רחוב יפו בירושלים [1]

ניצלתי את חג הפסח, על מלוא שמונת הימים שהציע, לתדלוק עצמי. לטעינת מצברים. המחשב נותק ממקור אונו וחופשה הוכרזה לכול התקופה. מקצה לקצה. לא כולל את המימונה. אסרו חג אם תרצו. עייפתי קמעה מן "הפוליטיקה של התכנון". הקשבתי לעצות. הפעם יוצג המסע המצולם והמדווח בחמישה פרקים. שלא נעמיס יתר על המדה. אני חשבתי שלרצף יש משמעות וזאת על-מנת שתהיו שותפים, הכי קרוב שאפשר, לעשייה. ואולם מכול מלמדי השכלתי.

וביום הראשון של חול המועד פסח עליתי לירושלים. פסח הינו אחד המועדים שבהם יש לעלות לרגל לירושלים. מצווה שיש לקיימה. פקודה הרשומה באורייתא. אז עיר הבירה והיום עיר הבירה. ובין לבין חלפו 2,500 שנה. בכלי-רכבי טיפסתי במעלה כביש מס' 1. השמים היו בהירים. התכלת נכחה במלואה. הראות – מצוינת. הוא, הכביש, לא היה פקוק יתר על המידה. איכשהו התנועה זרמה.

עד זמן לא רב, הוליכה דרך מס' 1 אל שערי הבירה. ישירות אל הכניסה. היום הדרך עוקפת את ירושלים מצפון. מסיבוב מוצא נמתחת דרך מס' 1 ליריחו. מחלפים. דרך עמק הארזים, צומת הגבעה הצרפתית ומשם שועטת לכיוון בקעת הירדן. ומי שלא שם לב לכך ממשיך בדרך המלך, שמספרה הוחלף מ-1 ל-9, ולמעשה אלו הן שדרות דוד בן גוריון, ומגיע לכניסה ולא נתן דעתו על השינוי. שינוי קטן לכאורה. אבל מהותי. אין הדרך חוצה את העיר אלא עוקפת. כיאה לכול הדרכים המהירות. עוקפות את היישובים. שלא ייפגשו היישובים והכבישים. ופעם, לפני ימים לא רבים, היו הדרכים חוצות את העיר. וכלכלתה של העיר הייתה שעונה על העוברים ושבים. היום? שהיישוב ידאג לעצמו. והקב"ה יעזור לכולנו.

מקור: דוד קרויאנקר (1987), אדריכלות בירושלים – שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות 1860 – 1914, כתר, ע' 19 

והנה מצוי אני בכניסה לירושלים. בקצהו של רחוב יפו. בסופו המערבי. יפו – על שום הדרך שהובילה, מנמלה של יפו, העיר הנושקת לים התיכון, אז השער לעולם, אל שער יפו הקבוע בחומות ירושלים העתיקה. הדרך הייתה קימת מימים ימימה או מתמול-שלשום. אך רק בעידן המודרני נסללה כיאות.  תחילה הוכשרה ב-1869 כדרך כבושה שאפשרה תנועה של עגלות. כולל הקמתן של תחנות שמירה לאורכה. הדרך אז חצתה יישובים ערביים: אזור, רמלה, אבו-גוש. לקראת סופה של המאה ה-19, ב-1898, שודרג קמעה הקטע המזרחי, זה שעבר בתוככי ירושלים שרק החלה להיבנות מחוץ לחומותיה, ע"י השלטון העות'מני. כי בעל בריתם, הלוא הוא הקייזר הגרמני, וילהלם השני, התעתד לבקר בה. בירושלים. וכיצד תגיע מרכבתו?

על התיקונים ההולכים ונעשים לקבלת פני קיסר אשכנז, אומר כבוד פחת עירנו להוסיף עתה שער חדש בחומת עירנו על יד שער יפו מימין, למען תהיה דרך ישרה ומיוחדה לעגלות לבוא אל תוך העיר, והרחוב הנהדרי אשר לפתח שער עירנו בביאה, יתרחב הרבה יותר, ולצורך זה יפרצו בחומת העיר פרץ, ואת החיל העתיק אשר בין הרחוב הזה ובין מגדל דוד ימלאו בעפר. וקמו הפעם דברי רבותנו ז"ל האומרים: "מלך פורץ לו גדר, לעשות לו דרך" [מקור: דוד ילין (1972), כתבי דוד ילין: ירושלים של תמול, כרך א', ראובן מס, ע' 249]

בסופו של יום, ה-29.10.1898, צלחו הקייזר ופמלייתו, את הדרך. הוא לא נפגש עם הרצל שלנו בביקור זה בירושלים. השניים נפגשו, ימים ספורים לפני-כן, במקווה ישראל. זאת הייתה פגישתם השנייה. הם התוודעו קודם לכן. בפעם הראשונה בקושטא. בעבר קונסטנטינופול. לימים איסטנבול.

קול המולה נשמע, מרכבות עוברות בהמון ובהן גדולי שרי אשכנז לבושי מחלצות, אחריהם עוברים בדווים רוכבים על סוסיהם ורמחיהם הארוכים בידיהם, וגדוד צ'רקסים צעירי ימים חמושים מכף רגל ועד ראש נושאים דגלים אדומים, ואחריהם הוד הקיסר רכוב על סוסו הלבן, והוד מלכותה הקיסרית רוכבת במרכבתה בלווית אחת משרות היכלה, וכל הכבודה פונה שמאלה לדרך המלך ללכת במסילה המובילה אל מחנה הקיסר. מנגינת הצבא ניגנה את השיר הלאומי האשכנזי, ובדרוך רגלי הקיסר על הארץ, לפני מחנהו, השמיעו כלי התותח, אשר על מגדל דוד, אחד ועשרים קולות, ותדע כל העיר כי האורחים כבר באו. (שם, 287)

מצויים אנו בתחילתה של המאה ה-21. כבר התגברה על עשור מחייה. 10% מאחורינו. ובכניסה הוותיקה, הישנה והמוכרת לנו, מעל הכול ונצפה למרחקים, מתנוסס גשר המיתרים. יצירתו של סנטיאגו קלטרווה, האדריכל והמהנדס הספרדי. כאילו שאין העיר נישאת די והותר והיה צריך להוסיף לה אלמנט פאלי. זכרי. מתריס כלפי שמים. זה לא שהעיר אינה חסרה צרות בלי הגשר והרכבת הקלה…  

אומרים שירושלים נטלה לעצמה תשעה קבין של יופי. הותירה לאחרים רק 10%. מעניין מה יש לאומברטו אקו לומר על-כך. נאחזתי בפאת העיר ויצאתי לבדוק. מסע אל שער יפו החצוב בחומה. אם יהיה זמן אולי גם נטמין פתק בכותל.

אנו עדיין בעניין היופי. דוד קרויאנקר (אדריכלות בירושלים – הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, כתר, 1989) מצטט דברים מנאום שנשא מושלה הראשון של ירושלים, סר רונלד סטורס, 1918 – 1926, לרגל מינויו ב-1926 למושל קפריסין:

"בעיני עמדה ירושלים, ועודנה עומדת, יחידה ומיוחדת בכל ערי תבל. ישנן משרות רבות, גם בתוך הקיסרות הבריטית וגם מחוצה לה, המקנות לבעליהן יתר שררה ופרסים, אך במובן שלא אוכל לתארו – אין העלאה במשרה לאחר ירושלים!"

הנה התחנה המרכזית החדשה. חדשה היא כי אחת לכמה שנים מעבירים אותה למיקום אחר. אני זוכר אותה ברחוב יפו. ואחר-כך ממערב ל"בנייני האומה" (היכן שכיום ממוקם מוסך אגד). ואחר כך ממזרח להם. ועכשיו היא כאן. קניון התחנה. "מרכזית ירושלים". ובסמוך אליה לא-קניון שמתיימר להיות קניון. ומבני משרדים. שערי העיר למיניהם. רוצה לומר לכאן הועתקו חומות העיר. בחלקם ממוקמות שלוחות של חלק ממשרדי הממשלה. אלה שלא הצליחו להתברג בקריה הממשלתית. ומקבץ של מלונות. פעם הייתה כאן שכונה שבה התגוררו בני-אדם. ושמה היה "עץ-חיים". היה להם, לאנשים, שמות, פנים, חיים. רק שניים או שלושה מבנים נותרו. אין עץ ואין חיים. השניים נגדעו.

ומול התחנה המרכזית, מדרום לנתיב הרכבת הקלה, המחליפה את התנועה ברחוב יפו, ממתין לנו בור עצום. מספרים לנו שלכאן, ממש לכאן, בעומק של 80 מ' מתחת למפלס הקרקע, שזה עדיין מטרים רבים מעל מפלס הים, תגיע הרכבת. הכבדה. זאת שמסילתה כיום בהקמה. ממודיעין לירושלים. חוצה את הקו הירוק. פולשת לתחום שטרם הוגדר מי בעליו. חוצה נחלים וערוצים על-גבי גשרים. נחל יתלה כדוגמה. וקודחת מעבר במנהרות. מבשרת כדוגמה. חולפת בעמק הארזים ושוב במנהרה עד לתחנת בנייני האומה. למעמקי הבור יגיע קהל הנוסעים. ייקהל סביב המעליות ויטפס אל אור היום. אל רציפי התחבורה הציבורית. וסוף-סוף יגיע קו רכבת ראוי לשמו לבירתנו. היש מדינה שאין מסילת ברזל מוליכה לבירתה? ואל תשטחו בפני את מיקרונזיה כדוגמה. גם אם הקו אינו רווחי. זהו סמל. וצריך לשלם עליו. פחות לשכה אחת או שתיים של שר ללא תיק וללא תפקיד.

