ירושלים: 1754 מלים על היסטוריה וזיכרון המקופלות בתמונה אחת

אינתיפאדה, נכבה, נכסה. מלים נכבדות. משמעותיות. טעונות. ערבית ספרותית. איך זה שאנו משתמשים רבות בשפתם? וכי אין לנו ימים ומלים משלנו? תשעה באב לדוגמה. ולא סתם – מוכפל בשלוש פעמים. מה עושים ביום ירושלים? אך טבעי הוא לעלות אליה ולבקר בה. הבחנתי במודעה בעיתון. הרמתי את שפופרת הטלפון, מסרתי את פרטי כרטיס האשראי, ובתמורה קיבלתי למעוני קבלה ובה נמסרו יום ה-"ע" ושעת ה-"ש".

עלינו, ביום הנקוב, זוגתי שתחיה ומחברן של שורות אלו, לירושלים. לסיור קצר בעיר שקינוחו אמור היה להיות הביקור במנהרות הכותל. הגענו לנקודת המפגש. בקצה כיכר ספרא. מישל כבר היה שם אך אנו טרם ידענו שהוא מישל. הקדמנו קמעה והייתה לנו השהות לרדת על כריך שהכינה מירה. מי זאת מירה? אסתפק ואמר כי היא הכריכאית מרחוב בן-יהודה. בתל-אביב ולא בירושלים.

מישל כינס את החבורה. כתריסר אישה ואיש. והלכנו אחריו ושמענו את הסבריו. בריכת ממילא, מלון פאלאס שפעם היה משרד התמ"ת ובאחר מחדריו ישב אולמרט ומחר יהיה זה מלון ולדורף-אסטוריה ואת חזיתו משמרים, קניון ממליא, כפר הרפאים על-שם מלכנו דוד שאין איש מתגורר בו פרט לחתול חוצות, שער ציון. נכנסנו לעיר העתיקה. בתפר שבין הארמנים ליהודים. חלפנו על-פני בית הכנסת "החורבה" ששופץ לאחרונה, ועל-פני המסגד שלצידו, שאותו בנה יהודי דווקא – כי אנחנו הכעסנו אותו, ורגע לפני שיורדים לרחבת הכותל, ובה עוד רגע קט יצעדו חיילי חיל האוויר, שממנה נכנס למנהרות הכותל, נכנסנו לקרדו. הרחוב הרומי. ועל אחד מכתליו תלוי ועומד לו פסיפס. בעצם זאת מפה. מפה מפסיפס. העתק של מקטע ממפת מידבא.

מידבא היא עיירה בירדן. ליד כרך. ב-1896 הקימו בה כנסייה – יוונית אורתודוקסית – על חורבותיה של כנסייה ישנה, ביזנטית, שקדמה לה ושנבנתה אי-שם בין המאה ה-5 למאה ה-7. וברצפתה של הישנה היה טבוע פסיפס. עשרות מטרים רבועים. רק חלקו נשמר. המפה המשורטטת בפסיפס היא מפת המקומות הקדושים לנצרות (דאז) בארץ-ישראל וסביבותיה. כמובן שזו מפה סכמטית ולא קרטוגרפית ואינה פרופורציונאלית למציאות. הבליטו את שהיה חשוב. ירושלים במרכז. גדולה מהחיים. הנזירים שאבו את הידע מאוסביוס. בישוף קיסריה. 265 – 339 לספירה. נחשב ל"אבי ההיסטוריה הכנסייתית". ספרו המפורסם הוא "תולדות הכנסייה". אבל הוא כתב שלא מתוך אובייקטיביות ובריחוק של שנים מאותם אירועים שיצוינו בהמשך.

ומה רואים בירושלים המוצבת על הקיר? שימו לב – הצפון לשמאלכם. המזרח כלפי מעלה. עם שאר רוחות השמים לא יקשה עליכם, הקוראים, להסתדר. ועכשיו לגופה של מפה: את המפה חוצה, משמאל לימין, ואולי להיפך, הרחוב הראשי, הקרדו, הנפרש לרוחבה של המפה ומעליו הקרדו המשני, המזרחי. שני הרחובות הראשיים מסתיימים בכיכר שצורתה מחצית העיגול, או האליפסה. במרכזה מסומן עמוד. עמודו של הדריאנוס. עמוד הניצחון של הרומים עלינו, דיכוי המרד של בר-כוכבא, אותו בר-כוזיבא, אחד שאיכזב. העמוד לא שרד. השער הסמוך הוא שער שכם של ימינו. הערבים קוראים לו באב-אל-עמוד. שער העמוד. שפתם משמרת ומשפרת את הזיכרון שלנו.

ובמה עוד ניתן להבחין? באתרים המקודשים לנצרות. בראש ובראשונה – כנסיית הקבר. וכמה כנסיות אחרות. של זרמים אחרים. ושער לחברון הידידה. "אל-חליל". ושער למזרח – שער האריות. ואשאל אתכם את השאלה ששאל מישל: "מה חסר במפה?". בקושי הצלחתי להעלות על דל-שפתי את המלה "הר-…" והוא השלים: "…-הבית". ומדוע אינו מופיע במפה? ואז ניחתת המכה. והתודעה מפעפעת. זאת אינה ירושלים. כלל וכלל לא. זאת עיר רומית. אלילית. איליה קפיטולינה. היא נועדה להשכיח את הר-הבית. את בית-המקדש. את היהודים. אנו נמחקנו לחלוטין. וכבר כתבתי במקום אחר: את ההיסטוריה כותבים המנצחים.

איך זה קרה? בחרתי להתחיל בהורדוס. שושלת בית חשמונאי, החלה במתתיהו הכוהן, חלפה דרך כוהנים ראשיים ומלכים והסתיימה ברציחתו של המלך מתתיהו אנטיגונוס (הקרוי גם אנטיגונוס השני). זה היה בשנת 37 לפני ספירת הנוצרים. הורדוס האדומי, שירש מאביו את הקרבה לשליטי רומא, משך בחוטים והשתדל אצל זוג השליטים – מרקוס אנטוניוס ואוגוסטוס – שימליכו אותו בירושלים. וביחד נוצרה קנוניה שהובילה לרציחתו של המלך החשמונאי האחרון והשתלטות האדומי על כס המלכות בירושלים.

הורדוס. מלך רודף ונרדף. שליט בובה בחסות רומא. מלך משנת 37 לפני הספירה ועד שנת 4 לספירה. הורדוס עשה, אם ננקה ממנו רק לרגע את טירופו ורציחות בני משפחתו, כמעט כל שניתן על-מנת לקבל את אהדת העם. ובנה והקים ושדרג את בית המקדש. כפי שהבטיח הנביא: "גדול יהיה הבית הזה האחרון מן-הראשון" (חגי, ב' 9). זה לא ממש עזר. הוא נשאר "העבד האדומי". ואחרי מותו התפצלה מלוכתו. בירושלים (ואחר-כך בקיסריה) ישב המושל, הנציב, הרומי. פיליפוס, אחיו של הורדוס, ירש את נסיכות אדום. נכדו (מאשתו החשמונאית ולכן נחשב "כאילו" ממשיך בית חשמונאי ונותרה עמו הזכות לקבוע מי יהיה הכוהן הראשי – למי שמשלם יותר…) נשלח אל הגליל לכהן כמלך מקומי. בן הנין, אגריפס השני, מלך בשנים 48 – 92. הוא למעשה היה המלך האחרון. בימיו התחולל המרד הגדול. נקודה סינגולארית שאחריה שלטה רומא בכול.

ובשנת 66 לספירת הנוצרים התפרץ הר הגעש. התחולל "המרד הגדול". לא נעמוד כאן, מקוצר היריעה, על סיבותיו. הרבה סיבות. תוצאה אחת. המרד הגדול היה הראשון מבין שלוש מרידות של יהודים ברומא. שש שנים, עד הכרעת מצדה, בערו המדורות בארצנו. היא נתכנתה אז, על-ידי השליט הרומי, פרוביניקה (פרובינציה) יודאה (יהודאה). ליגיונותיו של אספסיאנוס, ובנו-ממשיכו, טיטוס, שטפו את הארץ, הבעירו את המדורות, ששיאן היה חורבן בית שני בשנת 70. ובתשעה באב שנת ג' תת"ל חרב בית-המקדש. שימו לב: שני בתי-המקדש, הראשון והשני, חרבו באותו המועד – ט' באב. בהמשך נפגוש את הפעם השלישית. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-73, נכנעה מצדה. ומאז אנו חיים על המיתוס: "שנית מצדה לא תיפול".

התבוסה שנחלנו במרד הגדול היא נקודה סינגולארית. היהדות הפכה מדת של פולחן ליהדות רבנית. מפולחן לטקסט. משנה, גמרא, תלמוד ירושלמי ובבלי, תוספות, אמוראים, תנאים, חז"ל. טריאנוס, הקיסר הרומי, היה טרוד בעניין מלחמותיו בפרתים על השלטון במסופוטמיה ובאסיה הקטנה, והנה, באגף – בקפריסין, באלכסנדריה, ובקירינאיקה (היכן שכיום מתבצרים המורדים בקדאפי) – התמרדו היהודים. מרידה מס' 2 בשליט הרומי. הנוכרי. "מרד התפוצות". התחולל בשנים 115 – 117. מיותר לציין כי אף מרידות מקומיות אלו דוכאו בידי רומי.

ובשנת 117 עולה הדריאנוס לשלטון ברומא. הוא הופך ל"אוגוסטוס". תואר של שליט הנמצא בהיררכיה בדרגה מעל ל"קיסר". איש של עשייה. בנה והרחיב. בעיקר ביצר את גבולות האימפריה הרומית. הלימס מול השבטים הגרמנים. שרשרת מבצרי גבול במגרב. חומת הדריאנוס בצפונה של פרוביניקה בריטניה. ועוד. ואפילו ביקר בירושלים ההרוסה בשנת 130. וגמר אומר לבנות על חורבותיה של ירושלים עיר רומאית. איליה קפיטולינה. והתחיל בעשייה.

אומרים שזה היה הניצוץ שהבעיר את המרד השלישי של היהודים ברומא. קסיוס דיו, ההיסטוריון הרומי, מציין כי הקמת העיר האלילית הייתה עילה למרד:

מלחמה לא קטנה ולא קצרה נגרמה כאשר ייסד אדריאנוס בירושלים עיר במקום זו שהוחרבה, אשר הוא קרא לה גם איליה קפיטולינה, וכאשר הוא הקים במקום מקדש האלוהים, מקדש אחר לזאוס. כי היהודים נזדעזעו מכך שזרים מתיישבים בעירם, ושמקדשי נכר נבנים בה. (מקור: ערך "איליה קפיטולינה", ויקיפדיה)

אחרים יגידו שקמה תנועה משיחית, שהאמינה, שכשם שנבנה בית-המקדש השני שבעים שנה לאחר שהתרסק הראשון, הנה כי-כן מסתיימות שבעים שנה מחורבן בית-המקדש השני ועתה הגיעה שעתו של השלישי להיבנות. כך או כך יצא מרד בר-כוכבא לדרכו. 132 – 135 לספירתם. הספקנו לחוות שלוש שנים של עצמאות. אפילו הספקנו להטביע מטבעות. והנה שוב הובסנו. והפעם מכה אנושה. והארץ חרבה. TOTAL LOST. ומבצרו של בר-כוכבא, ביתר, נפל, איך לא, ב-ט' באב. הנה לפניכם הפעם השלישית של חורבן בט' באב. נפלאות דרכי הבורא. ואיני יודע מה כאן אמת ומה אמת למחציתה.

נכתשנו לדק. נהרות של דם זרמו לים הגדול. יש אומרים ששבע שנים לא היו צריכים, תושבי הארץ האחרים, לזבל את אדמתם. הדם היהודי הספיק לכך. ומי שנותר – הוגלה. היהודים ירדו אפוא למחתרת. לתת-הקרקע. למערות המסתור. שפלת יהודה מנוקדת באתרים ששמשו מקלט ומפלט לנו מפני צרינו ורודפינו. קלגסי הלגיונות הרומים. את הר הבית הרסו כמעט עד היסוד. ובנו את איליה קפיטולינה. בתחילתה – עיר אלילית. על הר הבית ניצב מקדש לזאוס. אבי האלים. אבל אחר-כך השתלטה הנצרות. העיר קפאה ולא ממש התפתחה. לאט-לאט איבדה מחשיבותה.

הקיסר קונסטנטינוס חלם חלום. אם יצא לקרב ויניף את דגל הצלב ינצח את יריבו. זה היה חלומו. ואכן למחרת, כשהצלב חרוט על מגיני הלוחמים, הוא יצא ב-28 באוקטובר 312, לקרב כנגד יריבו מקסנטיוס. ולמרות כוחותיו העודפים של היריב הוא ניצח. וקונסטנטינוס התנצר והפך לקיסר. תחילה של הצד המערבי ולאחר מכן על כלל שטחי רומי. ורומא הפכה לנוצרית. אמו, הלני, יצאה לארץ הקודש וערכה בה סיור צלייני. היא שקבעה את מיקום קברו של ישוע, את מקום קברו של יוחנן המטביל, וכן הלאה. היא פסקה, הפועלים הקימו את הכנסיות במקומות הקדושים. אגב, לידיעתכם, מסלול היסורים, הויה-דולורוזה, מוסד רק במאה ה-14.

ועוד עונש קיבלנו בשל המרד השלישי. נמחק שמה של פרוביניקה יודאה. השם הומר לפרוביניקה פלשתינה. וממכה זאת אנו סובלים עד ימים אלה. יתרה מכך, בכתבים הרומים שונה השם יהודאי ליהודי. ה"א" הושמטה. לנתק אותנו מהאדמה ומהאל.

ב-638 הגיעו הערבים. המוסלמים. כבשו את הארץ מידי הביזנטים. מהר הבית עלה מוחמד לשמים. כמו אליהו שעשה זאת שנים רבות לפניו. על אבן השתייה, על תשתית העולם, על הר המוריה, היכן שלאמונתם רצה אברהם להקריב את ישמעאל, הם בנו מבנה. כיפת הסלע. ובפינה הדרום-מערבית, בדיוק במקום שנותרה שערה מסוסתו של הנביא בטרם עלייתו מעלה, נבנה מסגד. אל-אקצה. הקצה.

ב-27 בנובמבר, 1095, קרא האפיפיור אורבנוס השני, לשחרר את הקבר הקדוש מידי המוסלמים הכופרים. קריאה של האפיפיור היא פקודה לנוצרים. חיש-מהרה הוקם חיל משלוח שיצא ב-15 באוגוסט 1096 לדרכו. זהו מסע הצלב הראשון. עוד יבואו רבים בעקבותיו. על שקרה בדרך לא נספר כאן. בקיץ 1099 הגיעו 40 אלף צלבנים (מתוך 150 אלף שיצאו לדרך) אל חומות ירושלים. תחילה נטלו את השראתם לכיבוש מיהושע בן-נון. שבע הקפות ותרועת חצוצרות. החומות לא נפלו. ואז עברו לשיטות שפיתחו הרומים. בי"ז בתמוז, הלוא הוא ה-15 ביולי 1099, בשעה 9 נפרצה החומה. סימבולי לצלבנים – זה היום וזאת השעה שבה נצלב ישוע. או ישו בשפתנו (ימח שמו וזכרו). הוקמה מלכות ירושלים.

הצלבנים הצליחו להחזיק בירושלים רק 88 שנה. ב-2.10.1187 נכבשה העיר על-ידי צאלח א-דין, הכורדי יליד עיירתו של סאדם חוסיין. לא בכדי נערץ האיש על-ידי הפלסטינים שכולם תקווה, שגם אנחנו, בסופו של יום נובס, כצלבנים. ואחר-כך באו הסלג'וקים, הממלוכים, העות'מנים, הבריטים, והירדנים. 

ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים. המלך חוסיין עשה שגיאה, למרות אזהרתנו שלא יקח חלק במשחק, והצטרף לצד הלא נכון. מדינת ישראל סיפחה את הגבעות שמסביב, העיר הפכה לכרך ענק ונפרסה לצפון ולדרום, ומאיימת גם להתפרס על הגבעות המערביות, ומני-אז חוגגים אנו את יום ירושלים.

וכך כתב יוסף נדבה, ההיסטוריון:

ולבסוף חורבן הבית – על אף הטבח וההרס ומבול הדמים שהיה כרוך בו – לא היה בלשון קלוזנר מפלה, אלא אסון בלבד. העם נפל, אך רוח החיים המשיכה לתסוס בו. אלמלא המרד אפשר שהיה בא הקץ לקיומו של העם כולו. הוא היה מת "מיתת נשיקה", בדרך של הכנעה והשלמה וטמיעה. חוט השדרה הרעיוני שלו היה נשבר. רומי והשקפת עולמה על כל ערכיה ומוסרה הקלוקל ושחיתות מידותיה הייתה שוחקת את עם יהודה ומעבירה אותו מן העולם. המרד הגדול עם כל הקזת הדם הנוראה שבאה בעטיו היה בו גם סם חיים חריף. אלמלא המרד בשנת 70-66 לא היה מתחולל מרד בר כוכבא בשנת 132, ואלמלא העצמאות קצרת הימים בימי בר כוכבא הייתה בוודאי כבה גחלת ייעודו של עמנו במרוצת מאות שנות גלותו. ההיסטוריה גזרה חיים רק על אותם העמים שהוכיחו רצון חיים עז בכל התנאים ובכל הנסיבות, ואלה שלא עמדו במבחן כזה ירדו מעל במתה ונעלמו מאופקה ללא שוב. גורל עמנו היה עם אלו שבחרו בחיים ומשום כך עדים אנו להתחדשותה של יהודה בימינו. [מקור: נדבה (תשל"ה), מחניים, גיליון צ"ו]

ללמדך – שמי שנכנע אז אינו קיים כיום. מי שנכנע – נמחק מדפי ההיסטוריה. אנו, שמרדנו והוכנו נמרצות, שרדנו. ועם עובדות שכאלה אין מתווכחים…

הערה: התמונה היא רכוש הציבור כיוון שחלפו מעל ל-70 שנה ופגו זכויות היוצרים. לכן אין צורך לציין מקור… או ליתן קרדיט.

רשומה זאת ראתה אור לראשונה ב-9.6.11 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לנושאי חברה, תרבות ותקשורת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מפריח השממות  On 14 ביוני 2011 at 10:10 AM

    רשימה מצויינת!
    תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: