאתגר והשבתי לעורב: "ניפגש כאן, בשעה הזאת, בעוד יומיים."

 למחרת נסעתי לארמון. הארמון הלאומי סינטרה. פאלאסיו נסיונאו דה-סינטרה. נטוע בלב העיירה. במדריך (מישלין) נכתב כי יש סיור באנגלית בשעה 11. הדרך קצרה. הכביש פתוח. ב-9 כבר הייתי בכניסה. ב-9:30 נפתחו הדלתות. סיור מאורגן. אך רק למראית עין. מרגע שאתה נכנס – אתה יכול לשוטט כאוות נפשך. אז כתוב במדריך… איך שלא יהיה הקדמנו את האוטובוסים ומסות התיירים שנפלטה מתוכם.

המורים היו כאן לראשונה. ובנו את מבצרם. אחר-כך השתלטה הקתוליות על האזור. והוקמו מנזרים סביב. כאמור, יסודותיו של הארמון הם מוריים. הפורטוגזים הרחיבו אותו במאה ה-13. המלך ז'ואו (יוחנן בשפתנו) הראשון העמיד כאן ארמון לתפארת. זה היה בתחילת המאה ה-15. ומאז הרחיבו ושיפצו אותו כל כמה שנים. הרבה חדרים. הרבה סגנונות. לכול חדר שם משלו. עברנו בחדרים. חדר רדף חדר. רהיטים. תקריב של שידה. תקרה.

לא יכולתי שלא לצלם את אריחי התכלת. האז'ולש. ולהציגם בפניכם:

הגענו לחדר שתקרתו מעוטרת בעורבים. כמה עשרות. בשקט. עסוקים. כל עורב מחזיק אגרת מקלף שבה רשום: פור בן (Por Bem). תרגום ישיר לשפתנו: "זה לטובה". הרכילות מלמדת אותנו שהמלך, ז'ואו ה-I, ניהל רומן עם אחת הגבירות בארמון. המלכה תפסה אותו "על-חם". והוא פטר את המקרה בהינף יד. "זה (הכול) לטובה" שח לאשתו. וכך עוצבה התקרה. לשים קץ לרכילות. מספר העורבים כמספר נשות החצר באותה העת. כן. הללו עורבי נחל. ויסנטה לבטח ישמח לתשובה.

ירדנו למטבח. המדריך המליץ. הלכנו לבדוק. השף לא היה זמין:

שבנו לליסבון. בצהרים, ביום שלמחרת ביקורי בסינטרה, סעדתי שוב באותה המסעדה. איזה כיף שהמלצר פונה ושואל: "כרגיל?" והשבתי: "כרגיל".  וינסטה הצטרף. "נו?" "אכן זהו עורב שבטנו אפורה בהירה. בהחלט לא עורב שחור." השבתי. העורב השחור עשה סלטה באוויר. "יש!" קרא. והמריא אל-על. למשמרתו אצל הקדוש.

איור וצילומים: משה הרפז. פורסם לראשונה בפוסט-מגזין "במחשבה שניה". ב- 27 יוני 2011.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה ארצי  On 30 ביוני 2011 at 4:25 PM

    אהבתי הכל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: