מה בין שכונה לקהילה

קהילה ≠ שכונה

מעולם לא נשמעה המילה "קהילה" בתכיפות כה רבה, ומעולם לא היתה כה ריקה מתוכן, כמו בשנים שבהן נעלמו כמעט מן הזירה קהילות במובן הסוציולוגי של המילה – "קהילת המודיעין", "קהילת יחסי הציבור", או "קהילת ההומוסקסואלים". למן סוף שנות השישים החלו לעלות "קבוצות זהות" – מיני התחברויות שכל אדם יכול  ל"השתייך" אליהן, מעבר לכל ספק או סייג – ופרשנים רבים החלו לדבר עליה, בארצות-הברית המודעת כל כך לעצמה. מרבית הקבוצות הללו פנו, מטבע הדברים, ל"אתניות" הנפוצה, ואילו קבוצות אחרות שביקשו בדלנות קולקטיבית נקטו גם הן אותה לשון לאומנית (כמו פעיל הומוסקסואל, שדיבר על ה"אומה העליזה").  מקור: אריק הובסבאום (2000: 378)

כל אחד מאתנו הוא שכונה שלמה, /…/, כדאי שלכל הפחות נהפוך את חיי אותה שכונה להדורים ושונים, שבחגיגות של תחושותינו יהיו עידון וצניעות, ו/…/ מפוכחות ואדיבות בנשפי מחשבותינו.  סביבנו תוכלנה הדמויות האחרות להקים את שכונותיהן המלוכלכות והעניות;  נסמן בבהירות היכן מתחיל ומסתיים האזור שלנו, ושהחל מגבול הבתים ועד לחדרי ביישנויותינו, יהיה הכול אצילי ושלו, מפוסל ב/פכחון/ או בדממה בהופעתו החיצונית.  מקור: פרננדו פסואה (2001: 357)

שכונה

הסופר הצרפתי ז'ורז' פֶרֶק שואל בספרו "חלל וכו': מבחר מרחבים" (1998: 79) את השאלה מהי שכונה ומשיב על כך:

השכונה. מהי שכונה? אתה גר בשכונה? עברת שכונה? באיזו שכונה אתה גר?  יש בה משהו באמת לא מוגדר, בשכונה: מעין קהילה או, מילולית, רבע רובע, הקטע הקטן בעיר הכפוף לתחנת משטרה… באופן כללי יותר: החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו. זה נשמע מובן מאליו; אבל יש לציין, שעבור מרבית תושבי העיר, התוצאה היא, שהשכונה היא גם החלק בעיר שאין עובדים בו: השכונה היא הסביבה שמתגוררים בה ולא הסביבה שעובדים בה: מקומות המגורים ומקומות העבודה כמעט שאינם תואמים: גם זה דבר מובן מאליו אבל השלכותיו אינסופיות.

וממשיך פֶרֶק ומתאר את חיי היומיום בשכונה פריסאית טיפוסית (שם, 80-79):

חיי השכונה – זו מילה גדולה למדי. נכון, יש שכנים, יש אנשי שכונה, סוחרים, חנות למוצרי חלב, חנות לכלי בית, דוכן למוצרי עישון, פתוח גם ביום ראשון, בית-מרקחת, דואר, בית-קפה, שגם אם אין יושבים בו יומיום אנחנו, לכל הפחות, לקוחות קבועים (לוחצים את ידם של בעל-הבית או של המלצרית).  אפשר, כמובן לטפח הרגלים כאלה, ללכת תמיד לאותו קַצָב, להשאיר את הסלים במכולת, לקנות בהקפה בחנות, לקרוא לרוקחת בשמה הפרטי, להשאיר את החתול אצל מוכרת העיתונים, אבל ככל שנתאמץ לא יהיו אלה חיים, זה לא ישתווה אפילו לאשליה של חיים; זה ייצור חלל מוכר, זה ייצור מסלול (לצאת מן הבית, ללכת לקנות עיתון ערב, חפיסת סיגריות, חבילת אבקת כביסה, קילו דובדבנים וכו'), סיבה ללחיצות יד רפות אחדות (שלום, גברת שאמיסאק, שלום מר פרנאן, שלום העלמה ז'אן), אבל לא יהיה זה לעולם אלא סידור מתקתק של הצורך, דרך לעטוף את המסחרי.

לשכונה מוצעות הגדרות שונות על-ידי חוקרים שונים. שכונה מוגדרת אצל קרופט כיחידה טריטוריאלית בה מתקיים מארג של קשרי גומלין ומתגבשת מידה של הזדהות עם השטח הגיאוגרפי ועם התושבים (Krupat, 1985). הגדרה זו מלמדת ששכונה משמשת כפלטפורמה מקומית שמספקת שירותים יומיומיים למתגוררים בה, מאפשרת הידודיות בין תושביה ומהווה מוקד וסמל לזהות. ניתן למצוא לכך תימוכין אצל אפאדוּראי שרואה בשכונה תצורה חברתית קיימת אשר יש לה מקומיות כערך או כממד (Appadurai, 1996). הנטר מתייחס לממד הגיאוגרפי: שכונה היא יחידה מרחבית של ארגון חברתי, גדולה ממשק בית אך קטנה מעיר (Hunter, 1979). במילים אחרות, גודלה הפיזי של שכונה וגבולותיה – ניתנים לשיקול החוקר. הגדרה זו  מבטאת את הרעיונות המרכזיים של שכונה:

  • ממד הגודל – שכונה אינה קטנה מדי אך גם לא גדולה מדי, כלומר קנה המידה להערכת הגודל הוא קנה המידה האנושי.
  • טבע השכונה – באופן בסיסי השכונה מוגדרת במונחים של מרחב ושל חברה גם יחד.
  • תפקודיות – "חיתוך" בין יחיד לבין חברה. חילופי מידע ושירותים תופסים מקום נכבד בשכונה.

תפישה של שכונה כלבנת יסוד במבנה מרחבי-חברתי של עיר דעכה בשנות ה- 70 (של המאה ה- 20) וזאת בטענה שהטכנולוגיות החדשות שבאות לידי ביטוי בראש ובראשונה בדחיסת זמן-מרחב מאפשרות (לכאורה) לתושב לבחור את שירותיו ישירות מתוך שפע ההזדמנויות שמציעה העיר ולאו דווקא להישען על בסיס טריטוריאלי מסוים כשכונה. הסוציולוג מקס וובר (Weber, 1963) אף הקצין גישה זו בטענתו כי הנה עולה וצומח טיפוס חדש של אדם – האדם הקוסמופוליטי – זה שאינו קשור למקום לא מבחינה חברתית ולא מבחינה תפקודית.

כפועל יוצא מדעיכה זו של חשיבות השכונה התמעטו הניסיונות לאפיין מודלים כלליים לשכונות ובמקומם הונחו על סדר היום שאלות ספציפיות: בחינת השפעה של בעלויות קרקע על השכונה, מהי השפעת תחושת המקום והפרטיות על שכונתיות וכיוצא בזה. לאחרונה, לאור החלפה של השקפת העולם המודרנית בהשקפה פוסט-מודרנית, יש מקום לעודד אוטונומיה של קהילות מקומיות תוך ביזור הכוח הפוליטי והחזרתו לקהילה. ניתן לומר שהשכונה חוזרת ותופסת מקום בשיח של מבנה מרחבי/חברתי בעיר. השכונה ממשיכה להוות מרכיב משמעותי, אם כי שולי, בהבניה חברתית של מרחב עירוני. התושבים מגדירים לעצמם שכונה כטריטוריה שרוויה במשמעויות חברתיות: קשרי שכנות, מוקדים להזדהות, סמלי סטאטוס ומוקד של שירותים.    

קהילה

עיון במילון בערך "קהילה" מניב הגדרות רבות: קהל מאורגן, עדה, ציבור הגר במקום מסוים, ציבור מאורגן, קבוצת אנשים שיש להם השקפה מסוימת, קבוצת אנשים מגובשת, חבורה, כת, להקה וסיעה. מכאן עולה שדרוש לערוך דיון בהגדרת הקהילה ובמאפייניה. הבה נצא לדרך.

צ'י-בנג מדגיש את הממד האתני של קהילה. לשיטתו קהילה היא קבוצה אנושית אשר מפתחת אמונה סובייקטיבית של היותה קבוצה שמפרידה עצמה מאחרים על-ידי ייצור מיתוסים ומרכיבים תרבותיים והישענות על אידיאולוגיה גזענית. צ'י-בנג טוען, בעקבות וובר, כי קבוצות אנושיות אלו פיתחו אמונה סובייקטיבית בייחוס משותף בשל דמיון בטיפוס פיסי, או בשל דמיון במנהגים או בשל זיכרונות של קולוניזציה והגירה ואמונה זאת חשובה עבור תעמולה של תצורה קבוצתית (Chee-Beng, 2000: 442). כך או אחרת, וובר טוען כי אין חשיבות לעובדה אם קיימים (או שלא קיימים) קשרי דם אובייקטיביים, ודי לומר כי מוצא ממקום מסוים (מוגדר)  מספק ייחודיות בהקשר חברתי ומרחבי. יאנג (Young,1990) טוענת כי כתוצאה משאיפה לקהילה העצימו גזענות, אפליה אתנית והערכת מעמד. לדבריה, דימוי חיובי של קבוצה הומוגנית מושג לעיתים קרובות על-ידי הגדרת קהילות/קבוצות כ"אחרות". נקודת המוצא של יאנג לקוחה מניסיונה בחקר אכיפת ההומוגניות הפנימית בקבוצות רדיקאליות רבות.

התכונה הדומיננטית של הקהילה היא הרגשת השייכות. קהילה קיימת רק אם חבריה מסכימים שהיא קיימת ומכיוון שהם משתמשים בה כביחידה של שיח ומזדהים רגשית עם אלה שהם מרגישים כשייכים. אם אדם משתייך לקהילה, אין הוא משמש כצופה חיצוני בלבד, אלא משתתף פעיל שנוטל חלק בסגנון החיים של הקהילה, תוך אימוץ עקרונותיה וערכיה. הקהילה מתהווה על-ידי הרגשת אחדות (Cohesiveness) אשר גורמת לאנשים לרצות להיות ביחד ומעניקה להם הרגשת של נוחות בחברת אנשים מסוימים יותר מאשר עם אחרים. דיוויד הרווי, גיאוגרף מרקסיסטי וביקורתי, מוסיף לכך ממד של ביקורת וטוען כי הסולידאריות הקהילתית מקודמת בידי מעמדות ונתמכת בחוזקה על-ידי אידיאולוגיה וסולידאריות אתנית ודתית שמשמשות בסיס לתצורות גרועות ביותר של הצבר הון נצלני. לדעת הרווי המחשבה שסולידאריות קהילתית – לעיתים קרובות מקומית – מסוגלת לספק יציבות וכוח הנדרש לבקר, לנהל ולפתור בעיות אורבאניות, היא בגדר מיתוס (Harvey,1996: 312). 

עבור גֶסט (Guest, 2000) אמת המידה להגדרה של קהילה היא עוצמת הקשרים שבין מרכיביה. בדרגה הנמוכה ביותר של קהילה עירונית מגדיר גסט קבוצה של דיירים שלכל הפחות יש לה מסכת קשרים חברתיים בין חבריה – עיתון, בית-ספר, כנסיה. באופן כללי משימות חברי הקהילה ברמה הנמוכה מעטות ממשימותיהן ברמות הגבוהות. לקהילה יש מארג של קשרים – פנימיים וחיצוניים. קשרים פנימיים מהווים זיקות בין חברי הקהילה וקשרים חיצוניים מהווים את החיבור עם העולם החיצוני (שאר חלקי העיר). לקשרים חיצוניים יש תפקיד חשוב בהגנת המרחב המקומי ולפיכך, קיומם הוא קריטי לקהילה. במחקר שנערך לאחרונה בארה"ב מצאו חוקרים הוכחות לכך שברבע האחרון של המאה ה- 20 חלה ירידה הדרגתית ברמת הקשרים החברתיים של אנשים עם שכניהם ועלייה משמעותית (יותר) של קשרים חברתיים עם ידידים שמחוץ לשכונה. כאשר בוחנים מגמות לאורך ציר הזמן אזי ניתן להבחין בברור כי תנועות נוכחיות של חברות עירוניות הופכות יותר ויותר להטרוגניות ולפרגמאטיות (חברתית ופוליטית) וזאת לעומת עשורים שקדמו.

גולדרינג (Goldring, 1998) מדגיש את הפרשנות. בקהילה מעורבים היסטוריה משותפת, זהות ומשמעויות שנגזרות מכך. סטאטוס, מצב חברתי ומעמד, משויך לקהילה משום שקהילות טרנס-לאומיות ומרחבים חברתיים מציעים קונטקסט ייחודי לפרשנויות של תביעות סטטוס של בודדים ושל קבוצות. הרווי (Harvey, 1996: 285) שואל מהפילוסוף הגרמני לודוויג וויטגנשטיין את רעיון "משחקי לשון" ומעניק לו צביון חדש – פוסט-מודרני – כאשר הוא מטיל רעיון זה על המרחב. נזכור כי לפי וויטגנשטיין קיימות אין-ספור אפשרויות ליצור משפטים ותכונה זו אינה קבועה או סופית. "משחקי לשון" מצביעים על כך שהשפה היא חלק מפעילות אנושית. שואל וויטגנשטיין: כיצד אנו לומדים משמעויות? לטענתו עבור האדם השומע והמפענח נוח להניח כי לכל מילה קיימת משפחה ענפה של משמעויות (Wittgenstein, 1967). הרווי רומז על עולם מקוטע שמורכב מ"קהילות מבוארות", קהילות שניתנות לפרשנות. עולם זה נבנה על-ידי צרכנים ויצרנים של סוגים שונים וייחודיים של ידע, דימויים והתנסות ואלה פועלים בתוך קונטקסט פרטיקולארי ממוסד, במסגרת חלוקת מעמדות של עבודה ותצורות של קשרים חברתיים, במקומות מסוימים ובזמנים נתונים. התקשורת והיחסים בין קהילות אלו, בינן לבין עצמן, הפכו לתכונה קבועה של רגישות מקוטעת, פוסט-מודרנית.

בנדיקט אנדרסון (2000) טבע את המושג "קהילה מדומיינת" (Imagined communities).  ניתן לומר ברוח הגישה של אנדרסון את המשפטים הבאים: "מרגיש אני קרבה מסוימת לאנשים שמעולם לא הכרתי או שמעתי עליהם כפרטים ויתכן שבמגע ישיר אִתם אפשר שיכעיסו אותי ולמרות זאת אני חש מחובר אליהם. אני [ישראלי] והם [ישראלים] וכולנו שייכים לקהילה [הישראלית] למרות שהיא קהילה מדומיינת". אצל אנדרסון הקהילה מתוארת כשותפות עמוקה ורחבה. כל קהילה שגדולה מכפר מחייבת את חבריה לדמיין את הקשר ביניהם בצורה מסוימת.  את הקהילה בלתי ניתן להקיף במבט אחד ולכן הדימוי מעוגן במוחנו בלבד. מן הראוי לציין כי עיקר הדיון בספרו של אנדרסון נסב סביב המדינה – מדינת הלאום. אומה, כותב אנדרסון, היא הקהילה המודרנית שמתבססת על תחושה של שייכות וסולידאריות בין בני-אדם שרובם לא ראו וקרוב לוודאי לא יראו זה את זה וזאת כמובן בניגוד לקהילה המסורתית שהתבססה על קשרים של פנים-אל-פנים. בהקשר זה ניתן לשער כי ככול שקיימים יותר קשרים בלתי ישירים בחברה כך גדל הפוטנציאל עבור קהילות מדומיינות. הטענה היא שקהילה מדומיינת מהווה קבוצה שפיתחה קשרים משותפים בין חבריה ללא צורך בפגישה בין הפרטים עצמם. הכרת התפקיד של קשרים לא ישירים ושל קהילות מדומיינות מספקת אמצעי להבין את ההבדל ההולך ומתחדד בין חיי יומיום לבין מערכות אינטגרטיביות בקנה מידה גדול. אמנם אינטגרציה זו אינה מארגנת את כל חיי היומיום אך היא מארגנת את מרבית התשתית הפוליטית והכלכלית של הקהילה. לפי הול (Hall, 1997) אין אנו יודעים בוודאות, וכנראה שלעולם לא נבין, את כל האנשים האחרים בקהילה שאנו משתייכים אליה. אם אנו מרגישים שייכות לקהילה מסוימת זה בשל הסיבה כי לבשנו "זהות מדומה" (Imaginative identification) יחד עם אנשים כמונו. ראוי להזכיר לעצמנו שכל זהות פירושה הדרה של זהויות אחרות (Every identity is an exclusion). 

ניתוק קהילה מתלות פיסית במיקום גיאוגרפי התרחש כתוצאה ממספר סיבות שחברו יחדיו: עולמיות, פיזור מרחבי, הגירה המונית והתפתחות טכנולוגית. בעקבות מהפכת המידע והתקשורת שבה נוצרו דפוסי התקשרויות ותהליכים חברתיים אשר לא היו קיימים קודם  צץ ועלה סוג חדש של התארגנות קהילתית דינאמית – קהילה וירטואלית – ורשת האינטרנט הפכה לתשתית מרחבית וירטואלית – סייברספייס. ניתן להבחין בקהילות משנה המופיעות ברשת האינטרנט: קהילות לעזרה עצמית, קהילות לבעלי עניין או בעלי תחביבים משותפים וקהילות חברתיות בדגש על קבוצות דיון. קהילות וירטואליות הן מבנה חברתי חדש משום שהקהילות הללו בעלות מאפיין ייחודי להן שמאפשר קיומה של סולידאריות על בסיס משותף. 

כאמור, הרווי מייצג גישה מרקסיסטית ולפיה זהו עיקרון מעשי להציג קהילה כמרחב סגור שבו תופסת מערכת חוקים מוגדרים מקום של כבוד. חדירה למרחב שכזה משמעותה להיכנס לעולם מושגים אחר, שאינו מוכר וקיימים בו חוקים ועקרונות שאדם שנמנה על חברי הקהילה מכיר, מוקיר, מכבד ומציית. בנייה של קהילה פירושה ייצור מרחב שכזה. אתגור של חוקי הקהילה משמעותו לקרוא תגר ולערער על עצם קיומה של הקהילה וזו אחת הסיבות שמרבית הקהילות אינן יציבות. קהילה צריכה להצטייר כיחס דיאלקטי בין תהליכים זורמים מחד גיסא לבין חוקים קבועים יחסית של שייכות וארגוניות מאידך גיסא – כדוגמת אלה המושתתים על-ידי מדינת הלאום.  הבנייה של זהות קבוצתית, של קהילות של חוקי שייכות – היא רגע קריטי בהמרה של פרסונאליות ופוליטיקה לתחום רחב יותר של פעילויות של סוכנים אנושיים. בד-בבד בנייה של קבוצתיות כזו יוצרת מרחב וסביבה (הרווי מציג את מדינת הלאום כמדגימה את טענתו) אשר מצִדם מעצבים את האדם הפוליטי כמו גם את הדרכים שבהם פועל הסוכן האנושי. קהילה, מסכם הרווי, ככל שביטוי זה "מחזיק מים", היא מבנה בלתי יציב ביחס לקונפליקטים של תהליכים שלמעשה יוצרים אותה (Harvey, 2000: 239-247). 

מתוך מכלול ההגדרות השונות למושג קהילה שהוצגו במסה זו עולים שני נושאים שאותם חולקות מרבית ההגדרות – מכנה משותף ורשת של קשרים. הנושא הראשון הינו קיומו של מכנה משותף. לקהילה – שם נרדף לקבוצה חברתית/תרבותית של סוכנים אנושיים – חייב להיות לכל הפחות בסיס מוצק אחד כלשהו – אידיאולוגי, אתני או אחר- שסביבו מושתתת, מתפתחת ומתארגנת הקבוצה והופכת לקהילה. הנושא השני הוא קיומה של מערכת קשרים ורשתות תקשורת בקרב חברי הקבוצה שבאמצעותם ניתן לארגן את בני האדם לקבוצה מגובשת סביב אותו מכנה משותף.

מהדיון עד כה עולה כי ניתן להגדיר קהילה כדלקמן: קהילה היא קבוצה חברתית/תרבותית של סוכנים אנושיים, בעלת מארג קשרים פנימיים וחיצוניים, שמתגבשת ומתארגנת סביב מכנה משותף (אחד או יותר) ובעלת בסיס טריטוריאלי שאינו בהכרח רציף. מארג קשרים זה מביא להתגבשות של עולמות פרשניים ייחודיים לאותם השותפים לרשתות התקשורת הקהילתית. בעולם התמורות הנוכחי ניתן להבחין בתצורות רבות של קהילות מרחביות – מקבץ של בתים, שכונה, עיר, אומה. בעבר שימשה, על-פי-רוב, שכונה במרחב עירוני כמקום משכנה של הקהילה וקהילות הובנו בדרך כלל במונחים של ישויות שקשורות למקומות גיאוגרפים מסוימים. אנתרופולוגים, לעומת חוקרים גיאוגרפיים, הגדירו חברה כקהילה שיש לה תרבות שונה המבדילה אותה מקבוצות אחרות. במיקוד על קהילה הופנתה תשומת הלב לתהליכי הבניה והבניה מחדש של שכונות ועל האופן שבו אנשים ממסדים זהות קיבוצית שיוצרת גבולות מרחביים מוגדרים. עבור סוציולוגים קלאסיים שימש המושג קהילה כלי לתיאור זהותו החברתית של היחיד. עד לאחרונה התמקדו חוקרים בתחומי הסוציולוגיה והגיאוגרפיה על מקורות פנימיים ו/או מקומיים של זהויות אשר להן העדפה רגיונלית ספציפית או שמו דגש על נסיבות כלכליות של מקומות מסוימים בכלכלה העולמית שמצויה בדינאמיקה של שינוים מתמידים.

כאופוזיציה ל"דה-טריטוריאליזם" הנוכחי המשויך עם תרבות עולמית ושינוים כלכליים, טענו מספר זהויות טריטוריאליות מחודשות – "רה-טריטוריאליזם" – לתצורות חדשות של קהילתיות. "של מי העיר הזו?" שואלת סאסן (Sassen, 1999) ולשיטתה הפכו מקומות למוּדעים יותר ויותר ל"אקלים טוב לעסקים" ומשתמשים בכך לצורכי תחרות פנימית בעיר ודימוי ובנייה של קהילה משובץ בתהליכים רבי עוצמה של תחרות אורבאנית. ישנם חוקרים, מתכננים אורבאניים ואחרים, הדוחים את רעיון הגלובליזציה וערי עולם וחותרים לפתרון אחר לבעיות העיר הגדולה שיצאה מכלל שליטה כדוגמת הרעיון להפוך את העיר לאגד של "כפרים עירוניים" ועקב כך תיווצר מחדש הישות המיתית "קהילה". לאחרונה מרבים להתפרסם בספרות האמריקנית מאמרים שדנים בהבניָה מחדש של קהילות ובבנייה של קהילות חדשות בערים האמריקניות, אך עם זאת יש לזכור שקהילה שמתפתחת בעיירה אמריקנית אינה מהווה ייצוג או מודל כללי לקהילה במובן הרחב. בנוסף, כולל השיח כיום קהילות שמתבססות על מעמד, מִגדר, מין או אתניות ושאינן ממוקמות בטריטוריה גיאוגרפית מסוימת.  קהילה גיאוגרפית היא רק אחת מאפשרויות רבות שפרטים עשויים להגדיר עצמם כשייכים אליה. הגברת הניידות המקצועית והמרחבית הביאה לכך שיחידים מגדירים את עצמם כחברים בקבוצות, בקהילות או ברשתות, שפועלות בכל קנה מידה מרחבי. במילים אחרות, הקהילה אינה מוגדרת עוד לפי מיקום וחבריה פזורים על פני המרחב כולו. מתרחש שינוי בקנה המידה – מעבר מקנה מידה מקומי לעולמי. בה בעת אומצה המילה קהילה לתיאור קבוצות אחרות (שגם להן מכנה משותף פנימי), לעיתים וירטואליות, כגון "הקהילה החרדית", "הקהילה היהודית בגולה", "קהילת ההיי-טק", "קהילת המדענים", "קהילת ההומוסקסואלים והלסביות", "Napster Music Community" ועוד. בנייה של קהילות חברתיות, גבולותיהן וזהויותיהן – מידת הפתיחות והסגירות – מתבצעת באמצעות נרטיבים שמטרתם הקבצה מרחבית של חברה מסוימת ובידולה מקבוצות חברתיות אחרות. באמצעות הנרטיבים יכולים אנשים לדעת ולהבין את עולמם החברתי/תרבותי ולבנות את זהותם.

בספרות ובשיח האקדמי נפוצות דעות שונות אודות מצבה של הקהילה (שתי טענות "ישנות" וטענה "חדשה" יחסית):

  • Community lost:  טענה לאובדן הקהילה. אחד הויכוחים הוותיקים בשיח העירוני נסב על התנוונותה של הקהילה כתוצאה מתהליכים של אורבניזציה מחד גיסא ושל פרבור מאידך גיסא. גבולות הקהילה מטשטשים ונפרצים בשל המודרניות והתפתחות רשתות תקשורת. 
  • Community saved:  טענה להשתמרות הקהילה. הטענה היא שקהילות (או שכונות) קיימות ונוכחות במערכת חברתית עירונית ומשמשות כמקורות חשובים וחיוניים של תמיכה.
  • Community liberated:  כיום, נפוצה גישה זו הטוענת "גם וגם" (Guest, 2000).  כלומר, אמנם אבדו קהילות אך ישנן קהילות אחרות שמשמשות בתפקיד של שחקן ראשי במגרש העירוני. התחדשות הקהילה המקומית כתוצאה מתהליכים של עולמיות היא עדות להחייאת נושא הקהילה.

אז מה בסופו של דבר: האם קהילה היא שכונה?

אין הפרדה חד-ערכית בספרות מקצועית ובשיח אקדמי (בפרט בזה שמתנהל בארצות-הברית) בין "שכונה" לבין "קהילה" ובמרבית המקרים נתפשות שתי המילים כשמות נרדפים. יש הסבורים כי מחקרי קהילה אינם אלא כינוי אחר למחקרי שכונות משום שבפועל מחקרי קהילה בוצעו בשכונות מגורים והמושגים משמשים לסירוגין והם ברי החלפה. 

ונשאלת השאלה: האם שכונה = קהילה? התשובה האינטואיטיבית/המיידית לכך היא ששכונה איננה זהה לקהילה. ההגדרה ששכונה הינה מיכל סגור שמכיל את רוב הקשרים בין מרכיביו (בני-אדם) מתפרשת, ברוח התקופה הנוכחית, כקביעה דטרמיניסטית. הטענה שעלות יחסי זמן-מרחב מעודדת פיתוח קשרים מקומיים (קשרים חיצוניים הם לכאורה בעלי עלות גבוהה יותר) ניתנת לדחייה בשל חדירת טכנולוגיות חדשות שמאפשרות דחיסת זמן-מרחב והתוצאה המיידית היא צמצום פער העלויות בין קשרים חיצוניים לפנימיים. כלומר, אין הכרח שהקשרים הקהילתיים יהיו מאורגנים בתצורה של סולידאריות שכונתית.

ניתן אם כן לאמץ השקפה ששכונה היא מכלול פיסי וחברתי, מעין תשתית הכרחית, שמתקיימת במקום משותף והקרבה הפיסית בין פרטים בשכונה מחייבת חיים בצוותא תוך פיתוח ויישום של פוליטיקה מקומית.  קהילה אינה בהכרח חופפת לשכונה אם כי קיימים מצבים שכך הם פני הדברים, אך לרוב קהילות הן גופים מורכבים שבחלקם מעוגן בשכונה וחלקם מצוי מחוץ לשכונות.  תרשים 1 מציג מודל מרחבי הממחיש, באופן כללי, תפישה מרחבית זאת. קהילה א הינה קהילה מקומית וכל פעילותה מבוצעת בטריטוריה השכונתית בלבד. לעומתה, קהילה ב היא בעלת אופק תרבותי/חברתי רחב יותר. אמנם בסיסה ממוקם בטריטוריה שכונתית אך על-ידי פיתוח רשתות תקשורת מימשה לעצמה הקהילה חלק מפוטנציאל המרחב העירוני שעומד לרשותן של קהילות. לקהילה ג אין בסיס מרחבי אחד אלא היא נפרשת על פני המרחב – בדגם מקוטע ולא רציף של נוכחות פיזית – ואין עדיפות לשכונה מסוימת.

תרשים 1: מודל של חפיפה בין קהילה לשכונה

 

בתרשים 2 מוצג מודל של השתלבות במרחב של תושב העיר. המרחבים העיקריים שמשמשים לפעילותו של אדם הם מרחב המגורים, מרחב העבודה, מרחב הקהילה, מרחב התקשורת ומרחב הפנאי. גודלו הגראפי של מרחב מסוים בתרשים מבטא את מידת חשיבותו של מרכיב זה ביחס למרכיבים אחרים והוא פרופורציונאלי למשך השהייה במרחב זה בעוד שעובי הזיקות שמשורטטות מדגיש את עוצמתם של הקשרים. במודל מוצגת אוטופיה מרחבית שבה כל המרחבים שווי ערך. תחומי התעניינותו של האדם מעבר לדירת מגוריו – המבנן שבו ממוקם ביתו, השכונה שבה ממוקם המבנן וכיוצא בזה – מיוצגים על-ידי מעגלים קונצנטריים. צבע המעגל מצביע על מידת ההתעניינות. צבע לבן פירושו חוסר התעניינות וככל שהאדם מתעניין יותר בסביבתו כך תעלה רמת הצבע האפור. 

תרשים 2: מודל של השתלבות במרחב

מקורות המידע:

אנדרסון בנדיקט (2000), קהילות מדומיינות, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב (תרגום: דן דאור).

הובסבאום אריק (2000), עידן הקיצוניות: המאה העשרים הקצרה 1914-1991, עם עובד, תל-אביב (תרגום: כרמית גיא).

פסואה פרננדו (2000), ספר האי-נחת, בבל, תל-אביב (תרגום: יורם מלצר).

פֶרק ז'ורז' (1998), חלל וכו,: מבחר מרחבים, בבל, תל-אביב (תרגום: דן דאור ואולין עמר).

 

Appadurai A. (1996), Modernity at large:  cultural dimention of globalization, University of Minnesota Press, Minnesota

Chee-Beng T. (2000), “Ethnic identities and national identities:  some examples from Malaysia”, Identities, Vol. 6, No. 4, pp: 441-480 

Goldring L. (1998), “The power of status in transnational social fields”, in: Smith M. P. and Guarnizo L. E. (eds.), Transnationalism from below, Transaction Publishers, New Brunswick (U.S.A) and London (U.K),   pp: 165-195

Guest A. M. (2000), “The mediate community:  the nature of local and extralocal ties within the metropolis”, Urban Affairs Review, Vol. 35, No. 5, pp: 603-627

 Hall S. (1997), “Random thoughts provoked by the conference ‘Identities, democracy, culture and communication in Southern Africa”, Critical arts, Vol. 11, No. 1/2, pp: 1 – 6

 Harvey  D. (1996), Justice, nature and the geography of difference, Blackwell, London

Harvey  D. (2000), Spaces of hope, University of California Press, Berkeley and Los Angeles

 Hunter A. (1979), “The urban neighborhood:  its analytical and socil contexts”, Urban Affairs Quarterly, Vol. 14, pp: 267-288

 Krupat E. (1985), People in cities, Cambridge University Press, Cambridge

 Sassen S. (1999), “Whose city is it?  Globalization and the formation of new claims”, in: Holston J. and Appadurai A. (eds.), Cities and citizenship, Duke University Press, Durham, NC, pp: 177-194 

Weber M. (1963), “Order in diversity:  community without propinquity”, in: Wingo L. (ed.), Cities and space, Johan Hopkins Press, Baltimore

 Wittgenstein L. (1967), Philosophical investigations, Blackwell, Oxford

 Young I. (1990), Justice and the politics of diference, Princeton, NJ 

 

 

אז מהי המסקנה? והתשובה שלי היא: קהילה ≠ שכונה

 רשימה זאת ראתה אור לראשונה ב-14 לחודש זה בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

  • By הדייג – לקט המלצות קריאה מספר 20 on 25 בפברואר 2011 at 6:01 AM

    […] ברשימה עיונית ומאתגרת עוסק משה הרפז בנושא בין שכונה לקהילה. שינויים בעשרות השנים האחרונות, השתלטות המושג קהילה, […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: