רחוב יפו בירושלים [4]

זוכרים? אנו מהלכים לאורך רחוב יפו בירושלים. עלינו לרגל בחול המועד פסח. קטע ראשון – מהתחנה המרכזית ועד ל"כיכר נורדאו". קטע שני משם ועד הכניסה ל"מחנה-יהודה". קטע שלישי – מ"מחנה- יהודה" ועד לכאן. אנו מתחילים את הקטע הרביעי. בסופו של יום נכון לנו חלק חמישי. והשיבה לתחנה המרכזית.

פתח בדופן הדרומית של רח' יפו. מזמין להיכנס. נכנסים במעבר. אנו בשכונת "אבן-ישראל". בין רחוב יפו לרחוב אגריפס. בניין כלל משליך צלו על בתי השכונה הנמוכים. זו השכונה השישית למניין השכונות שקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה. וכך כתב אליעזר בן-יהודה על היווסדה:

ודבר בנין בתים בחברה קנתה את לב כל אנשי ירושלים ויואילו כעשירים כעניים לבוא בברית חברה ולבנות להם בתים, ובשנה אחת, היא שנת תרל"ה, נכונו שלש חברות חדשות לדבר הזה, ותהי החברה הראשנה חברת אנשים עשירים משלשה וחמשים איש ויקראו לה אב"ן ישראל לפי מספר החברים, ותקנה החברה אדמה על דרך יפו קרובה מנחלת שבעה (ששה גרוש האמה) ויחלו לבנות הבתים כמשפט הבנין במאה שערים, ויתנו החברים בראשנה איש איש חמש עשרה לירה לקנין האדמה, ולשנה נתנו שתים עשרה לירה. ועתה בעיר הזאת כששים משפחה. [מקור: רות קרק ומיכל אורן-נורדהיים (תשנ"ה), ירושלים וסביבותיה – רבעים, שכונות וכפרים 1800 – 1948, אקדמון, ע' 145 – 146]

מקור: שם, 147

אבן, כאמור לעיל, על-שום 53 בתיה. בין המייסדים נמנו יוסף ריבלין ויהושע ילין. השכונה הייתה "שכונת-חצר" כהגדרתו של האד' דוד קרויאנקר. צורתה כתיבה וחומה סוגרת וסוככת על מבניה. וכך מתארת איטה ילין, בתו של יחיאל מיכל פינס ורעייתו של יהושע ילין, את השכונה:

היא נבנתה סביב חצר, שמארבעת עבריה הקיפוה שורות בתים. במרכז החצר היה בור-מים גדול. בדרך-כלל היו בכל דירה שני חדרים, פרט לכמה משפחות של אמידים; למשפחת פינס היו ארבעה חדרים. ברצפת אחד החדרים היתה דלת צונחת, שהוליכה אל מרתף, ובו פחמים, יין, שמן-שומשום ועוד. טיב הבנייה לא היה משובח, ומי-הגשמים חדרו לבתים, על-אף היותם חדשים. (שם, 146)

מקור: דוד קרויאנקר (1987), אדריכלות בירושלים – שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות 1860 – 1914, כתר, ע' 26

האם מישהו הבין את "מהותו של החלל" הפעור במבנה החדש, החולש על השכונה? האם יצליח הבניין לעמוד ברעידת אדמה? חזרתי לרחוב יפו. לגדתו הדרומית. ממול מתנוסס בית מרכנתיל. לבית יש עבר. עברו של זה מתחיל בבוכארה. משם יצא משיח בורוכוף. שלא כרבים מעולי בוכרה הוא לא השתכן בשכונת הבוכרים. את ביתו בנה, ב-1908, על גדותיו של רחוב יפו. בית מהודר כיאה לסוחר אמיד.

ממשיך למזרח.

מתבונן גם לאחור:

אט-אט צומחת העיר לגובה. הולכת ומתגבהת. אין ברירה אחרת. יקרה הקרקע ומשאב זה במחסור. ואנו מתרבים…

לוחות שיש המוצמדים לדופן מבנה מאזכרים שנרצחו כאן אנשים. בפיגועים. השמות מונצחים בשלטים:

סטייה קטנה מהדרך הראשית. פונה צפונה לרחוב הרב קוק. הולך לבקר אתשכונת " בית-דוד", את ביתו של הרב קוק ואת בית אנה טיכו. שכונת "בית-דוד" הוקמה ב-1873. שכונה של חצר אחת ובמרכזה שני בורות מים. את הקמת השכונה מימן דוד רייז.

באחת הדירות שבקומת הקרקע דאז ממוקם מוזיאון התהלים. תצוגת קבע של משה צבי ברגר.

ב-1902 התווספה הקומה השנייה. לימים שימשה למגוריו ולישיבתו של הרב קוק. הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הראי"ה. התמנה לרב הראשי האשכנזי עם תחילתו של המנדט. לקומה העליונה, השנייה, נכנסים מסביב. עולים במדרגות ונכנסים. תתקבלו בסבר פנים יפות.

"ההתענינות בצד הטוב של כל אחד ואחד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים שרואה." (אורות הקודש, ג', שכ"ה).

בית אנה טיכו. אי של שפיות. מקום מפלט משאון העיר. כאן התגוררו הדוקטור אברהם טיכו, רופא העיניים (הזוכרים אתם את המערכון "ציונה והעיין המקולקלת" של שייקה אופיר ז"ל?), ורעייתו, הציירת אנה טיכו. סגור. אי-אפשר לראות את אוסף החנוכיות של אברהם ואת ציורי הפחם של אנה.