פרק חמישי במסע מצולם ברחוב יפו שבירושלים שנערך בחול המועד פסח השתא. מ"נחלת-שבעה" ועד לתחנה הסופית שנקבעה – שער יפו.
נכנסתי לשכונת "נחלת-שבעה". הוקמה ב-תרכ"ט. 1869. שבעה מבני המשפחות הוותיקות בירושלים היו שותפים למלאכה: יוסף ריבלין, יואל משה סלומון, מיכל הכהן, בייניש סלאנט, יהושע ילין, חיים הלוי, לייב הורביץ. וכל אחד משך לכיוון אחר. וכך קיבלנו שכונה ללא תכנון כולל. אוסף של חצרות. בורות מים. שני בתי כנסת. אחד לנו והשני גם-כן. אוהל יעקב ואוהל יצחק. אוהלה של תורה.
מקור: דוד קרויאנקר (1987), אדריכלות בירושלים – שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות 1860 – 1914, כתר, ע' 33
ש"י עגנון קבע את מושבו בירושלים. הוא ביכר אותה על-פני ת"א. כל מאמצי הפיתוי של ח"נ ביאליק לא הועילו. ואם אנו עומדים בירושלים, בין אוהל תורה אחד למשנהו, מדוע שלא נביא מכתביו?
בא לו הזקן לבית הכנסת והתפלל עם מתפללי מנחה גדולה, שיש אנשים בעירנו שזהירים בתפילת מנחה גדולה. בחול כדי ליכנס לכל תפילה בייחוד, בערב שבת כדי ליכנס לשבת כשהעולם מתוקן לשבת. עמד לו הזקן ואמר אשרי ושמונה עשר. איני יודע אם זכר בתפילתו מה מוכן לא אם לא זכר מה מוכן לו. אם נאמר שזכר, אפשר זקן מן הזקנים שהיו לפנינו שהיו מעבירים כל ענייניהם מפני התפילה אפשר שזכר בשעת תפילתו את ענייניו? ואם נאמר שלא זכר מה מוכן לו, אפשר זקן שנותן מיתתו לנגד עיניו כדי לשוב בתשובה שלימה אפשר שלא זכר בשעת תפילתו את מיתתו? בין כך ובין כך זה שאיני פוסק מלהזכירו לא שכח אותו. לא הגיע לברכת מחיה מתים עד שנמצא מלאך המות עומד לפניו. ידע בו מלאך המות באותו זקן שמיום שעמד על דעתו לא הפסיק בתפילתו. ודבר שאדם זהיר בו כל ימיו אין שלוחו של חי העולמים מכשילו בשעת מיתתו. המתין לו עד שיסיים תפילתו. ואף על פי שלא ראהו הזקן מזלו ראה אותו. נתעצם בתפילתו עד ששכח את מלאך המות ולא זכר אלא את חי העולמים, שברצונו נותן חיים לכל חי והרצונו נוטל חייו של כל חי מן העולם ואין שליטה למלאך המות על החיים העוברים אלא ברצונו של החי לעד וקיים לנצח. וכך היה הזקן מתפלל והולך עד שנסתלקה דעתו מן החיים ומן המוות ונקשר בחיי החיים בלא שיתוף של כלום. נתלקחו איבריו כאש לוהטת והיו מתלהטים והולכים. נתיירא מלאך המות להתקרב אצלו. ואם היה רוצה הזקן היה מאריך בתפילתו ולא היה מתם, אלא שאדם ישר וירא שמים אינו עושה את תפילתו תחבולות, ומאיליו ומעצמו סיים את תפילתו. ולאחר שסיים את תפילתו אמר לו לזה שעמד עליו, עשה מה שפקד עליך יוצרנו.
ש"י עגנון (1988), "בני עירי", בתוך: האש והעצים, שוקן, ע' 210-209
ועומד מחבר שורות אלה, בין שני היכלי התורה, ושואל: היכן התפלל אותו זקן? האם אצל יצחק בן-אברהם או שמא אצל יעקב בן-יצחק? והתשובה? עגנון לקחה עמו. ולא, לא פגשתי בבלק.
רציתי לאכול דבר-מה. "תמול שלשום" הייתה סגורה. אין ברירה. חוזרים ל"כיכר ציון". עוצר לקפה. וכריך. אל דאגה. הכול כשר לפסח.
בית מורשת אורי צבי גרינברג. משורר.
בכתב המכוה / א"צ גרינברג
אשה, הנה בנך! על גבו ירושלים עומדת: ירושלים של דם, של תהום, של בתרים, של מלכות
ועם שערי אשפות של אויביה – אויביו.
על גבו הקטן, גב אנוש, עומדת ירושלים גדולה וכבדה ובוערת בפנים..
ואתה הוא הרה עולה: הרה – טור מלכא. קול קורא לו: לעלות! הוא שומע ואת לא שומעת.
אפלו עוגב מנגן שם מזמור לדוד.. ואת לא שומעת.
ערפל על השיא עוד, אך בנך את השחר חוזה: זה עגול הדמות של היום הגדול המקוה
ואת קרן-האיל – שופר-הזהב עלי סלע.
אשה, הנה בנך! מתרחק הוא מאד ומאיר. לויהו בברכת הדרך, אם עבריה!
וכסי בידיך פניך לאור יהל מבנך – –
את פוחדת מאד: פן יקרס ויפל תחת גוש ירושלים, בנך:
ירושלים תצנח בבתיה, כפיה עליו ותכסהו בגלי מפלת לעד –
אמן, כי עד כלות הכחות ישאנה בנך: אם יזכה – יעלה ויגיע לשיא הנכסף
ואותייות-שדי תגענה בשרג השי"ן שבגידי המצח – –
ולא – יפל בנך כרבי יוסף דילה רינה ותכסהו כבדות מתלקחת כלבת-הר-געש.
עמדי, התפללי לאלהים, שיזכה להגיע בנך לטור מלכא.
ונא אל תקראיהו לשוב, כי אין דרך לשוב עוד, לבנך.
ואת ירושלים, שפעם הרים על כתפיו, לא בידיו יורידנה!
כי רק המשיח יקח משאו בטור-מלכא.
או כי יפל לתוך בור, מהתך בבשרו, כאבץ לתוך לע – –
אם לא בחלבך אף מסרת את תשוקת-המעפיל-הנבואי לגוף בנך הקטן?
אם לא בטלית מעטף הבאת בנך לבית-כנסת, לידי הכהו,
ואמר הכהן: בנך בכור למלכות-בית-דוד שנפלה ותקום – –
ועצמת את עיניך וענית בצקון לחש: אמן.. וכלך חדוה ונגהות.
אם לא התפללת למלכותבית דודשתקום?
אמן.. בנך בכור ועולה למלכותבית דודשתקום!
אורי צבי גרינברג (1979), מבחר שירים, שוקן, ע' 45-44
"כיכר השוטר". בעבר "כיכר בר-כוכבא". מה כבר עשה בר-כוכבא שהדיחו אותו? איזה מרד קטן שבעקבותיו חורבן טוטלי… בניין חברת הביטוח ג'נארלי. האיטלקית. האריה המכופף. סמלו של השליח מרקוס. ב-828 גנבו סוחרים וונציאניים את עצמותיו של השליח מרקוס. לימים מרקוס הקדוש (סן-מרקו). העצמות הובאו לוונציה. סן מרקו נקבע כמגן העיר וסמלו, האריה המכונף, אומץ כסמל העיר. לוגו, סמליל, אייקון. מיתוס, אתוס, נרטיב. מה כאן אגדה ומה כאן מחציתה איני יודע. סן-מרקו. פטרונה של העיר וונציה. MDCCCXXXI. 1831. היווסדה של החברה. הבניין הוקם ב-1933. לא נראה ששונה עם השנים…
מקור: דוד קרויאנקר (1987), אדריכלות בירושלים – שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות 1860 – 1914, כתר, ע '181
כאן מקבל הרחוב צביון אירופי במעט. אנו באזור המסחרי. לב העיר בימי המנדט. במידה מסוימת נשאר כך גם היום. בינוי של "מסדרונות עירוניים". חלל אורבאני, אירופי, המוגדר על-ידי דפנות הרחוב. רצף של מבנים בין 3 ל-5 קומות. ללא רווח המקובל בתל-אביב ובערים אחרות. חזיתות מסחריות ממוקמות בקומת הקרקע. פונות אל הרחוב. מעל קומת הקרקע – בדרך כלל משרדים.
בניין הארמנים, בניין הדואר המרכזי. בית מצפה. בית דירות ביפו 40. בנק אנגלו-פלשתינה (לשעבר). מבצע "קלשון". פיצוץ מפקדת המשטרה והבולשת הבריטית. בית ברגהיים. בניין החברה לתנ"ך. מגרש הרוסים. עיריית ירושלים. החדשה והישנה. אכסניית נוטרדם. הקרב על הפינה. עדיין ניתן לזהות סימני פגיעה של קליעים בחזית המעוגלת של בית העירייה הישן.
מקור: שם, 177
מקור: שם, 182
מקור: שם, 183
מקור: שם, 175
"כיכר צה"ל". בחזית הכניסה לעיר העתיקה. שער יפו. מגדל דוד. מימין שכונת "ממילא". השכונה הפכה לקניון ולבתי רפאים שאיש לא מתגורר בהם. "מתחם ממילא" הפך ל"כפר דוד". ירושלים מברכת את עולי הרגל. בלון לבן ניתן תמורת חתימה בספר האורחים הדיגיטלי. בשער יפו נטוש מאבק. בין יהודי לערבי. למעשה נערים. בקושי תבחין בחתימת שפם. הנער היהודי צועק בקולי-קולות: "יהודי אוכל בפסח מצה". ומציע מצה לעוברים ושבים. יש הנוטלים. הערבי אינו עושה דבר. גם לא משמיע קול. מולו דוכן של כעכים. וגם זעתר למי שירצה. יש המתריסים. ברוך המוציא לחם מן הארץ.
תם המסע. מכאן יש רק דרך בחזרה. חזרה לתחנה המרכזית. תוודאו שצפיתם בחמישה קטעים. עד לפעם הבאה. אם אשכחך ירושלים. התחלתי במסע לאחור. אל הכניסה. השמש החל לרדת ורוח רק נשב ממערב.
צילומים: משה הרפז (20.4.2011). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 