כשמלאו לאחותי שנתיים או שלוש התחילה אמנו לוקחת אותנו מירושלים לנהלל ברכבת, מירושלים ללוד, מלוד לחיפה, ומשם באוטובוס לצומת נהלל, ואז ברגל או בטרמפ, בסוס ועגלה.

[…]

תחנת הרכבת היתה בקצה האחר של העיר. יצאנו עם שחר מהבית, נסענו בשכונות לא מוכרות, אבי קנה כרטיסים, עלינו אל הקרון בגרם אנכי של שלושה שלבים. אמי עלתה ראשונה, אחותי בזרועותיה, ומיהרה לתפוס מקומות בצדו השמאלי של הקרון. אבי עלה והמזוודה בידו וסייע לי לטפס. הוא הניח את המזוודה על המדף שמעל למושבים, ואחר-כך בחן את פרצופיהם של יתר הנוסעים בקרון לראות אם יש ביניהם "אנשים לא נעימים". הוא לחש משהו מחויך מודאג לאמי, נשק לה ולנו וירד, נופף לנו מן הרציף ואנו נופפנו לו מן החלון.

שריקת מנהל התחנה נשמעה, הקטר נשף, נאנח, נעתק ממקומו, ובתוך כמה דקות נעשה החלון שלנו מסגרת של תמונת נוף זרה, כאילו עברנו קו גבול לא נראה ואנחנו נוסעים בארץ אחרת.

את הרכבות של ימי ילדותי הראשונים משכו קטרי קיטור, ואני זוכר את שריקתם הנעימה, היפה, ואת חריקת המחאה החזקות שהפיקו פיתולי המסילה מגלגלי המתכת. איש לא יד אז שבאמריקה כבר המציאו משהו ושמו "מיזוג אוויר". הכול פתחו את החלונות, רוח חדרה אל הקרון, נושאת חלקיקי אפר שפלט הקטר.

תחילה ירדנו בנחל רפאים, שהכרתיו מסיפורי אבי על דוד המלך, ואחר-כך בנחל שורק, שכרתיו מסיפוריו על שמשון. נחל רפאים היה אז הגבול של ישראל עם ממלכת ירדן. אמנו הצביעה על החקלאים הערבים בעברו האחר. הם עיבודו שם חלקות קטנות ומסודרות של ירקות והשקו אותן במי הביוב הירושלמי שזרם בערוץ.

הרכבת נסעה לאטה ואני שמחתי שאנחנו יושבים בצדו השמאלי של הקרון, הפונה אליהם. נופפנו להם לשלום, וכמה החזירו נפנוף. המסילה היתה על קו הגבול ממש. בכל בוקר נסע עליה קרון קטן יחיד ועליו כמה חבלנים שחיפשו מוקשים ופצצות, ובקרון הראשון והאחרון של הרכבת שלנו ישבו שוטרים חמושים של משמר הגבול. למרות כל זאת, יש ברכבות נוסעים משהו שמעורר ידידות. וחוץ מזה, כך אמרה לנו אמנו: "הם איכרים כמונו, אז תעשו להם שלום."

האיש של המזנון עבר, נושא מרכולתו בשני דליים גדולים ומכריז עליה בקול: "סנבישים, שתייה, מסטיק, עוגות…" אבל היא לא הסכימה לקנות ממנו כלום. "אין לנו כסף בשביל זה," הסבירה בפשטות. "והסנדביצ'ים שלנו הרבה יותר טובים מהסנבישים שלו."

[…]

בהרטוב יצאנו מן ההרים אל השפלה. המבט התרחב באחת. העקוב היה למישור. הרכבת שרקה והחישה את זחילתה. חריקות הגלגלים חדלו והשקשוק נעשה רהוט וקצוב. על אף האיסור הרשתה לי אמי להוציא קצת את הראש ואת הידיים מהחלון והרוח ציירה חיוכים על פרצופי. המהירות – אני משער שלא עלתה על שמונים או שבעים קילומטרים בשעה – סחררה את ראשי.

בלוד ירדנו מהרכבת שלנו וחיכינו לרכבת האחרת, שהולכת לחיפה.

מאיר שלו (2009), ככה זה היה, עם עובד. ע' 117 – 119.

הרכבת הקלה כבר בנסיעת מבחן. עוד מעט ותתפקד באורח מעשי. ותאסוף ותפרוק נוסעים. ובינתיים היא נוסעת אט-אט. במעדנות. שיסתגלו הירושלמים. גם כך אין מצייתים לתמרורי ורמזורי התנועה. הללו להמלצה בלבד. וכבר ראינו הולכי רגל שנפגעו ומכונית שנמחצה… שלא ירגזו יתר על המידה. מחציתו של הרחוב הפכה והוקדשה למסלולי הרכבת. לסוחרים לא הייתה ברירה. ומצוקתם גלויה לעין.

וסביבות התחנה נקבץ המון: גברים, נשים, ילדים. גדולים וקטנים. מבוגרים וצעירים. גבוהים ונמוכים. מגודלי שער וקירחים. שמנים ורזים. וגם נורמאלים. אלה שבאמצע. שאינם מגזימים. לא לפה ולא לשם. תיירים. תרמילאים. מפה ביד, תרמיל ענק מוכתף. חילונים, מסורתיים, אדוקים, חסידים, מתנגדים, חרדים מכול עיירות מזרח אירופה. חולצות לבנות. ספרדים ואשכנזים. כל שטיטעל מיוצגת במלבושה הייחודי. נבדלים בשטרימל, בגרביים, באדרת. בקפוטות. שחורת, לבנות, מפוספסות. אינך יכול לפספס. נוער הגבעות. סנדלים. תנכיות או שורש. קרוקס צבעוניות. מכנסי דגמ"ח. ציציות. ציצים. כמרים. נזירות. אפילו אחת שהוליכה כלב. יהודים וערבים. וכאלה שלא כאן ולא שם. יהודיות, ערביות וסתם גויות. מטפחות ראש. של המוסלמית ושלנו. שביסים. חצאיות עד הקרסול. שוליים נגררים על אבני המדרכת. לחילופין עד הברכיים ומתחת מבצבצים המכנסיים. גם שלנו הן וגם של בני-דודינו. ראשים מגולחים, פאות מסולסלות. כיסויי ראש. כיפות שחורות, לבנות, סרוגות, משי, גדולות, קטנות. אפילו ענקיות. צריך שיהיה מקום עבור "נ-נח-נחמ-נחמן". לא ראיתי מישהו עם עבאיה או עם גלבייה… גם לא כפייה ועקאל. כאן מערב העיר ולא מזרחה. שמן ומים אינם מתערבבים. כובעי מצחייה, קסקטים. וכן, גם אנשים "רגילים" כמוני וכמותכם. מכול העדות. מכול הפזורות. לבנים, חומים, מעורבים. שחורים כמעט ואינם מורגשים. מחביאים אותם ברקע. במרתפים ובעורפי המבנים. הרי מישהו צריך לעשות את העבודות שאנו לא רוצים לעשות. וכמובן שיש את הרוכלים. וגם סתם נוכלים. אבל זאת לא יודעים מראש. ואת הקבצנים, בעלי מומים, פושטי רגל ויד, המקרקשים בקופסות של פח. ריבוי של תרבויות. מגוון עצום. מעורב ירושלמי. בקיצור – עם ישראל.

ומצפון לתחנה המרכזית, ב"כיכר-אלנבי", פגשתי במצבה. גלעד. ציון בריטי. ב-9.12.1917 נלחמה כאן הדיוויזיה הבריטית ה-60 בתורכים. בעות'מנים. האוגדה הלונדונית. על שום שמרבית חייליה היו בני לונדון.

צופים על "בנייני האומה". במלאת להם שישים שנה הם זכאים לשיפוץ. אז משפצים.

ובין רח' יפו לתוואי הרכבת הקלה, כל עוד לא פלשה זו לרחוב, מבנן ארוך. מבנים דבוקים זה לזה. ישנים, מתפוררים. חרבים. נטושים. עץ החיים שגווע. כאן כנראה הנדל"ן עדיין אינו מניב רווח על ההשקעה בבינוי חדש.

הגענו ל"כיכר נורדאו". עד כאן לפרק 1. המשך יבוא…

צילומים: משה הרפז (20.4.2011). כל הזכויות שמורות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ad  On 18 בספטמבר 2012 at 12:39 AM

    אתר נפלא מאד מרגש לקרוא את הקטא סביב התחנ ה
    משה הצילומים שלך אדיר מעבירה לחברי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: