רחוב יפו בירושלים [2]

להזכירכם, אני במסע לאורך רחוב יפו בירושלים. כאמור בפרק הראשון, הגעתי ל"כיכר נורדאו". ממשיכים למזרח. מבנים החולשים על הכיכר. ישן. חדש (הכול יחסית) וזה שיהיה. רק ליהודים. מפרט יהודי. יודע שור קונהו. רק לקראת הסוף יובהר פשרו של הבלון הלבן.

ממשיכים מזרחה. אל מבוא השמש. הנצחת נרצחים בפיגועים שבכמותם ירושלים מככבת:

בית-אגד. אולפני הבירה. חדשות 10. ישן בצד חדש. בית רשות השידור.

מעיף מבט לדרום. כאן שכנה בעבר, באחד מגלגולי מיקומה, תחנת אגד המרכזית. ראוי לציין כי כבר אז הוכרז שהמיקום "זמני". כיום – מגרש חניה. מרום עגורנים. פרויקט מגורים יוקרתי המוקם על חורבות צריפי האזבסט הישנים של משרד החוץ. אף הוא דלג. לקריית הממשלה. קרית דוד בן גוריון. שכנים מכובדים. בצמוד לבנק ישראל. מול בית המשפט העליון.

חוזרים לגדה הצפונית של רח' יפו. חומה צנועה מפרידה. בין הרחוב הסואן לבין הבתים. ברובם חד-קומתיים. ישנים. שלטי הפרסום מעידים על המרכולת. אל תשכחו – הימים ימי החג. אלה הם הפרוורים של שכונת "מקור-ברוך". הפריפריה. השוליים. לפי ויקיפדיה נוסדה השכונה ב-1929. וגבולה משתרע עד לרחוב יפו. אבל משהו במבנה הטיפולוגי של המבנים הפריע לי. ובדקתי. ומצאתי שלמעשה בלעה שכונת "מקור-ברוך" שכונות שהוקמו 30 ואף 40 שנה קודם לכן. שכונת "אוהל-משה" (תרנ"א – 1891) ושכונת "שערי-ירושלים" (אף היא באותה השנה). כל תקופה והשערים שלה. ראו לעיל מפת השכונות שהוקמו בימים שבהם שלטו התורכים בארץ-ישראל ובתרשימי השכונות:

מקור: דוד קרויאנקר (1987), אדריכלות בירושלים – שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות 1860 – 1914, כתר, ע' 27

והשכונה הידרדרה לשכונת עוני. ולבסוף הפכה לחרדית. ישיבה סגורה ומסוגרת. שימו לב לתכלת הדהויה המעטרת את משקופי החלונות והדלתות. שרידי הכחול. שתרחק עין הביש. שכלל לא תגיע… ולבסוף אחד פסימי שקושר את בלון הגז. האחר אופטימי ומגדל פרחים בעציץ.

"השכונה הנשקפת לכל עובר בדרך יפו, תעורר זוועה וגועל נפש מאד, כי מרבית יושביה הם עניים מרודים יתר הרבה מהראשונים, וסוכותיהם אשר בידיהם בנו להם לא תואר ולא הדר להם, עשויים משברי לוחות ומכוסים בחתיכות פח ישנים, אין רצפה ואין גג וגם בארות למקווה מי המטר ובתי מחראות אין להם, ויושביהם נתונים כמעט בסכנה בימי הקור והגשם, עד כי כל המבקר את השכונה הזאת יישום וישרוק ויאמר אך שכונת יהודים צוענים היא השכונה הזאת."

כך כתב אברהם משה לונץ (מקור: אתר "מקור-ברוך" בויקיפדיה), ב-1899, כאשר תיאר את הבתים ("שכונת-כרם" – שאין יודעים היכן היה מיקומה המדויק), שקדמו ל"מקור-ברוך". דומני שהתיאור רלוונטי לימינו. טוב, אולי אני מגזים לרעה…

עינא בישא. במחוזותינו – אגן הים התיכון ומסופוטמיה – נפוצים האמצעים האמורים לחסום את העין הרעה. ודומה כי החמסה הכחולה היא הדומיננטית שבכולם. במזרח הרחוק מסתכלים על הדברים אחרת. בסין, לדוגמה, נעשה שימוש בצבע האדום, שיבוא המזל הטוב. כל אומה והאמונה שלה…

ובעז אמר: "לך לתלמוד". התלמוד מדבר על "היזק ראיה". במה אמורים הדברים? אם בחצרך גדל יבולך, ואתה חושש ששכנך יזיק ליבולך בכך שיראה זאת, יקנא, וכתוצאה מכך ייפגע היבול – "היזק ראיה" – אזי ניתן לכפות על השכן לבנות כותל בגובה של 4 אמות (כלומר מעל גובהו של אדם…) למניעת הנזק:

נתיאש הימנה ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריות' טעמא דרצו הא לא רצו אין מחייבין אותו אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק ואימא מחיצה פלוגתא כדכתיב ותהי מחצת העדה וכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחו אלמא היזק ראיה שמיה היזק אי הכי האי שרצו לעשות מחיצה שרצו לחצות מבעי ליה אלא מאי גודא בונין את הכותל בונין אותו מבעי ליה אי תנא אותו הוה אמינא במסיפס בעלמא קמ"ל כותל: בונין את הכותל באמצע וכו':

[…]

אמר רב הונא אמר רב אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה והא וכן קתני אגויל וגזית ת"ש כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנות עד ד' אמות. [תלמוד בבלי, בבא בתרא, ב, ב]

ורש"י מפרש: "אסור לאדם שיעמוד כו' – שלא יזיקנו בעין רעה".

ומדוע הצבע הכחול/התכלת? גם לכך ישנה תשובה במקורותינו:

אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מעינא בישא?! אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטה ביה עינא בישא, דכתיב" "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", ואמר רבי אבהו: אל תקרי "עלי עין" אלא "עולי עין". רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: "וידגו לרב בקרב הארץ" מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם – אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם. ואי בעית אימא: עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו – אין עין הרע שולטת בו. [תלמוד בבלי, מסכת ברכות, פרק שלישי, כ, ע"א]

כלומר, הצבע הכחול מסמל את המים המכסים את הדגים מפני המזיקים. וכנ"ל מזרעו של יוסף. אבל אנו יהודים. מזרעו של יהודה. ולכן אין אנו מוגנים בפני העין הרעה ושאר המזיקים. ולכן צובעים את המסגרת בכחול… והערבים העתיקו זאת מאתנו. כמו גם דברים אחרים. הסתבר שהפטנט לא היה מוגן או פג התוקף. אך שימו לב לסיפא: מי שאינו מקנא ומסתפק בשלו – אין העין הרעה יכולה לפגוע בו!

ממשיכים מזרחה.

הגעתי לשכונת/שוק "מחנה-יהודה". סיום קטע שני. על המשך המסע למזרח – ראו בפרקים הבאים.

צילומים: משה הרפז (20.4.2011). כל הזכויות שמורות. פורסם לראשונה ב-9 במאי 2011. בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: