שלושה סיבובי קרבות בחוליקאת. שני הראשונים של חטיבת הנגב. השלישי, האחרון, של גבעתי. בסוף נפלו כל המוצבים בידנו. וכיתור הנגב נפרץ. ואחר-כך מצאו נפט… והיום – מלפפונים… אבל אני מקדים את המאוחר.
גבעתי בשדות פלשת. חטיבה הנגב, איך לא, בנגב. ליתר דיוק – הנגב המערבי. ובין לבין חיל המשלוח המצרי. נפרש בשני צירים. צירך האורך ממג'דל לאשדוד וציר הרוחב – ממג'דל לפלוג'ה. חטיבה על כל ציר. אמנם כרתיה שנכבשה ע"י גבעתי שלטה על קטע מציר זה, אך המצרים הקימו "דרך בורמה" משלהם שעקפה מדרום את הקטע הנתון לשליטת הישראלים. והנגב מנותק פיזית. ונסמך – בכול המובנים – על חיל האוויר. תעבורה אווירית. הכול באוויר. לוחמים, מזון, ציוד, נשק, תחמושת, פצועים, מבקרים, חופשות. מבצע "יואב" נועד לחדש את הקשר. בתחילה הלכו על מאמץ כפול. גבעתי מצפון והנגב מדרום. גבעתי – תכבוש את מוצבי הצומת והנגב מול משלטי חוליקאת.
חוליקאת היה כפר מוסלמי שמשמעות שמו ומוצאו אינם ידועים. ב-1931 ערכו הבריטים מפקד ב"פלשתינה-א"י". לפי המפקד היו בישוב 61 בתים בהם חיו 285 תושבים. במלחמת העולם הראשונה, כשתורכיה הייתה עוד (או נחשבה עדיין) מעצמה, האימפריה העות'מנית, והייתה שותפה ל"ציר הרשע", דהיינו "מעצמות המרכז" (השותפות האחרות היו: הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרו-הונגרית ובולגריה), חנתה באזור זה מפקדתו של גנרל קראס פון קראסנשטיין, מפקדה של האוגדה השמינית של הצבא הגרמני. אלנבי הגיע מדרום וקראס ברח לצפון.
120, 120א', 123.3, 128.2, 131.2, 138.5 – אלה הם משלטי חוליקאת של תש"ח/תש"ט. מערך של גבעות כורכר עירומות וחשופות ששלט על סביבותיו. הניסיון הראשון של חטיבת פלמ"ח נגב לכבוש את מוצבי חוליקאת נערך בליל 9/8 ביולי 1948. ניסיון הכיבוש נכשל. ריטואל, שלצערנו חזר לא מעט: בקושי יצרנו מגע, חטפנו נפגעים, יום חדש עלה ושוב התקפלנו.
ב-18 ביולי 1948 חזר והטיל המטכ"ל על חטיבת הנגב לכבוש את מוצבי חוליקאת וכאוכבה במסגרת המבצע "מוות לפולש". הכוח הורכב פלוגת חי"ר מגדוד 7, בפיקוד חיים לקסברגר, ובה מחלקתו של סולל כהן, שתי מחלקות מרחביות של אנשי היישובים מגדוד 2 ופלוגת ג'יפים מגדוד 9. החטיבה מינתה את מיכה פרי למפקד הפעולה. את האנשים קיבצו רק באותו היום מישובי הנגב. המפקדים לא הכירו זה את זה ולא לחמו יחד עד אז, וגם חלק ניכר מהמחלקות היה מורכב מאנשים שנאספו ממקומות שונים. כמו כן, לא היה מידע על המוצבים ועל הכוחות הנמצאים בהם. רבים חשו כי הסיכויים להצליח הינם קטנים ביותר. פלוגת החי"ר הייתה אמורה לתקוף את המוצב המצרי, כאשר הג'יפים מהווים בסיס-אש. המפקדים ידעו כי הם יוצאים לכבוש מוצב אחד, צפונית-מזרחית לבריר (גבעה 131.2), בלא לדעת אם הוא מגודר או גם ממוקש.
בליל 19/18 ביולי 1948 יצאה הפעולה לדרך. לוחמי החי"ר הוסעו לברור-חייל ומשם החלו לנוע צפונה בתנועה רגלית. בשלב מסוים הבחינו המצרים בכוח הישראלי והחלו לירות לעברו אש ארטילרית של מרגמות 81 מ"מ. הפגזים נפלו במרכז הכוח המתקדם, פגעו בלוחמים רבים, ושיתקו את היתר. בו בזמן החלו המצרים לירות לעבר הכוח במקלעים, שגרמו גם הם לנפגעים רבים. למרות זאת התארגן הכוח והלוחמים הסתערו על המוצב. בתוך דקות ספורות מצאו את עצמם בתוך המוצב, בלא שנתקלו בדרכם בגדרות או במוקשים, ושם גילו כי רוב המצרים ברחו.
כאשר הפציע השחר התבררה הטעות. המוצב העיקרי של המצרים נמצא מעבר לכביש, במרחק של כ- 50 מטר, והוא לא נכבש. ואז הופיעו המשוריינים. המצריים, אם למישהו היה ספק בכך. המפקד בפועל, סולל כהן, דיווח על כך לפרי בעמדת הפיקוד בברור-חייל וקיבל אישור לסגת. בעת שגם כוח הג'יפים החל להתארגן לנסיגה, הופיעו מולו המשוריינים וירו לעברו. כשנסוגו הג'יפים, הבחינו בדרכם בפצועים מפלוגת החי"ר, ולנגד עיניהם חוסלו כמה מהם בידי המצרים. רק כעבור זמן הצליח בחור בשם יונה קסלר לחלץ שבעה פצועים אותם העמיס על קומנדקר. בשעה 19:00 הוכרז כי ההפוגה השנייה נכנסה לתוקפה, וקרבות "עשרת הימים" הופסקו. כשהתפקדו האנשים נתגלה כי 23 מהם נעדרים. מחלקתו של סולל יצאה לשטח לחפשם, אך לא מצאו איש. ההפוגה השנייה נכנסה לתוקף.
זאת תמונת המצב של הכוחות עם תחילתה של ההפוגה השנייה.
ואלה היישובים והמשלטים שבגזרת גד' 9 המצרי:
ההפוגה השנייה ארכה שלושה חודשים ובסיומה התחדשו הקרבות. מוצבי הצומת נכבשו על-ידי חטיבת גבעתי. גם כאוכבה. בליל 18/17 באוקטובר 1948, במסגרת מבצע "יואב", שוב נכשל ניסיון כיבוש של המוצב הדרומי במערך משלטי חוליקאת. גבעה 131.2. הפעם נשלח למשימה הגדוד ה-1 של חטיבת פלמ"ח נגב. המפקד – אסף שמחוני. לרשותו הועמדה רק פלוגה אחת. וכרגיל, השחר האיר והלוחמים נאלצו לסגת. מטבע הדברים, כל התקפותיה של חטיבת הנגב היו מדרום. לעומתה ובמקביל, תקפה חטיבת גבעתי את המערך המצרי מצפון. מצפון נפתחה הרעה למצרים. והיא הייתה ב"שוונג" יעני בתאוצה. מוצבי הצומת וכאוכבה כבר נפלו לידינו. נשארו רק מוצבי חוליקאת כמכשול אחרון בדרך לחיבור מחדש עם הנגב ולניתוק הצבא המצרי.
יומיים לאחר מכן, בבוקר ה-19 באוקטובר, קיבל גד' 52 של גבעתי פקודה ישירה מיגאל אלון, מפקד החזית. והוא פקד על יעקב פרולוב, המג"ד: יש לכבוש את משלטי חוליקאת בכול מחיר! המג"ד היה ער להדגשה. חייבים לפרוץ את הדרך לנגב ולסגור על המצרים. גם וגם. עד שלא נכבשו מוצבי הצומת וגבעות 100 ו-113 ישבה בחוליקאת רק פלוגה סעודית מתוגברת. אבל חטיבת הנגב הייתה בפעילות אחרת. לאחר כיבוש משלטי הצומת התקפלו המצרים ובחוליקאת נערך גד' 9. אתם זוכרים אותו – מכיבוש ניצנים וגבעה 69. וכשתקפו הפלמ"חניקים מהנגב כבר לא היו רק הסעודים ושוב תקפנו ביחס לא נכון של מתקיף למותקף.
הניסיון השלישי יצא לדרך. אנו עדיין במסגרת "מבצע יואב". ע"ש הקוד של מא"ז נגבה שנהרג בהפגזות על הקיבוץ. כוחות גבעתי – גד' 52 ובסיוע גד' 54 של צ'רה (צבי צור) ונשק ארטילרי – יצאו לדרך בליל 20/19 באוקטובר. כל הלילה התנהלו קרבות. קשים ומרים. היו לנו הרוגים ופצועים. אבל מוצב אחר מוצב נפל בידי כוחותינו. צ'יץ' כבש את המוצב האחרון. 138.5 – אותו מוצב אימתני שגבה מחטיבת הנגב קורבנות רבים. השחר האיר והפעם הביא עימו בשורה טובה – כבשנו את כל שרשרת המוצבים. לא שכחנו אף לא אחד. כולל את אלה שנולדו פתאום. באישון הלילה. המצרים – מי שחמקו לא שבו עוד לתקוף התקפת-נגד. הסתבר שהמג"ד המצרי נעלם במשך הלילה. השמועה אמרה כי נסע למג'דל להביא תגבורת… לא נלאה אתכם בפרטים.
הדף הקרבי שחיבר אבא קובנר יעשה המלאכה טוב ממני:
גבע / המטה הקרבי / מוות לפולשים.
דף קרבי – אור ליום 20.10.1948 / דרך הנגב נפתחה לרווחה!
חוליקאת על כל משלטיה – בידינו. חוליקאת, אשר עמדה בפני שורת התקפות, התבססה על חגורת משלטים-מבצרים משני עברי הכביש הראשי. שני הצדדים ידעו את ערכו של המקום: לגבי הפולש – לולאת חנק. לגבינו – חיי הנגב היו תלויים פה מנגד.
אכזרי מאין כמוהו היה הקרב. קרב כידונים. קרב גרון אל כרון – רבים מלוחמינו פצועים מנשיכת שיניהם! משלטים עברו מיד ליד. שבע שעות רצופות התחולל הקרב. חיל-הרגלים שלנו לא נרתע מפני כל קרבן. כבש עמדה אחר עמדה, הדף התקפות-נגד של האויב, הרס את מבצריהם, עד אם הפך כל חי לאויב לרץ, והרץ ברוצו – נהפך למת!
וצדיק הכידון ומותר הדם, כי חזיון הגמול אומר: נקם, נקם, נקם! נסתיים הקרב הגדול על הדרך לנגב. קם ציר עברי חדש – ג'וליס-בריר ופרשת הדרכים בו, שטח עברי פנימי!
תהילה לכם, כובשי "113" ומשלטי צומת הדרכים, תהילה לכם, כובשי כאוכבה ובית-תימא, תהילה לכם כובשי חוליקאת ומשלטיה: "הבוקעים" יהא מעתה שמכם בלוחמים! אשר זכו להדק את לולאת החנק הזאת – יזכו במהרה לסגור את צואר פולשים את העניבה הגדולה! כי גדול ליל נקמות!
מקור: אברהם אילון (1963) – "חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי" (הוצאת מערכות).
כשנכבשה גבעה 131.2 ע"י לוחמי "גבעתי", נמצאו בה גופותיהם של הרוגי חטיבת הנגב טמונות בקבר-אחים.
מששלמה המשימה – כיבוש מוצבי חוליקאת – נותק הכוח המצרי ממג'דל והפך למכותר. המערך המצרי החל להתמוטט. נוצר "כיס פלוג'ה". בתחילה – נחלק הכיס לשניים אזור מערבי ואזור מזרחי. כיבוש "המפלצת על הגבעה" הלא היא "מצודת יואב", הביא להתכווצות הכיס ופינוי החלקים המערביים. וכל מה שנשאר מהצבא המצרי בגזרת הרוחב התכנס סביב העיירה פלוג'ה. גם בציר החוף החל הצבא המצרי לסגת. ולאט-לאט החזרנו לעצמנו את השליטה על מישור החוף הדרומי בואכה עזה.
ב-23 בספטמבר 1955, פחות משש שנים מתום הכיבוש, פרץ, מעומק שלמעלה מ-1,500 מ', הזהב השחור. ימים חדשים הביאו זמירות חדשות. שלמה ויספיש פצח בשיר: "במחול צאו, צאינה / מני דן ועד אילת / ובקול קראו, קראינה / נפט זורם בחוליקאת! / נפט, נפט, נפט, נפט / נפט זורם בחוליקאת!" 
כהרגלי – יצאתי לשטח. טוב מראה עיניים. מה נותר לאחר 62 שנה. ירדתי דרומה בכביש 232. עברתי על-פני ניצנים החדשה, הנה הסיבוב והפניה לגבעה 69, הנה הגלעד להרוגי שיירת ניצנים, וכבר אנו בצומת הודיה. ממשיכים ב-232 דרומה. לשמאלכם, בתוך בליל העצים והצברים היה פעם הכפר ג'וליס, ומוצב בית הקרבות. ממשיכים להדרים. ומשמאל שלט המפנה אתכם לגבעת ארנון הלא היא גבעה 113. 30 שניות ואתם בצומת גבעתי. וממשיכים דרומה ב-232. חולפים על-פני חרגולי הנפט ואחרי האנדרטאות של גדודים 52 ו-54 של גבעתי, כקילומטר לפני שפוגשים בגשר עילי המאפשר את מעבר הרכבת למסוף המטענים בנמל אשדוד, עוצרים.
אני עצרתי. התבוננתי בגבעות. חומות,צהובות, ירוקות, לבנות. שדות מעובדים. מטעים, פלחה וירקות. קיץ. חם. בחדשות טענו שמחר יהיה עוד יותר חם. וגם יהיה הביל.
נסעתי על דרך העפר הכבושה והמתוחזקת. התאילנדים פינו לי דרך. התקרבתי לגבעה הגבוהה ביותר – נ.ג 138.5. ועמדתי בפתח של ריבוע העטור בעצים. במרכזו האנדרטאות. העצים לא היו כאן בימי המלחמה. היום הם מגדרים את הזיכרון. אין שריד למוצב. לא תעלה או בדל עדות כלשהו. נאדאה. אבל האנדרטאות קיימות. הבטתי סביב. נוף מדהים. לא פלא שממוקם כאן מגדל תצפית. אך שעריו ומדרגותיו נעולים. איש קק"ל שתפקידו לתצפת לא נוכח בשטח. או שלא ראיתיו…
התחלתי לצלם פנורמה של הנוף הסובב. תמונה אחר תמונה. לידי עצר טנדר איסוזו. 4X4. הבחור הצעיר פתח החלון ושאל למעשיי. חככתי בדעתי. שאלתו יצרה בעיה מקומית קטנה. אבל אצלי אין חוכמות. האמת קודמת לכל. באתי לכאן כי פה נהרגו למעלה מ-30 יהודים. הנ"ל נבהל. מתי? איפה? כאן? "לא שמעתי!". "תירגע – זה קרה במלחמת השחרור." ושאלתי אותו אם הוא יודע מה קרה כאן בסוף אוקטובר 1948. מאיפה שיידע? נקרא לו א'.
א' משפרעם. "בדואי במקור" הוא מדגיש. ביקש להתבונן במצלמה. ת'פדל. הסתכל והסתכל ולבסוף שאל: "כמה?" "2.5 אלף." השבתי. גם לי יש מצלמה. והראה. סוני. דיגיטאלית. "כמה?" שאל. "בין 700 ל-1000 ₪." עניתי. "ותלוי בכושר המיקוח." צחק. "אתה צודק." ושוב שאל: "מה אתה עושה כאן?" ולפני שהיה בידי סיפק לענות. ניכנס לאוטו ואמר – בוא לבפנים. למזגן. נכנסתי. בלבי צחקתי. בדואי מפונק. כבר לא טוב בחוץ ללא המזגן. השתכנז. וספרתי לו את שארע כאן לקראת סופה של שנת 1948. איכשהו אני סבור שקלט.
בכול מקרה תפקידו להשגיח על העובדות. הן עובדות והוא משגיח. הן מתכופפות ואוספות מלפפונים והוא יושב במכונית ממוזגת. "ומה מגדלים – רק מלפפונים?" "לא ולא," השיב. "יש גם כרוב וענבים ועוד…" הקשתי עליו: "והקרקע? של מי הקרקע?" "שלנו." השיב בגאווה. ירדתי מהגבעה. גם הבדואי נסע. למקום אחר שניתן להחנות בו את האוטו מתחת לעלוות העצים. שיוכל לשבת באוטו, בצל, ולהפעיל את המזגן. האם א' מפונק או אשכנזי או שמא עדיין בדואי– אתם תחליטו.
רשימה זו ראתה אור לראשונה במגזין-רשת "במחשבה שניה" לנושאי תרבות וחברה.
צילומים: משה הרפז (2010). כל הזכויות – שמורות. תרשימי הקרבות ותמונת מוצב חוליקאת נסרקו מתוך ספרו של אברהם אילון (1963) – "חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי" (הוצאת מערכות). רזולוצית כל הצילומים והסריקות הוקטנה על-מנת להעלות את החומר לאתר.
משה הרפז 
