הווילה האימפריאלית [1] – פנים

יפן נבעתה מהמערב. במיוחד מהשאיפות הקולוניאליות של ספרד ופורטוגל שפשטו על העולם האחר במטרה לאסוף את זהבו ובדרך אגב גם להכפיפו לוותיקן. הרוסים כבר הגיעו לקצה המזרחי של אסיה, ציי הבריטים וההולנדים הסתובבו באזור. יפן התקפדה. נעלה והבריחה את שעריה. כמו צב או שבלול. עד יעבור זעם. וכך חלפו מאות של שנים.

ואז הגיע פרי. קומודור (תא"ל) מתיו פרי. אמריקני. בראש שייטת של ספינות מלחמה נושאות תותחים ונחתים. "האניות השחורות" כך קראו להן היפנים. הנשיא ומזכיר המדינה הם ששלחו אותו במטרה לפרוץ את החומה. ביולי 1853 הוא נחת בנמל אדו (לימים טוקיו) והאיגרת מהנשיא האמריקני לקיסר היפני נמסרה. אמנם לפקיד "זוטר" – אבל נמסרה. וגם המסר עבר. ונקלט. התוצאה – ב-31 לחודש מרס 1854 חתמו פרי ונציג השוגון על "חוזה שלום וידידות" – "חוזה קנגאוה" – בין שתי האומות. בשורות אלה מתומצתים עמודים רבים מתוך הספר: בן-עמי שילוני (2002), יפן המודרנית – תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן.

הקיסר שכפה על השוגון לחתום היה קומיי. נכדו, טאישו, כבר הפך לאימפריאל. מה פירושו של דבר? הוא התקנא בתארים שעטות על עצמן מדינות המערב – אימפריות – והחליט שגם יפן היא אימפריה. ומה עושה האימפראטור? ב-1899 הוא בונה לעצמו וילה "אימפריאלית". טאמוזאוואה. Tamozawa. ובה נבקר. והביקור – לא היה מתוכנן. אבל הגענו. שלא ניכנס?

יצאנו לדרך. השכם בבוקר. ממלוננו שבטוקיו, וילה פונטיין שיאודומה, אל תחנת הרכבת שממנה נוסעים לצפון האי. עולים, יורדים, מחליפים רכבת והגענו. אנו בניקו. Nikko.

את תחנת הרכבת המקומית בנו לפי תכניותיו של פרנק לויד רייט. מכאן אנו הולכים ברגל. המטרה המרכזית –  המקדשים שעל ההר. וישנם הרבה שכאלה. ובראשם טושו-גו. מכלול של מבנים. עלינו בהר. מפלסים דרכנו בינות המוני יפנים. כמעט והיינו המערביים היחידים. נזהרים ממצבורי שלג שטרם נמס שכן הנעליים שנעלנו אינן בנויות לכך… הרי בטוקיו לא היו אפילו סימנים המעידים על שלג דאשתקד.

לפני קצת יותר משלוש מאות שנה ביקר כאן המשורר מאצואו באשו. בדרכו לצפון. אני פותח את הספר וקורא:

ביום הראשון של החודש הרביעי, עלינו לרגל להר הקדוש. בימים קדומים נהגו לכתוב את שם ההר בסימניות ני-קו [שני האסונות], אבל כשהמורה הגדול קוקאי בנה כאן מקדש, כינה את המקום ניק-קו [אור השמש]. כאילו ראה אלף שנים קדימה. היום ההר מאיר את כל השמים, וברכתו באה על כל הארץ, ושלום וביטחון שורים על בתיהם של כל האנשים, נעלים ופחותים.

מלא יראה, חיל ורעדה נטלתי את מכחולי:

כמה מלא הוד!

בעלה ירוק צעיר –

זוהר השמש

"הר השיער השחור" היה עטוף בערפילים, והשלג עדיין לבן.

מקור: מאצואו באשו, הדרך הצרה לאוקו (תרגם: יעקב רז, חרגול ועם עובד, 2006)

ברשותכם אפסח על תיאור המקדשים. לא זאת המטרה. בשביל כך קיימים המדריכים. כלומר ספרי ההדרכה. ולאחר שעלינו וירדנו בהר, במשך כמה וכמה שעות טובות, ונכסנו לכאן וגם לשם, הגיעה שעת הצהרים. והרעב מתחיל להציק. לכולנו, אבל בייחוד לדני. ולפני שיתפתח לכאב ראש טורדני, נכנסנו למסעדה מקומית. הכרתי את התחושה. מפתחים אותה במציאות של ארגונים גדולים. בשני העשורים האחרונים אני לא שם… אבל אנו "זורמים". שנאמר – עם האוכל בא התיאבון. נכנסנו. כוסות של תה ירוק הוגשו. הונחו תפריטים. תמונות של מאכלים. בעצם מקבלים קערת מרק גדולה ובפנים צף מה שהזמנת. גם אם אינך ממש בטוח במה שהזמנת. האמת? אני ממש לא זוכר מה הזמנתי. איכשהו הכול מתערבל לי וכמעט אותו הדבר… אבל יצאנו שבעים. עכשיו ניתן להמשיך. רק חצי היום בידנו.

ואחרי שקיבלנו במשך שלושה ימים עוקבים נזיפות מ-דני ומ-ר' שאין אנו מעכלים יותר ממחצית תכולת הקערה (שנינו ביחד!!!)- הייתי גא לצלם קערה כמעט ריקה… כנראה והייתי באמת רעב. וכמה ימים של מיעוט באכילה עשו את שלהם. והשעה המוקדמת שבה יצאנו למסע לניקו. הרבה סיבות. תוצאה אחת. ולפי הכדורית החומה שנותרה אני מנחש שהמנה האמצעית היא שלי! אבל אל תשאלו אותי לשמה! לפי הטבעת והיד – המנה האחרונה היא של ר'. כלומר המנה הראשונה הוזמנה על-ידי זוגתי שתחייה. המנה של דני התחבאה אחרי העציץ…

לפי התכנון – היעד הבא הוא הגן הבוטאני. פותחים את המפה והולכים. ורגע לפני שהיינו אמורים להגיע אליו – מופיע השלט: הווילה האימפריאלית. כמעט ואינה מופיעה על מפת התיירות. לפחות אינה מקבלת את קידמת הבמה ואור הזרקורים לא ממוקד עליה. לא במדריך שעמד ברשותי שתורגם מאנגלית וגם לא בספר של ההוא, שהיה חניך של דני בצופים או להיפך. ובכלל, יש לי כאן עסק עם בכיר בצופים ושתי צופות נאמנות… אז שלא ניכנס? וודאי שכן. קוראים לכך אירוע מזדמן. ומתי נהיה פה בשנית? אגב, בכניסה קיבלנו מידע שהגן הבוטאני בשיפוצים… דבר שלקחנו מיד בחשבון. חבריה – אין צורך לרוץ. קחו את הזמן. יש לנו זמן עד שעה לפני חשיכה. או אז צריך לנסוע בחזרה לטוקיו. משהו בין שעתיים לשלוש…

נכנסים. חולצים נעליים. מניחים במקום המיועד. אז טרם ידענו שרצוי להניחן כך שהחרטום יופנה לכיוון היציאה. כאן לא העירו לנו דבר וחצי דבר. במקומות אחרים – בדרך כלל במסעדות – דווקא כן. ושם דווקא העירו. לא בדיבור אלא במעשה. בחיוך היו מסובבים את הנעליים. הזרים הללו… ממש משוללי תרבות. אתם שמים לב בוודאי שאנו לבד. ההמון היפני נהר מהמקדשים בחזרה אל הרכבת. לכאן – לא. אגב, זוג נעלי הניו-באלאנס הוא שלי..

כאמור, המבנה תחילתו בתקופת אדו והמשכו בתקופת מייג'י. והסגנון בהתאם. אבל אנו לא הבחנו בדקויות. התגוררו כאן, מ-1899 ועד 1947, שלושה קיסרים ושלושה נסיכים. הקיסר הנוכחי – ראה את הווילה רק בתמונות… אביו תרם אותה לציבור.

הסיור – חופשי. אין משגיח. 106 חדרים. לא, לא ניכנס לכולם… היום הפכה הווילה למוזיאון ורק בשליש מחדרי המבנה ניתן לבקר. עד החבל המגביל. כמובן. גם כך הולך אתה לאיבוד בין החדרים. קירות עירומים. מסדרונות. מחיצות. משחקים של פנים וחוץ.

 

 

 

 

 

 

זהו זה. תם הסיור הפנימי. לקראת הסוף כבר הרגשתי בבעיה. נדמה שהלכנו לאיבוד. כמו בבוקר. יותר מדי מקדשים ליום אחד. אתה מגיע לרוויה. כבר לא נקלט דבר במוחך. כך גם כאן. יותר מדי חדרים… בסופו של יום – הכול נראה (פחות או יותר) אותו הדבר. מסדרון, חדר, מחיצה. החד-גוניות הלכאורתית, חוסר הריהוט.  משחק של טונים. מה אני אומר טונים – חצאים ורבעים בלבד. רק שלטים המעידים על השימוש המקורי שנעשה בחדר. לפני עשרות של שנים. והרי אתה יודע שלחדר ישנם שימושים רבים לאורך היממה. ובקירות היו אמורים להיות מוצפנים דברים… ואולי לא היינו מספיק בשלים ומנוסים להבין את שאנו רואים. מחוסרי בסיס של ממש ועקרונות של אדריכלות יפנית. מבנית ועיצובית. אין אנו יכולים ומסוגלים להעריך את העבודה שהושקעה בקירות הארז, במחיצות הנייר, במרבדים, במחצלות, בפרטים.

הגיעה העת לבקר בגן של הווילה. זה שחלקו נשקף מבעד לחלונות. להתאוור. הפתעות ממתינות לנו. שהרי מן הידוע הוא שבגן היפני אין מתהלכים בקו ישר. אבל על-כך נספר במקום אחר.

צילומים: משה הרפז (אפריל 2010). כל הזכיות שמורות למחבר מאמר זה. סדר הצילומים – לפי התקדמות הסיור בחדרי הווילה. רזולוצית הצילומים הוקטנה על-מנת לעמוד בתנאי הקבלה לאתר. רשימה זאת פורסמה לראשונה ב-21 בפברואר בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לנושאי תרבות, חברה ותקשורת.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: