רחוב יפו בירושלים [3]

רחוב יפו בירושלים. קטע שלישי. בקטע הראשון צעדתי מהכניסה עד ל"כיכר נורדאו". בקטע השני עד לכניסה ל"מחנה-יהודה". עד לכאן ניתן להגיע בכלי-רכב. אוטובוס, מונית. ואפילו רכב פרטי. לפחות בקטע מסוים. הגעתי לפתחה של שכונת/שוק "מחנה-יהודה". צריך לאפשר שינוע לסלי האוכל. מכאן ולמזרח – רק הרכבת הקלה תוליככה למחוז חפצך.

שכונת "מחנה-יהודה". ראשיתה של השכונה ב-1887. בשנה הזאת מכר יוסף נבון (ביי) מאדמותיו במטרה להקים שכונה יהודית משולבת ביוזמה מסחרית. פרויקט "בית-יוסף", שכונה יהודית שניטעה בין החומות לשכונת אבו טור הערבית, ושיצחק קומר, יציר כפיו של ש"י עגנון (תמול שלשום), נוכח כי כבר התרוקנה מיהודים ובתיה הושכרו לערבים, לא צלח.

בשכונת מחנה-יהודה תוכננו 50 דירות ל-50 משפחות מעדות שונות ללא הבחנה. לשכונה קרא יוסף נבון "מחנה-יהודה" על-שם אחיו. השכונה נועדה לענות על דרישותיהם של בעלי אמצעים רבים יותר, שביקשו דירות גדולות יותר מאשר אלו של בית-יוסף – שני חדרים של כ-40 מ"ר (לעומת כ-20 מ"ר בבית-יוסף) – ובמינוח נוח יותר. מחירן של דירות אלו היה גבוה יותר מזה של הדירות בבית-יוסף, ולכן הסכימה חברת "מחנה-יהודה" לפרוש את התשלומים על-פני 13 שנים, לעומת 10 שנים בבית-יוסף.

למעוניינים להצטרף לתכנית מחנה-יהודה הובטחו בתים בני שני חדרים: חדר גדול בן 6X7 אמות (כ-24 מ"ר) וחדר קטן יותר בן 5X6 אמות (כ-17 מ"ר); גובה הבית חמש אמות (כ-3.8 מ'). כן נבנה לכל דירה מטבח בן 3X3 אמות (כ-5 מ"ר), בית-שימוש וכן חצר מרוצפת לפני הבית שאורכה 4 אמות (כ-3 מ').

מבנה השכונה היה של חצר פתוחה, שתוחמים אותה בתים טוריים משלושה צדדים. במפת השכונה משנת 1922 ניתן לראות את כל 50 הבתים: 25 בתים לאורך רחוב יפו ו-25 בתים בניצב לו – 10 ברחוב יוספוס של היום ו-15 ברחוב נבון של היום.

רות קרק ומיכל אורן-נורדהיים (תשנ"ה), ירושלים וסביבותיה – רבעים, שכונות וכפרים 1800 – 1948, אקדמון, ע' 157

 

מקור: שם, ע' 158

מקור: שם, 159

נכנסתי אל השוק ואל כל שמסביבו. היום נמצאים כאן בני-אדם בלבד. ללא פוליטיקאים. הדוכנים על שלל צבעיהם. סניף "ארומה" היה מפוצץ. תיירים. מקומיים, עוברי-אורח וסתם קונים. גם בתי הקפה האחרים היו מלאים עד אפס מקום. בשחקני שש-בש ודמקה. ויועציהם. עולם של גברים בלבד. שוטטתי ברחובות השכונה: התפוח, האפרסק, השזיף, האגוז, התות, האשכול, פרי העץ. וגם רח' בנאי. המשפחה. ובנאים יש רבים במחוזותינו. כן ירבו.

חולפים על-פני ישיבת "עץ-חיים". אף היא עברה למקום אחר.

הרי בית החולים "בלדיה". ראשיתו כבית מגורים מפואר שהוקם ב-1842. התורכי הפך אותו לבית-חולים. מאז ימי המנדט, ועד היום, משמש כ"לשכת הבריאות הממשלתית".

אני ממשיך להתקדם אל המזרח.

בית הקונסול. מקום משכנו של הקונסול הבריטי בימי שלטון התורכי. הקונסול מור ישב כאן בשנים 1863 – 1890.

ביתה הראשון של מחלבת תנובה הירושלמית. בשנת 1927 חברה תנובה הירושלמית לארצית. ב-1935 עברה המחלבה לגאולה. ב-1964 לרוממה. ובהמשך –  מי יודע לאן?

ושלט כחול, הממוסמר לקיר, מזכיר לנו את העבר. את אחת המחתרות. הפעם מעוללות לח"י.

ומצאתי עצמי ב"כיכר החרות". בשמה העממי – "כיכר הדוידקה". רחבה עירונית. 

ממשיכים מזרחה: דוכן פיס, חדש בצד בית אבן ישן שמחציתו הוסרה, אריה על המשמר ופוקח עין מגבוה, עץ בודד ובית-כנסת ברקע.

עצרתי כאן. סוף הקטע השלישי. זהו הפתח לשכונת "אבן-ישראל". המשך יבוא…

צילומים: משה הרפז (20.4.2011). כל הזכויות שמורות. פורסם לראשונה ב"מחשבה שניה". ב-16 במאי 2011.