מסע מצולם בשד' ירושלים [2] – מהסוף להתחלה (מדרום לצפון)

כאמור בכתבה הקודמת, הגעתי אל סוף שד' ירושלים (ביפו שבתל-אביב – יפו). הגיעה השעה לשוב על עקבותי. ובדרך לצפון, אל תחילתן של שדרות ירושלים ואל תחילתה של דרכי, חולף אני על-פני שיכונים, אנשים המחפשים מסתור מן השמש הקופח שאינו מקפח אף לא אחד אלא אם נמלטים אתם מעינו (לשון אחר: תנתקו מגע. שלא יהיה קשר עין איתו. עם השמש. אבל אז תצטרך לצרוך טבליות של ויטמין D…). כל כך היה חם שדומה וגם התנועה פסקה. אחר-הצהרים של יום חמישי. כמה בעלי דירות שהכשירו במו ידיהם את חלקת האלוהים הקטנה שלהם, העתקת תשתיות לכבודה של הרכבת הקלה שאולי תשעט ברחובות לקראת סופו של העשור. לצילומים צורפו בחדווה ריהוט רחוב, בתי-מלאכה, מבני ציבור, חזיתות בתים ושאר ירקות…

וקטע מסוים היה עשיר בשערים. בעיקר סגורים. תזכירו לי לייחד מאמר לדלתות ולשערים.

המשכתי להצפין.

והגעתי לרחוב דאנטה. וזה הקפיץ אותי שנים לאחור. אל אותו יום הכיפורים. 6 אוקטובר 1973.  ברחבי הארץ הושמעה האזעקה. מקלטי הרדיו נפתחו. חיכיתי לצו. לא הגיע. ירדתי לקצין העיר. אמרו לי יש בלגן. מה הסיסמה? איזו יחידה? שריון? אז סע לבית דאנטה. ביפו. שם תתגייס. בהצלחה. באותם הימים עוד החזיק צה"ל בעשרות מבנים בעיר. משרדים פה ושם. ברבות הימים הזדכה צה"ל עליהם והתכנס למחנות הקרויים בז'רגון "מחנות עוגן".

ונסענו, זוגתי שתחיה ומחבר שורות אלה ליפו. ומצאתי את הבית. ואת נקודת הגיוס. וזוגתי שתחיה סובבה את המכונית לכיוון הצפון. ועטו עליה לובשי מדים ודלי צבע ומברשות בידיהם. היסטרית האפלה. והשחירו את הפנסים הקדמיים. עליתי לאוטובוס שיקח אותי למחנות רפיח. לימ"ח. להצטיד. ותהיתי כיצד תסתדר הצעירה בדרכה חזרה לחיפה, בחשכה, בעוד פנסי המכונית מאופלים. היא עשתה זאת כמו גדולה. קדימה לצפון.

ככול שעולים צפונה – פוגשים פרויקטים של התחדשות עירונית. הן של מבני ציבור (כדוגמת "משכנות רות דניאל" שלפנינו) והן של מגורים משולבים בחזית מסחרית כדוגמת "חצרות יפו" ו-"מתחם נגה". 

ממשיכים ללכת צפונה. ובדרך חולפים על-פני האלהמברה. הארמון והמסעדה שקמה על חורבותיו של האולם התפוגגו זה מזמן. מי יודע, אולי יצמיח לנו העתיד תחליף נאות?

והגענו ל"חצרות יפו". ערכתי בפרויקט סיבוב. וזאת אשר שקלטה העדשה.

ואחרון חביב – מתחם "נגה" ע"ש בית-הקולנוע ז"ל. ונזכרתי שכאן, בעבר הרחוק, שכנה לשכת הגיוס. ויום בהיר אחד, ב-1966, נפרדו דרכנו ואמרתי שלום להורי, עליתי לאוטובוס של אגד שהוביל אותי לתחנה המרכזית. ומשם לקחתי אוטובוס של דן. והתגייסתי. ללא הצרמוניה שמתרחשת כיום ביום הגיוס ששיירה מלווה את העלם או העלמה לקראת דרכם החדשה. 

נשוב לענייננו. איכשהו נראה שהפרויקט לא ממש מתרומם. יותר מדי דלתות נעולות ותריסים מוגפים.

רציתי לתאר את שראיתי והרגשתי. אבל מצאתי שאדם ברוך עשה זאת הרבה יותר טוב משאי-פעם אעשה אני:

על ידי דיבור. שכונת-נגה היפואית בערך בת 75. ראשיתה שכונה מנדטורית, כולל משרדי הצבא הבריטי. לפני כ-20 שנה היא נחבאה בתוך מוסכים, מחרטות, בתי מלאכה זעירים, מסעדות קטנות. בתוך גיבוב של כל אלה, בתוך ארכיטקטורה מכוערת, שרירותית, כמעט מופרעת, שנכפתה על ידי חיי המסחר. ולפני כעשר שנים חזרה, איכשהו, להיות שכונה. איך? מכוח דינמיקה בלתי נשלטת של ערים גדולות, דינמיקה ממיתה ומחיה שכונות, וכן על ידי כניסה של כעשרה תושבים חדשים שעיסוקם תרבות, אמנות, אופנה, צילום, עיצוב, מוזיקה, אדריכלות. ועל ידי הדיבור. הנסיגה מהשכונה התמתנה, ואנשים התחילו להגיד "אני גר בשכונת נגה". דיבור בונה מקום. כשלעצמה אין היא שכונה, אלא מין גיבוב, מין מעבר, מין תאונה עירונית. הדיבור עושה אותה. ובת"א-יפו יש כמה כמותה. מגיע להן לחיות. מוטב לנו שתחיינה. הן עושות מקום לעיר. הן הריאות האנושיות. הן מותר העיר מהפרויקטים למגורים האלימים והמנוכרים. פעם העיר היתה פדרציה של שכונות.

הגבולות השולטים. שכונת נגה מוגדרת על ידי שדרות ירושלים במערב, על ידי דרך אילת בצפון, וסלמה בדרום, ושכונת פלורנטין במזרח. גם כנסיית עמנואל והמושבה הגרמנית במזרח. את "סלמה" ניסו לשנות ל"דרך שלמה", אבל סלמה גבר על שלמה. הרחובות הארוכים בשכונה: רוחמה, תרצה. לשכת הגיוס החזיקה כאן משרדים במשך עשרות שנים. מבנים צבאיים עדיין שולטים בשכונה. דגל ישראל מתבדר ברוח קיצית מעל המחנה. מחר יפנו אותם. תחליף אותם בנייה אגרסיווית, נצלנית. הכסף מדבר. משש בבוקר, בסלמה ובדרך אילת, המגדירים את השכונה משני צדיה, כמו אורזים אותה, נעים אוטובוסים ומרעידים חלק מהמבנים. תנועת האוטובוסים אלימה, דחוסה, מפויחת. האוטובוסים חותרים בוואדיות המדומים של דרך אילת וסלמה. גם כך נגה היא "מקום" שממנו ילידיו עוזבים למקומות חייהם השונים.

[…]

"פריז הקטנה". למרות הכול, זה היה יכול להיות משהו. פריז קטנה באמצע הנקודה בין ת"א דרום ליפו. זה לא פריז. זה כבר לא יהיה פריז. השכונה נאבקת על חייה האוזלים. בניייה למגורים, בנייה ענקית, אגרסיווית, לוחצת את השכונה מכל עבריה. פרויקטים. פרויקט חצרות יפו, מצד סלמה/שדרות ירושלים. פרויקט נוסף ברחוב פוריה. פרויקט מגדל-דירות ליד תיאטרון נגה ועוד אחד מתוכנן בדרך אילת 4, ליד הבנק. השכונה  במלחצי הפרויקטים. אפשר לשמוע את צווחת הגוף הנלחץ.

מקור: אדם ברוך (2004), מה נשמע בבית, דביר, ע' 159 – 161.

המסעדה של אבי הייתה סגורה. פרויקט מגדל למגורים שליד התיאטרון מתנוסס לתפארת. פניתי לדרך אילת. עברתי בשכונה האמריקנית, שלימים הוחלפו תושביה בגרמנים הטמפלריים ויצחק קומר צבע את בתיה, שעריה וגדרותיה. כיום היא בכלל "מתחם קרן". ע"ש המסעדה ז"ל. המתחם זריע בבורות ענק המוקפים גדרות. היסודות כבר מונחים לפרויקטים הבאים. וכן, לא צילמתי את כנסיית עמנואל… 

זהו זה. תמו ארבע שעות של שיטוט. הנה המכונית. זוגתי ממתינה שאצטרף לשולחן ונשוחח על שהיה ועל שיהיה. אני נהנתי. ומה אתכם?

צילומים: משה הרפז (11 אוגוסט 2010). כל הזכויות שמורות למחבר. הצילומים הוקטנו על מנת להעלותם לאתר. סדר הצילומים תואם – פחות או יותר – את מסלול ההליכה. רשומה זאת ראתה אור לראשונה בפוסט מגזין "במחשבה שניה". ב- 14 אפריל 2011.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: