רח' היהודים בליסבון

מצוי אני ברובע אלפאמה. בליסבון. או ליסבואה או לישבואה. לנו, הישראלים, ניתנת הזכות וחופש הבחירה לבחור בין השמות. הפורטוגזי או האנגלי או העברי. האחריות על הבחירה – כולה שלנו.

אתה מהלך בסמטאות הז'ודיאריה. הלוא היא שכונת היהודים. סמטאות צרות. תלולות. מפותלות. נפתלות. מתפתלות. עוקבות אחר קווי הגובה של הגבעה. מלטפות את גזרתה. מחמיאות לחמוקיה. קירות עתיקים. קירות אבן. הקווים הלא-ישרים של הקירות. האבנים המחספסות. הן ראו די והותר בימי חלדן בטרם יתפוררו סופית וישטפו לנהר. העליות תלולות. אתה דורך על מרצפות אבן. חלקות. חלקלקות. מנעלי האנשים ופרסות החמורים, הפרדות והסוסים הקציעו אותן. בדומה לאשר עוללו המים לחלוקי הנחלים. בגשם הן, האבנים, יהיו קטלניות. פה ושם אתה מגלה חלון הצופה אל נהר הטז'ו. חוסר העצים הבוגרים. בנייה סטיכית. אורגאנית. הקאשטלו, המבצר, מציץ ממעל. פעם הוא לא הסתפק במבט אלא הגן בגופו על התושבים שלמרגלותיו שהיו מתכנסים בתוך חומותיו ומגיפים את שעריו. אבל זה היה פעם. כשהמלחמות היו מלחמות.

במקום הזה הקימו הפניקים את ביתם החדש לאחר שהיגרו לכאן מהמזרח וגרשו את השבט המקומי. שלוחה איברית כזאת או אחרת. הרומאים כבשו את הגבעה ב-205 לפני הספירה והפכוה לבירת הפרובינציה לוזיטאניה. הללו החזיקו מעמד כ-700 שנה. ב-468 לספירת הנוצרים נכבשה הגבעה על-ידי שכירי החרב הסואוים. והם, בתורם, העבירו את השלל לויזיגותים.

ב-771 השתלטו המורים על המקום עד שאפונסו אנריקש, מלכם של הפורטוגלים, גירש אותם בשנת 1147, בעזרת כוח צלבני, אנגלי ופלמי, ושנכחו בו גם כמה פרנקים, שהיו בדרכם לכיבוש מחודש של ממלכת ירושלים, ובדרך אגב, נעתרו לבקשת המלך – תמורת שלל אופציונאלי – ועזרו לו להביס את המורים. סאראמאגו כתב על-כך ספר שלם: "תולדות המצור על ליסבון". מה היה קורה אם הצלבנים היו מסרבים לבקשה ומשיבים את פני המלך ריקם. לא ארחיב כי זה שייך לסיפור אחר.

ותוך כדי שיטוט בסמטאות הצרות, המוצלות ברובן, עולים הזיכרונות. האישי, האינדיווידואלי, הקיבוצי, הקולקטיבי. כאן, מאחרי כתלים אלו התגוררנו. לפני יותר מ-500 שנה. לו רק יכלו, הקירות הללו, לספר לנו את שראו. ושמעו. אבל הם אינם עושים זאת. מחרישים. דמומים.

ראשיתנו בגבעה הזאת עדין לוטה בערפל הכרונולוגיה. ואולם הדיווחים הנוצריים, מתקופת הכיבוש מחדש – הרהקונקוויסטה כפי שמכנים זאת מעבר לגבול הסמוך – מעידים על-כך שהייתה, מתחת לקאשטלו, כבר בימי שלטון המורים, קהילה יהודית. ואפילו גדולה בממדיה…  במקום הזה חיו, פעלו ויצרו, אברבנאל ויחיא. הרב האחרון, לפני הגירוש ב-1498, היה שמעון מימי.

ב-1747 הזדעזעה הארץ. העיר ליסבון חרבה ברעידת האדמה. פרט, כמובן, לרובע העתיק שהתבסס על הגבעה. בתום המאה ה-15 התחוללה כאן רעידת האדמה הפרטית שלנו. מעבר לגבול נשב רוח חדש. רוח קר. ב- 1492 גילה קולומבוס את אמריקה. ב-1492 נכבש המעוז האחרון של המורים על אדמת ספרד – גרנדה. ב-1942 גורשו יהודי ספרד. חלקם מצא מקלט בפורטוגל. אגב, הספרדים לא היו ראשוני המגרשים. גורשנו מצרפת, מגרמניה ומאנגליה יהודים שנים רבות לפני-כן.

אומדים את מספר המגורשים בין 100 ל-200 אלף. מלכה של פורטוגל באותם זמנים, קצב סכום. תג מחיר. מטבע זהב לכול גולגולת של יהודי. כמה עשרות אלפים  – יש הנוקבים במספר אסטרונומי של 150,000 –  ותמורת הכופר עקרו לפורטוגל. עברו רק שש שנים וגם מכאן גירשו אותנו. יותר חמור – אנסו אותנו להמיר דת. להתנצר.

הגירוש לא היה ברור מלכתחילה. כשספרד גירשה את יהודיה דווקא פורטוגל פתחה בפני המגורשים את שעריה. הסיבה לקליטת היהודים – כלכלית גרידא. המלך היה להוט להגדיל הכנסותיו. באותה העת טרם זרם הזהב הברזילאי למרתפיו. ומה רע בממון היהודי? במיוחד כשניתן להטיל מס הגירה על הנכנסים? ונפתחו השערים.

כעבור חמש שנים השתנה המצב מקצה לקצה. מלך הולך ומלך בא. המלך הפורטוגזי החדש, מנואל הראשון, נישא ב- 4 בדצמבר 1496 לאיזבל הספרדייה. ונהפך ליותר הדוק מהאפיפיור. בחתונתו הבטיח המלך למלכה הטריה שי – ניקוי פורטוגל מיהודים. בתוך שנה. ועמד על-כך. בפועל נוצרה בשטח בעיה. לא היו מספיק ספינות שהמגורשים יכלו לעלות עליהן. הספינות הפליגו לאסוף את אוצרות תבל. או אז הופעלה האופציה השנייה ביתר שאת. והיהודים שנותרו הוכרחו להתנצר. כפו עליהם את המרת הדת. או שתפעל האינקוויזיציה… אנו קוראים להם האנוסים. הפורטוגזים קראו להם הנוצרים החדשים. אבל בשם גנאי: מאראנוש (Marranos) – דהיינו "החזירים". אם כבר אז כבר. שם עדין יותר היה כרישטאוש נובוש (Christaos novos). היהודים הקריפטים.

וגם לאחר שהמרנו את דתנו והסכמנו להיטבל, עדיין מוקצים היינו בקרב שכנינו. השלטונות טרחו ליידע את הציבור מי הוא נוצרי חדש. וחקקו צלב על משקוף הבית או בסמוך אליו. שידעו. שכאן, בבית הזה ממש, גר נוצרי מדרגה שנייה. כמו חוזר בתשובה. הוא לא ממש ואף פעם לא יהיה אחד משלנו… ואת זאת ראינו בגוארדה. סעו לבקר שם. כאן לא נשתמרו המבנים ואין צלבים חקוקים במשקוף. במקום המזוזה…

ישנם כאלה שלא שכחו מאין באו. וביום מן הימים התעוררו: שלמה מולכו, ברוך שפינוזה. "כאן אין מניין," אמר לי היהודי האחרון בטומאר והוסיף: "סע לבלמונט. מקיימים שם תפילה בכול יום. רוב הכפר חזר ליהדות."

אתה ממשיך במסע בין סמטאות אלפאמה. אינך יכול לחמוק מעברך. להשליכו אל מעבר לכתף. ולשכוח. לא. הרי אתה היהודי הנודד. "לך-לך" אמר אלוהים לאברם לפני שנהיה אברהם. האם התכוון לאלו שהתגוררו כאן? בר-כוכבא, בתמיכתו של רבי עקיבא, הוסיף שמן למדורה. נכשלנו בגדול. פוזרנו לארבע כנפות הארץ. האם זאת הסיבה שכאןף למרגלות הקאשטלו, נקבצו ובאו יהודים? הרבה שאלות. ותשובות? אין.

צילומים: משה הרפז (ספטמבר 2010). כל הזכויות שמורות. רשומה זאת פורסמה לראשונה ב-6.6.2011 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: