הדבר היה ככה: "היה הייתה רועת כבשים ושמה היה לוסיה. היא הייתה ילדה…". לא, אין זה סיפור. זאת פתיחה לאגדה שהתרחשה במציאות. כך לכול הפחות מאמינים. אמנם לא נכחנו אך מי אנו שנחלוק על אמונתם של מאות מיליונים של מאמינים? ומעשה שהיה כך היה: ב-13 במאי 1917 נתגלתה הבתולה הקדושה – הלא היא מרים שלנו ומריה שלהם – לעיניהן המשתאות של שלושה ילדים כפריים מהכפר פאטימה שבמרכזה של פורטוגל. מעוז קתולי. הבתולה הורתה ללוסיה, ז'סינטה ופרנסיסקו, להעביר לעולם מסר של שלום. שאם לא כן יבואו מלחמה, עוני, רעב ויתר מרעין בישין אל העולם. וכך ארע בכול 13 לחודש במשך חמישה החודשים שלאחר מכן. וכן, הורתה הבתולה, יש לבנות כנסייה לתפארת במקום ההתגלות. כי הרי לא בכול יום ואפילו לא בכול שנה מוצאת לנכון הגבירה הקדושה להופיע בפני בני-אנוש.
הילדים סיפרו את שסיפרו והמבוגרים לא ממש האמינו. מה עושים? הילדים התלוננו בפני הגבירה. וזו פסקה: ב-13 באוקטובר 1917, בהתגלות השישית במניין, אעשה נס. תודיעו זאת ללא-מאמינים. כולם מוזמנים. וזה תהא ההוכחה לאמיתות עדותכם. וכך התכנסו, במזג אוויר סגרירי וזועף, מעל ל-70 אלף אנשים (כך מדווחים לנו. לא אנו שספרנו), ששמו לעצמם להוריד את הילדים השובבים והחוצפנים מעץ ההתגלות. אבל החיים מפתיעים לפעמים גם את עצמם. בבת אחת פסק הגשם. חור נפער בינות לעבים. השמש נגלה במלוא עוזו. ולא סתם: הוא פתח בריקוד. ועוד ראוי לציין כי יכלו האנשים להתבונן בשמש ישירות, ללא סכנת פגיעה, ללא זכוכית מפויחת וללא הצורך לצמצם את האישונים או להגן עליהם בעצימת העין.
70 אלף איש מקבלים, בזמן אמת, הצגת תכלית. הוכחה מדעית לכך שאכן נגלתה הבתולה ללוסיה ולשניים האחרים. זה כבר אינו דבר של מה בכך. יש לדון במקרה בכובד ראש. הוותיקן הקים ועדת חקירה. יצא עשן לבן. אכן התרחש נס. ויש להקים את הכנסייה, מעל מערת איריה המפיקה מים קדושים שלהם מייחסים סגולות מרפא, וראינו כזאת בלורד אשר בצרפת, כמצוות הגבירה. וכך היה.
שני הילדים האחרים לא החזיקו מעמד. לאחר שנים ספורות חלו בשפעת ונפטרו. ואולם לוסיה חיתה עד גיל 98. היא זאת שתקשרה עם הבתולה וקיבלה ממנה, מפה לאוזן, את "שלושת הסודות של פאטימה". אומרים לנו שהסוד הראשון היה עלייתו ונפילתו של הנאציזם. הסוד השני – עלייתו ונפילתו של הקומוניזם. ואת הסוד השלישי לחשה לוסיה רק לאוזני האפיפיור, מיודענו יוחנן פאולוס השני, כאשר ביקר במקום הזה ב-13 במאי 2000 והכריז על שני הילדים, שותפיה השקטים של לוסיה, שנקטפו בעודם באיבם, כעל קדושים. מהו הסוד? כל ניחוש יהיה רלוונטי. ובכול מקרה לקחו בעלי הסוד את הסוד אל קברם.
יצאנו מטומאר. מנזרו של ישו בעורפנו. כנ"ל גם בית הכנסת הוותיק של אברהם זכות הלוא הוא זאקוטו בשפתם. נסענו מערבה. אי-שם עצרנו בצד הדרך ואכלנו מה שאכלנו, שנקנה והוכן עוד בטומאר, והגענו לעיבוריה של העיירה פאטימה. עדיין לא ממש עיר. שקט יחסי. העיירה אינה סואנת במיוחד. אחרי-הצהרים המוקדמים. ויש אפילו חניה. חינמית. והגענו לכיכר העצומה. הכיכר כמעט ריקה. שפשפתי את עיני כלא מאמין. הכיצד? פה ושם ניתן לראות צליין אחד או שניים.
פתחתי את הספר. כבר נעזרתי בו על-מנת לשחזר את מסלולי הליכתו של ריקארדו ריש בליסבון. פרננדו פסואה היה עד לשחזור. וקראתי את העדות מימים שהיו:
למחרת, מוקדם כל-כך שחשב כי מוטב לכוון את השעון המעורר, נסע ריקארדו ריש לפאטימה. הרכבת יצאה מתחנת רוסיו בחמש חמישים-וחמש, וחצי שעה לפני שהרכבת נכנסה לרציף הוא כבר המה אדם, אנשים בני כל הגילים נושאים סלים, שקים, שמיכות, בקבוקי ענק, והם דיברו בקול רם, קראו זה לזה. ריקארדו ריש הצטייד בכרטיס למחלקה הראשונה, מקום שמור, כרטיסן מברך כשכובעו בידו, מטען קל, רק מיזוודה פשוטה, הוא לא שעה לאזהרתה של לידיה, שאמרה, ישנים שם בחוץ, כשיגיע כבר יראה, ודאי אפשר יהיה למצוא מקומות לינה לנוסעים ולעולי-הרגל, אם אלה אנשים מכובדים.
[…]
בתחנת פאטימה התרוקנה הרכבת. היו דחיפות של עולי-רגל שכבר טפח על פיהם ניחוח הקדושה, צעקות של בני משפחה שהופרדו פתאום, הרחבה הקדמית נראתה כמו מחנה צבאי בעת הכנות לקרב. רוב האנשים האלה יעשו ברגל את עשרים הקילומטרים עד למערת איריה, אחדים רצים לתורים להסעות באוטובוסים, אלה אנשים בעלי רגל צולעת ונשימה קצרה, והמאמץ מתיש אותם. השמים בהירים, השמש חזקה וחמה. ריקארדו ריש הלך לחפש מקום לאכול ארוחת-צהרים. לא חסרו דוכנים ניידים למימכר לחמניות, מאפה גבינה, עוגיות, דבלים, קנקני מים, פירות העונה, ומחרוזות של צנוברים ושקדים, גרעינים, תורמוס, אבל מיסעדות אף לא אחת הראויה לשם הזה, בתי-אוכל מעטים ומלאים מפה לפה, מיסבאות שאפילו להיכנס לתוכן אי אפשר, יהיה עליו להתאזר בסבלנות לפני שישיג מזלג, סכין וצלחת מלאה. אלא שבסופו של דבר זכה להפיק תועלת מההשפעה הרוחנית העזה המאפיינת את הסביבה, ומעשה שהיה כך היה, כיון שראו אותו לבוש היטב, בבגדי עירוני, היו לקוחות שפינו לו, על דרך הכפריים, את מקומם, ובזכות מראהו האורבאני הצליח ריקארדו ריש לאכול, מהר יותר משציפה, כמה דגיגים מטוגנים עם תפוחי-אדמה מבושלים, עם שמן וחומץ, אחר-כך כמה ביצים טרופות, בשם אהבת האל, כי לבני העם הפשוט אין זמן ולא סבלנות למעדנים. הוא שתה יין שיכול היה להיות יין של מיסה, אכל את הלחם הכפרי הטוב, לח וכבד, ואחרי שהודה לחבריו לסעודה, יצא לחפש כלי תחבורה. הרחבה היתה קצת יותר פנויה, בהמתנה לעוד רכבת מן הדרום או מן הצפון, אבל עולי-רגל שבאו ממרחקים, ברגל, לא חדלו להגיע. אוטובוס צפר בצרידות להודיע על המקומות האחרונים, ריקארדו ריש פתח בריצה, הצליח להשיג מקום, הוא מרים את רגלו מעל לסלים ולצרורות של מחצלות ושמיכות, מאמץ מופרז למי שנמצא בעיצומו של עיכול והוא חלוש מהחום. האוטובוס קירטע קשות, עקר ממקומו, מעלה ענני אבק מדרך החצץ המשובשת. הזגוגיות המלוכלכות בקושי איפשרו לראות את הנוף הגלי, הצחיח, בכמה מקומות פראי, כמו יער בתולים. הנהג צפר בלי הרף להרחיק את קבוצות עולי-הרגל לשולי הדרך, הוא פיתל את ההגה במהירות ימינה ושמאלה לחמוק מהמהמורות, ובכל שלוש דקות ירק ברעש מבעד לחלון הפתוח. הדרך היתה נחיל עשוי בני-אדם, טור ארוך של הולכי-רגל, אבל גם כיכרות ועגלות שוורים, כל אחד וקצב הילוכו, פה ושם עברה בנחירות מכונית פאר עם נהג במדים, גברות מבוגרות לבושות בשחור, או באפור כהה, או בכחול לילי, וגברים בעלי גוף, בחליפות כהות, ארשת אומרת כבוד, של מי שסיים למנות את הכסף ומצא שהסכום גדל.
[…]
באחד מעיקולי הדרך מתגודדת קבוצת אנשים, מתחת לעץ נשמעות צעקות, נשים מורטות את שערן, רואים גבר שוכב על הארץ. האוטובוס מאט כדי שהנוסעים יוכלו להתבונן במחזה, אבל ריקארדו ריש קורא לעבר הנהג, עצור, תן לי לראות מה קורה, אני רופא. נשמעים כמה מילמולים של מחאה, הנוסעים האלה ממהרים להגיע לאתר הניסים, אבל מתוך בושה, שמא ייחשבו לא אנושיים, הם משתתקים מייד. ריקארדו ריש ירד, פילס לעצמו דרך, כרע ברך על העפר ליד האיש, וחיפש את הדופק. האיש היה מת, הוא מת אמר, רק כדי לומר זאת לא היה טעם להפסיק את הנסיעה. דבריו הגבירו את הבכי, כי המשפחה היתה גדולה. רק האלמנה, זקנה עוד יותר זקנה מהמת, עכשיו בלי גיל, הביטה בעיניים יבשות, רק שפתיה רעדו, וידיה פיתלו את גדילי הצעיף. שניים מהגברים עלו לאוטובוס כדי לדווח לרשויות בפאטימה, הם ידאגו שהמת יילקח משם וייקבר בבית-הקברות הקרוב ביותר. ריקארדו ריש יושב במקומו, עכשיו מטרה למבטים ולתשומת-לב, אדון דוקטור באוטובוס הזה, חברה שכזאת מעוררת ביטחון. גם אם, הפעם, לא עזר הרבה, רק אישר את הפטירה. הגברים שהצטרפו מספרים, הוא כבר היה חולה מאוד, הוא היה צריך הישאר בבית, אבל הוא התעקש, אמר שיתלה את עצמו על הקורה במיטבח אם ישאירו אותו, כך הלך למות רחוק, איש אינו נמלט מגורלו. ריקארדו ריש הינהן בראשו בלי משים, כן אדוני, כזה הגורל, והבה נקווה שמתחת לעץ ההוא מישהו תוקע צלב למען ידעו הנוסעים בעתיד לומר תפילת אבינו שבשמיים לנשמתו של מי שמת בלי וידוי ובלי שמנים מקודשים, אף על שכבר היה בדרך לשמים מהרגע שיצא מביתו, אילו שמו של הזקן הזה היה לאזארוס, וישו הצלוב היה מופיע בעיקול, הוא היה בדרכו למערת איריה לחזות בניסים, והבין הכל מייד, אין חכם כבעל הניסיון, והוא פילס לו דרך בין הפתאים, ואת האחד שהתנגד הוא שאל, אתה יודע עם מי אתה מדבר, והוא התקרב לזקנה שאינה מסוגלת לבכות, ואמר לה, הניחי לי לטפל בזה, והוא צעד שני צעדים קדימה, מתווה את אות הצלב, וזו נבואת-לב יחידה במינה מצידו, שהרי אנו יודעים, מאחר שהוא כאן, שעדיין לא נצלב, והוא קורא, לאזורוס, קום ולך, ולאזארוס התרומם, הצליח לו שוב, והוא חיבק את אשתו, שכבר יכולה לבכות סוף-סוף, והכל שב לקדמותו, שבעוד זמן קצר תגיע הנה העגלה עם נושאי האלונקה ועם הרשויות לקחת את הגופה, עוד ישאלו אותם רבים,מדוע תחפשו את החי בין המתים, ועוד יאמרו, הוא אינו כאן, הוא קם לתחיה. יש לומר שבמערת איריה, אף-על-פי שהתאמצו מאוד, מעולם לא חוללו משהו שישווה לזה.
זה המקום. האוטובוס נעצר. צינור המפלט משמיע את הפיצפוצים האחרונים. הרדיאטור רותח כמו יורה בתופת, בעוד הנוסעים יורדים מרים הנהג את מיכסה המנוע, מגן על ידיו בסמרטוטים, ענני קיטור עולים לשמים, קטורת של מכניקה, אדי מקטר, ובשמש העזה הזאת אין פלא שהראש מסתחרר לנו קצת. ריקארדו ריש מצטרף לזרם הולכי-הרגל, מצייר בדמיונו כיצד יכול להיראות מחזה כזה מהשמיים, נחיל הנמלים העשוי בני-אדם מתקדם מכל רוחות השמיים העיקריות, ומאלה שביניהן, כמו כוכב ענק, המחשבה הזאת גרמה שיישא את עיניו, או שרעש מנוע הניע אותו לחשוב על גבהים וחזיונות נשגבים. שם למעלה משרטט מעגל ענק, משליך מטוס עלונים, האם אלה תפילות לשירה במקהלה, האם אלה הודעות מאדוננו ואלוהינו, אולי הוא מתנצל על שאינו יכול לבוא היום, הוא שלח את בנו האלוהי למלא את מקומו, והלה אפילו כבר חולל נס בעיקול הדרך, ומן המשובחים, הניירות צונחים לאט באוויר העומד, אין אפילו משב רוח קל, ועולי-הרגל חוטמם כלפי השמיים, שולחים ידיים משתוקקות לעלונים הלבנים, הצהובים, הירוקים, הכחולים. אולי מותווה בהם הנתיב לשערי גן-העדן, הרבה מהגברים ומהנשים הללו מחזיקים את העלונים ביד ואינם יודעים מה לעשות בהם, אלה האנאלפאביתים, שיש להם רוב מיוחס בהתכנסות המיסטית הזאת, אדם בלבוש כפרי שואל את ריקארדו ריש, הוא נראה לו כאדם שיודע לקרוא, אדוני מה כתוב כאן, ריקארדו ריש עונה, זו מודעת פירסומת של בובריל, השואל מביט בחשדנות, הוא היסס אם עליו לשאול מה זה בובריל, אחר-כך קיפל את הנייר לארבע, הכניס אותו לכיס המקטורן, דין פרוטה כדין מאה, תמיד יימצא שימוש כלשהו לנייר משי.
ים של אנשים. מסביב לרחבה השקועה הגדולה נראות מאות סככות ברזנט, תחתיהן חונים אלפי אנשים, יש סירים על האש, כלבים ששומרים על החפצים, ילדים שבוכים, זבובים שנהנים מהכל. ריקארדו ריש מסתובב בין הסככות, מוקסם מחצר הניסים, שבשל גודלה היא נראית כעיר, זהו מחנה צוענים, לא חסרות העגלות והפרדות, ויש גם חמורים מלאי פצעים להנאת זבובי הבקר. הוא אוחז בידו את המיזוודה, אינו יודע לאן לפנות, אין שום קורת גג שמחכה לו, אף לא אחת מאלה הארעיות, הוא כבר הבין שאין בסביבה פנסיונים, על אחת כמה וכמה בתי-מלון, ואם יש אכסניה לעולי-רגל, שאינה נראית מכאן, בשעה זו כבר לא יהיה בה אפילו דרגש פנוי אחד, הם הוזמנו אלוהים יודע לפני כמה זמן. יהיה איפוא כרצונו של אותו אלוהים. השמש יוקדת, הלילה רחוק, ולא צפוי שהטמפרטורה תרד הרבה, אם טרח ריקארדו ריש ובא לפאטימה, לא היה זה כדי לחפש נוחיות, אלא כדי שיזדמן לו לפגוש את מארסנדה.
[…]
ריקארדו ריש קם, הוא הולך לעשות סיבוב, ואז, לא בפעם הראשונה, אבל הפעם ביתר בוטות, הוא מבחין בעוד עליה-לרגל, זו של המיסחר והאביונות. הנה העניים המבקשים ומקבצי הנדבות, ואין זו הבחנה פורמלית גרידא, שכן עלינו לקבוע בקפידה, כי עני שמבקש הוא רק עני שמבקש עזרה, ואילו מקבץ הנדבות הופך את הקבצנות לאורח חיים, ולא נדירים המיקרים שבהם הוא מתעשר בדרך זו. בטכניקה אינם נבדלים, אותם ספרי לימוד לכולם, וכשם שזה מתאונן זה מתחנן, ביד פשוטה, לפעמים שתיהן, שיא תיאטרלי שקשה מאוד לעמוד בפניו, נדבה קטנה מנשמה טובה, אלוהינו ואדוננו יגמול לך, רחמו על העיוור, רחמו על העיוור, ואחרים מציגים לראווה רגל זרועה כיבים, זרוע מנוונת, אבל לא את זו שאנחנו מחפשים, פתאום איננו יודעים מאין באה הזוועה. המנגינה הגונחת הזאת, נראה שנפרצו שערי גיהנום, כי רק מן הגיהנום יכולה לבקוע תופעה כזאת, ועכשיו מכריזים מוכרי כרטיסי ההגרלה על מיספרי המזל, בשאון אדיר עד שאין להתפלא שהתפילות נעצרו במעופן באמצע הדרך לשמיים, יש מי שמפסיק את תפילת אבינו שבשמיים כדי למשש את השלושת-אלפים שש-מאות תשעים-וארבע. ובעודו אוחז במחרוזת התפילה כלאחר יד וממשש את כרטיס ההגרלה כמחשב את כובד המישקל וגודל ההבטחה, הוא מוציא מהמימחטה את האשקודוש הנדרשים, וחוזר לתפילה בנקודה שהפסיק אותה, לחם חוקנו תן לנו היום, ביתר תקווה, עכשיו מסתערים מוכרי השמיכות, העניבות, המימחטות, הסלים, והמובטלים, להם יש סרט על זרוע והם מוכרים גלויות מצוירות, אין זו ממש מכירה, תחילה הם מקבלים את הנדבה, אחר-כך מוסרים את הגלויה, וזו דרך להציל את הכבוד, המיסכן הזה אינו מקבץ נדבות, גם אינו עני שמבקש, אם הוא מבקש הרי זה רק מפני שהוא מובטל, הנה כאן יש לנו רעיון מצויין, שכל המובטלים יענדו סרט על הזרוע, רצועה של בד שחור שכתוב עליה, מפורשות, בלבן, כדי שהאותיות יבלטו יותר לעין, מובטל, זה היה מקל על הספירה ומונע מאיתנו לשכוח אותם. אבל הגרועים מכל, מפני שהם טורדים שת שלוות-הנפש ומפריעים לשקט במקום, הם הרוכלים, כי רבים ורבות הם, ריקארדו ריש נזהר מעבור שם, כי כהרף-עין יסתערו עליו, בצווחות בלתי נסבלות, תראה אדון בזיל הזול, תראה אדון זה מקודש, דיוקן של גבירתנו הקדושה על מגשים, על פסלים, ומחרוזות-תפילה בצרורות, והצלבים בתריסרים, והתליונים באלפים, לבבות מקודשים של ישו רוקדים של מאריה, הסעודות האחרונות, הלידות, דמויות קדושים, ובתאריכים המתאימים, שלושת הרועים הקטנים, מצמידים ידיים וכורעים ברך, אחד מהם הוא נער, אבל אינו נזכר ברשימת הקדושים, אף לא היה מועמד להקדשה, כי פעם העז להרים את החצאיות לבנות. כל מיסדר הרוכלים צועק כאחוז אמוק, אבוי ליהודה התגרן, שבחלקת לשונו הוא גונב לקוח מהרוכל השכן, הו אז נקרא צעיף המקום הקדוש, ומן הפה ניתכות קללות ונאצות על ראשו של איש המעל הבוגדני, ריקארדו ריש אינו זוכר שאי-פעם שמע מחרוזות עסיסיות כל-כך, לא קודם לכן ולא בברזיל, זהו ענף ברטוריקה שהתפתח מאוד.
[…]
בשלושה-עשר במאי, במערת איריה, לפתע משתררת דממה גדולה, הצלם יוצא מקאפלת ההתגלויות, בשר ההמון ושערו סומרים, העל-טבעי בא ונשב על מאתיים-אלף ראשים, משהו צריך לקרות. החולים, שנתקפו להט מיסטי, מושיטים מימחטות, מחרוזות תפילה, תליונים, והכוהנים נוגעים בהם בצלם, אחר-כך מחזירים אותם למתפללים, והעלובים אומרים, סניורה דה פאטימה תני לי חיים, סניורה דה פאטימה עשי שאלך, סניורה דה פאטימה עשי שאראה, סניורה דה פאטימה עשי שאשמע, סניורה דה פאטימה רפאי אותי, סניורה דה פאטימה, סניורה דה פאטימה, סניורה דה פאטימה, האילמים אינם מבקשים, הם רק מביטים, אם עדיין יש להם עיניים, וככל שריקארדו ריש מחדד את שמיעתו הוא אינו מצליח לשמוע, סניורה דה פאטימה שלחי את מבטך אל זרועי השמאלית ורפאי אותי, אם תוכלי, לא תנסה את אדוני אלוהיך ולא את אמו הגבירה, ואילו הירהרת בדבר, לא היית צריכה לבקש, אלא לקבל, זו מיצוות הענווה, רק אלוהים הוא היודע מה טוב לנו.
לא התחוללו ניסים. הצלם יצא, עשה סיבוב וחזר פנימה, העיוורים נשארו עיוורים, האילמים חסרי קול, המשותקים חסרי תנועה, לגדועים לא צמחו גפיים, אצל העצובים לא פחתה האומללות, וכולם בוכים ומאשימים את עצמם, לא היתה בי די אמונה, אשמתי, אשמתי חטאתי. הבתולה הקדושה יצאה מהקאפלה שלה בכוונה כל-כך טובה לחולל כמה נפלאות, ומצאה מאמינים לא איתנים באמונתם, במקום סנה בוער פנסים מהססים, ככה אי אפשר, חיזרו לכאן בעוד שנה.
[…]
בעיצומו של בוקר החליט ריקארדו ריש לנסוע. הוא לא נשאר לבירכת השלום לבתולה הקדושה, הוא כבר נפרד. המטוס עבר פעמיים וזרק עוד עלוני פרסומת לבובריל, האוטובוס הסיע נוסעים מעטים, ואין פלא, עוד מעט תתחיל המהומה הגדולה. בעיקול הדרך היה צלב של עץ נעוץ באדמה, בסופו של דבר מס לא קרה שם.
ז'וזה סאראמאגו (1996), שנת מותו של ריקארדו ריש, מפורטוגלית: מרים טבעון, הקיבוץ המאוחד, ע' 261-250.
סגרתי את הספר. דבר מאשר סופר בו לא ראיתי ולא שמעתי. אולי זה קרה במקום אחר. אחרי הכול כבר היינו בלורד ובמונסארט ובצ'נסטוחובה. ושם היו המוני בני-אדם שהתגודדו סביב הצלמים. התבוננתי שוב. ושוב התבוננתי באין-קהל של הצליינים. אבל לפעמים מתרחש דבר-מה. והוא החל להתרחש כנגד עיני המקטרות. יש. מתחולל נס. אמנם אלה רק שתי גברות. הצבע השולט בהן אמוץ או שמא שחור. אבל נס הוא נס. ומי כמונו יודע זאת. והן, עולות הרגל, מתארגנות לכריעה ולזחילה. לסגירת הפער של מאת המטרים עד לכנסייה. זאת שמעל למערה. הללו מוציאות את אביזרי הסיוע. שבלעדיהם אכן יקרעו המכנסים והשמלות וישרטו הברכיים שיבצבצו מבין הקרעים. והן יצאו לדרך. בטיבט החבר'ה יותר רציניים. לא מדובר ב-100 מ' בלבד אלא בימים ובשבועות. מותנה בגיאוגרפיה. איפה אתה והיכן ההר או המנזר המקודש.
אף סככה לא הוקמה. אף רוכל לא ניסה למכור לנו דבר-מה. גם לא היו עניים, קבצנים או מובטלים. רק דוכן נרות נותר לפליטה. קונים, כל אחד ואחת לפי כיסו, משלמים לפי הגודל, של הנר כמובן, ומדליקים. לא אנו. זאת לא דתנו. המהדרין מוזמנים לשמוע מיסה. משום מה נראה הכול יותר מדי סטרילי.
הגיעה השעה לסיים כאן ולנסוע לשם. לקואימברה. ממתינה לנו קורת-גג מהוגנת שאותה אנו צריכים עוד למצוא. ריקארדו ריש לא פגש את מארסנדה בפאטימה. מי יודע, אולי אנו נפגוש את מארסנדה. אם לא היום אז אולי מחר, בספרייה של האוניברסיטה.
צילומים: משה הרפז (ספטמבר 2010). כל הזכויות שמורות. רזולוצית התמונות הוקטנה על-מנת להעלותן לאתר. הרשומה ראתה אור לראשונה ב-12.5.2011 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לנושאי חברה, תקשורת ותרבות.
משה הרפז 
תגובות
יפה ציטטת את ספרו של סראמאגו, וכי בעברית כתב? אנא, הוסף את שם המתרגמת, אאל"ט – מרים טבעון.