ברבע לשתיים התייצבנו בנקודת המפגש. בפינה של המנפקטורה. בצילו של הארמון. בצילה של האות P. שבנו, זוגתי שתחיה וכותב שורות אלה, מסיבוב במקום שפעם היה הגטו של לודז'. אחרים מיצו את צפונות המנופקטורה.
P. האות הזאת מייצגת משהו. לא, לא פנינה. נחמד מצדכם – אך הפעם אין זה כך. לא, גם לא פולין. לא, על אף הדמיון אין האות מייצגת את פוטוצקי. לא את הגרף. וגם לא את אשתו, הגרפינה. אותם פגשנו בלאנסט (Lancut). ושלא, רחמנא ליצלן, תחשבו להעיז ולפנטז על פלסטין. P = פוזננסקי. זה שבא מפוזנן.
פוזננסקי היה גביר. שוע. עשיר. הוא הזכיר לי סיפור שנכתב – פחות או יותר – באותה העת. שלהי המאה ה-19. ליתר דיוק – 1899. גם-כן על גביר בנכר. בשטעטל מקומי. יהודי. אחד משלנו. ועם זאת לא ממש…:
הגוף החסון והמוצק הזה, כשיצא לעמוד על פתח שער החצר לפני הרחוב – נדמה מרחוק בעוצמתו ובמלואו, בגזרתו החטובה חטיבה אחת ואבן שלמה בלי משקע ובליטה ובלי מעלות ומורדות ועצמות משופות – כאלון זה, שאפילו באות כל הרוחות שבעולם ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שבט אנשים ונגעי בני אדם לא ידעה הגווייה הזאת. מעולם לא הוכחה במכאוב ומחלה לא עברתה. גם המגפה שיחרה זה פעמיים את הרחוב ותשת קציר רב – אך לא על אלון זה יעלה הכורת. דומה שגם המלאך המשחית נרתע לאחוריו מפני בשר ודם שכמותו ופוסח עליו, כמו שנרתעים מאימתו אלה מגרי הרחוב, שאין לבם גס בו, בעוברם בתוך ד' אמותיו, אף-על-פי שהוא בעצמו לא השתמש בכוחו לרעה אלא לשם לגלוג ושעשועים בעלמא, כשנתגלגל הדבר לידי כך. ואריה ידע זאת ויחשבה לנפשו לצדקה.
הרגשה שיש בה מעין ביטחון בכוחו ובעוצם ידו הרגיש תמיד, בראותו את אימתו מוטלת על הבריות ותהילת גבורתו מלאה כל פה, אף-על-פי שהוא בעצמו ידע ששיעור כוחו הולך ומתגזם בפיהם והם מפליגים בשבחו יותר מדי, בספרם גוזמאות ושמועות על הגבורות ועל הנפלאות שלא עשה מעולם ושאינן אלא יונים שהפריח אריה בכבודו ובעצמו להתמיה את הבריות. מעין רגש כזה הרגיש גם בנוגע לעושרו, המופרז ומוגזם גם הוא בין הבריות בעטיו של אריה עצמו. אולם אף אם נטיל ספק בדברי המפליגים, על כורחנו נודה שאריה באמת "בעל-גוף" הוא, לא רק כפשוטו, אלא גם כמדרשו: איש שמצבו איתן ועומד "הכן" על הקרקע, בעל נכסים ונחלות, שגם צרורות כסף מזומנים חבושים וצרורים בכיסו ובארגזו.
עיקר עסקיו של אריה הם מישור העצים שבחצרו וריבית גדולה מהלוואות קטנות וישנות, שהלווה ל"קצפים" עניים שבאו ממרחקים להיאחז במגרשי העיר. בחסדי אריה עלתה אמנם בידם לעמוד על הקרקע, אלא שנשתעבדו לו במעשה ידיהם ובממונם, ויהיו הם לו למס עובד, והוא להם שותף במעשיהם עד היום הזה. אחת בשבוע יוצא אריה בעגלתו הרתומה להאדמוני, לסבוב את "פרבר הקצפים", את מקשאותיו ומדלעותיו, סובב וגובה מדעת ושלא מדעת את המסים ממשועבדיו: בגידולי קרקע, כגון פול, קישואים ודלועין, ושאר ירקות, או בדברים שיש בהם רוח חיים, כגון תרנגולים, אווזים ועגל בן יומו, וגם מדברים מן החי, כמו ביצים ומעשי חלב, לא יניח את ידו. דרך אגב מתלקטת על יד ומצטרפת לחשבון גם פרוטה מזומנת. והכול על חשבון הריבית של ההלוואות הישנות והקדמוניות הזקופות עליהם. ריקם יצא אריה בעגלתו, ומלא, כאשר תוכל העגלה שאת, ישוב עם חשכה לביתו, עמוס מכל טוב "הסלובודא הקצפית" וזמרת אדמתה. זהו עיקר עסקו, אבל עיקר רכושו אינו אלא בנכסי קרקע וב"צרורות" כסף. "צרורות" – היא היא מילתו החביבה של אריה, השגורה על לשונו תמיד. "אם אין כאן צרורות" – היה אומר אריה וטופח על כיס מכנסיו הממולא ובולט, להודיעך פירושה של תיבה זו – "אם אין כאן צרורות, אין כאן כלום; ואם צרורות כאן, הכול כאן. ראשית הכול ואחרית הכול הם הצרורות."
מקור: ח"נ ביאליק (2008), "אריה "בעל-גוף"", בתוך: חיים נחמן ביאליק, הסיפורים, (עורך: אבנר הולצמן), דביר הוצאה לאור, ע' 19-18.
מי היה פוזננסקי? איך הגיע לאן שהגיע? כיצד צבר את הונו? מה הותיר מאחריו? איך נולדת שושלת? מה קרה למשפחתו? להיכן נעלם העושר? איך התפוגג הקסם? אז זהו שכאן לא נספר או נכתוב עליו. בתקופה זאת של ימינו, שרובו של המידע נגיש בהקלדה של מספר אותיות ולא ממש צריך לפתוח ספר, לנשוף בשכבת האבק שהצטברה, לטפוח על הכריכה (הקשה), לעלעל בדפיו המצהיבים, שלאטם מתפוררים ונפרדים זה מזה – מי אנו שנפרוש את יריעת חייו ברשימה זאת. ולא נציין כאן מה עשה ומה לא עשה. והאם היה טייקון חיובי או שלילי ומהי מורשתו. שהרי כל אחד שעובר לעולם האחר, זה שממנו, עד כה, איש טרם שב, מותיר אחריו מורשת…
מה שכן נעשה הוא – נסייר בארמונו. וירטואלית. נראה מספר חדרים, את רהיטי התקופה (הרי ברור לכם שהאורגינלים הוחרמו על-ידי הנאצים). נבקר בחדר העבודה, באולם הנשפים, באזור האירוח, בחדר האוכל, בחדר הגברים, בחלקים הפרטיים שלא יועדו לאורחים, בחדרים הפרטיים של ישראל ושל אשתו, בחדר האוכל הקטן שיועד למשפחה. מקומת הקרקע לקומה העליונה. יצאנו לדרך:
כיוון שהבניין משמש כיום כמוזיאון אז לא רק בענייני פוזננסקי עסקינן. הרי לכם אגף המוקדש לארתור רובינשטיין:
ותערוכה זוטא של אמן ישראלי משובח שנשכח – "צייר של ציירים" – שמואל טפלר:
כן, יש מצב שבו אנשים בונים בית זבול לעצמם. בית מידות. שכולם יראו. להחצין את העושר. "הבית הלבן" בסביון, הדירה של אהוד ב"מגדלי אקירוב", "בית חבובה" בערד ועוד היכלות כאלה ואחרים… וגם הגביר בסיפורנו בנה לו בית:
לא היו ימים מועטים – ו"כל אותם המצורעים" למקטנם ועד גדולם ראו לכיליון עיניהם את כל חשק אריה אשר חשק להראות: קרן זווית אחת, הבולטת לכבוד ולתפארת אל פני הרחוב, מבית ארוך העומד בעקלתון בתוך חצר, כלול בהדרו לחמדת כל עין, ואכסדרה קטנה לפני הפתח. ומובן מאליו שבניין הבית לא הוקם בלי עזרת הרבי. לפני גבר בניינו ירד אריה אל הרבי לקחת ברכותיו וקמעותיו. הרבי לא מנע את הטוב ממנו, ויענק לו כברכת ידו: ארבעה מטבעות נושנים ומחוקים לטומנם בקרקע הבית בארבע פינותיו, קל"ח מחטי ברזל לשימם תחת הספים, ושמירות וקמעות לקובען במשקופי הפתחים ובזוויות הבית. טעון בכל היקרות האלה שב אריה אל ביתו שמח וטוב לב, ויחלט לעשות "חנוכת הבית" ולהזמין את כל בני הרחוב… לרבות גם את כל הגבירים והבריות הנאות; כי כן חזקה עליו בקשת חנה אשתו.
ועוד בשבת ההיא, שבת של חנוכת הבית, זכה אריה ואשתו לקבל בביתו החדש את כל "פני הרחוב", שלא בעטו בהזמנתו ויבואו הם ונשיהם ובניהם וכל הטף אשר ברגלם – משום "מצווה לחסר". כבוד גדול נתכבד אריה בשבת ההיא! הכול, הכול ראו את כל עושר גדולתו ומעשה תוקף צרורותיו. מתחילה ביאר לקרואים שביתו איננו בנוי "צרפתים" וכלונסאות דקים כאותם הבתים, כביכול של אותן הבריות החשובות, העומדים בנס על "רגלי תרנגולת" – כי אם עשוי אלונים חזקים ומוצקים, אשר יעמדו ימים רבים. אריה – הלא תדעו את אריה – איננו אוהב מעשי צעצועים. אחרי כן הוליכם אל כל החדרים ויראם את כלי הבית החדשים, הלוך ושבח אותם: "הראיתם את הכיסאות הללו? הרי כאן תריסר חסר אחד. הם היו עומדים בטרקלינו של הגרף פיטינקיוויץ. ויהי היום ויסר אל ביתו גנרל גדול ושמן מאוד, וישב על אחד מהם, וישבר תחתיו, ומפני שלא נמצא נגר ובר נגר אשר ידע לעשות כיסא כמתכונתם להשלים את המניין – עמד הגרף ומכרם לי בחצי חינם, בשתי מאות ושלושים רו"כ." בסגנון זה היה מאריך בשבחם של שאר כלי הבית. בייחוד השתבח בשתי מראות גדולות וישנות מימות מתושלח בעלות מסגרות מוזהבות, שהיו תלויות לפי דבריו לפני שישים שנה בחדר-משכיתו של אחד המיניסטרים, או מעין מיניסטר, ורק בדרך נס נתגלגלו ובאו לעיר N. הקרואים ניסו והביטו אל המראות לעמוד על טיבן – וימצאו פתאום את כל צורותיהם שבתוך המראות מעוקמות עקימה משונה, כאילו אחזתם עווית… שבחים דומים לאלה נפלו בחלקם של כיסא כבוד ודרגש מדולדל שאין בשניהם מתום, ואריה העמידם במקום מגולה לעיניים מפני חשיבותם וייחוסם. ואחרי אשר גמר את ההלל על כל הכבודה הרבה, שב אריה בלב טוב – כאדם שעשה את חובתו – הלשכתה, ויבקש מאת הקרואים להינות מכל הטוב הערוך לפניהם על השולחן.
והקרואים הטובים לא סירבו גם הפעם ויתנפלו על ה"כיבוד" המוכן לפניהם, חטפו, לעסו, טחנו ויאכלו בכל פה וגם שמו בכלי הטף אשר ברגליהם, והכול – משום "מצווה לחסר". ואריה עשה עצמו כאילו לא ראה ולא התבונן, וכל כך נתבלבלה דעתו למראה כל אותם הפיות הלועסים, הלשונות המתהפכות והשיניים הטוחנות ומפצחות; וכל כך תעה לבבו מקולות הקוראים "לחיים" שהקיפוהו מכל עבריו, עד כי בתקוע לו ר' אהרן, זקן הגבירים והחשוב שבהם, את ידו לברכו – החזיקו פתאום אריה בזקנו, ויאמר לנשקו בדרך שהוא עושה עם העגלונים, ורק בקושי גדול השתמט הלז מידו.
מקור: שם, ע' 50-49
בסופו של יום הבין אריה כי אינו ולא יהיה לעולם "יהודי יפה". והחליט החלטה: הוא אינו רוצה להיות "יהודי יפה". די לו להיות אריה. עם הצרורות. תמהני (ומה אתכם?) מה באמת קבור ביסודותיו של הארמון. מי יודע? אולי מסתתר וחבוי שם איזשהו אוצר… ועוד שאלה – לבטח שמתם לב שקמעות ונישוק זקן אינם בלעדיים למזרחיים שבתוכנו. כנראה שמשותף הדבר לכול היהודים באשר הם יהודים ולא נפלה בין אשכנזי לספרדי…
וגם לש"י עגנון יש משהו לספר לנו, על בניינים, טייקונים, ומה שביניהם. ובמיוחד אם באו מלודז'…:
כל עסקני היישוב נכנסו בראשם ורובם בעבודת בנין אחוזת בית, ובראשם דיזנגוף, והרינו דן על כל ענין ודבר בכובד ראש וביישוב הדעת. לעת עתה בונים ששים בתים. ששים בתים אינם ששים כרכים, אבל אנו שאין אנו מהלכים בגדולות אף הקטנות גדולות הן לנו.
ברנר אין חלקו עם השמחים. לשמחה מה זו עושה? ואם בונים ששים בתים כלום תפסו כבר בזנב חמורו של משיח? דרכם של יהודים לבנות בתים. מלוה בריבית אחד בלודז יש לו בתים יותר משכל חברת אחוזת בית עתידה לבנות, ואין עושים אותו דוגמא לגואל ישראל. אלא שזה בונה בחוצה לארץ ואלו בונים בפלשתינא. אף ירושלים בונה בתים ושכונות, ומה יתנו ומה יוסיפו כל בתיהם ומשכנותיהם, חוץ משפעת בטלנים מבלי עולם חנפים וצבועים מחרחרי ריב אוכלי לחם החלוקה המצפים כל ימיהם לחסדי אחיהם, נדיבי עם אלהי אברהם פזורי ישראל היושבים על סיר הבשר ועושים גישפטי"ם, שיזרקו להם עצמות לגרם אותן בשיניהן הרעועות, ובעבור זה יתפללו עליהם לפני הכותל המערבי ובשאר המקומות הקדושים, שהקדוש ברוך הוא ישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם ויזכו בזה ובבא. דבר אחד יש לנו לעשות, לעבוד את האדמה ולהוציא לחם מן הארץ.
מקור: ש"י עגנון, תמול שלשום, ספריית ילקוט, הוצאת שוקן, ע': 388 – 389.
ולמי התכוון הסופר? לאריה בעל-גוף או לפוזננסקי? ודומה כי לא התחדש דבר בשבעים השנה שחלפו מאז שיבש הדיו במחברתו של עגנון. והעולם – כמנהגו נוהג.
צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009). כל הזכויות שמורות. רזולוציית הצילומים הוקטנה על-מנת להעלותם לאתר. רשימה זאת התפרסמה לראשונה ב- 7.2.2011 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לנושאי חברה ותרבות.
משה הרפז 