20.1.1942 – ועידת ונזה

האוטובוס עצר. ירדנו. שקט. שלווה. עצים ירוקים. בינות לבתים – נצפו מימיו השוקטים של האגם. תחילת האביב. אביב אירופי. קריר מעט. והגענו לוילה. שלא תטעו – מאחרי החזות המצוחצחת והאלגנטית שקדו מוחות מעוותים על השמדתנו. אנו בפתחה של וילה ונזה. בפרבר מרוחק של ברלין. העיר ששבה להיות בירתם של הגרמנים המאוחדים.

כאן עוצב "הפתרון הסופי". הוא התקבל כבר קודם לכן. כאן עוצבה השיטה שבסופו של יום כרתה שליש מענפי העץ היהודי.

הנה דברים שכתב דר' נורברט קאמפה, היסטוריון ומנכ"ל בית ועידת ונזה:

בסוף שנת 1940, רכש ה-SS וילה מפוארת של תעשיין שנבנתה בשנת 1914 במקום אלגנטי מדרום לברלין, על שפת אגם ונזה. הווילה אורגנה כך שתתאים לאירוח ולעריכת ישיבות ה-SS, בראשותו של ראש שירות הביטחון – ריינהרד היידריך, התקיימה בוילה זו, ב- 20 בינואר 1942 ועידת חברי ה-SS, בעלי תפקידים בכירים ונציגי המפלגה. הנושא היחיד שעמד על סדר היום של "הועידה ולאחריה ארוחה קלה" היה "הפיתרון הסופי לשאלה היהודית".

החל מינואר 1941, במסגרת מספר פגישות עם גרינג והימלר ופמלייתם הוטל על היידריך לגבש "הצעות הנוגעות לתוכנית הפיתרון הסופי" לאחר המלחמה. בתחילת 1941, עיקר התוכנית כלל גירוש כל היהודים מאירופה אל שטחה של ברית המועצות המובסת, ב"מחנות הארקטיים" בסיביר, שבהם היו אמורים היהודים למות בשל התנאים הבלתי אפשריים. אולם גם תוכנן כי מיד לאחר המתקפה, יהודי ברית המועצות יחוסלו על ידי האייזנצגרופן (קבוצות ההתערבות).

עד לספטמבר 1941, כאשר בראש סדר העדיפויות עמד הניצחון על ברית המועצות, סירב היטלר לענות בחיוב למנהיגי סניפי המפלגה הנאצית שביקשו לגרש את היהודים הגרמניים וכן להיידריך שרצה לבצע גירושים חלקיים. בספטמבר 1941, אישורו של היטלר, דהיינו פקודתו לגרש את יהודי הרייך, הוא שהסיר את המכשולים האחרונים שעמדו בפני ראשי ה-SS. האמת ניתנת להיאמר שהנאצים נתקלו בבעיות כבדות משקל בנוגע ליעדי הגירוש הזמניים, עד שתתאפשר ההעברה למחנות בסיביר. אנשי המנהלה הגרמנים בגטאות הפולניים מחו נגד הגעתם הצפויה של יהודים מגרמניה והגיבו במעשי טבח מקומיים ביהודים כדי "לפנות מקום". כך לדוגמה קיבל גראייזר, מפקד אזור הווראטה, מהימלר את הרשות לרצוח 100,000 יהודים מגטו לודז' שלא היו כשירים לעבודה. הרציחות הללו החל ב- 8 בדצמבר 1941 במחנה ההשמדה חלמנו באמצעות תאי גזים שהותקנו על משאיות.

במחצית דצמבר 1941, במקביל להכרזת המלחמה על ארצות הברית, הציג היטלר בעל-פה לפמלייתו רעיונות, משאלות ופקודות חדשות, שהיו קיצוניות הרבה יותר בכל הנוגע ל"פיתרון הסופי": הרחבת הגירוש, שנועד בתחילה רק ליהודי גרמניה, לכלל היהודים באירופה שבשליטה גרמנית. במספר הזדמנויות, החל משנת 1939, דיבר היטלר בפומבי על הצורך בהשמדת יהודי אירופה, במידה ותפרוץ מלחמת עולם שנייה, דבר שארע בפועל רק בדצמבר 1941. כך, שכאשר הסכסוך הפך לעולמי, היטלר מצא עצמו מחויב להצהרותיו. בה בעת, נחלה מלחמת הבזק נגד ברית המועצות כישלון סופי בדצמבר 1941 והצבא האדום החל לייצב את החזית ואף נחל מספר הצלחות. הפיקוד הצבאי הגרמני, כשהוא עיוור מדעות גזעניות, שלח צבא שלא היה מוכן לכך למסע מלחמה שהסתמן כממושך, בחזית רחבה ועל פני מרחבים עצומים. ההחלטה להתנקם "בקשר יהודי" עולמי פרי דמיונו, עבור המצב שהביא על עצמו, התאימה לאופיו האומלל של היטלר ולשנאתו הפנאטית ליהודים.

הרחבת פקודת הגירוש המקורית לכלל יהודי אירופה הפתיעה את היידריך ובד בבד תאמה את שאיפתו עתיקת היומין – קבלת סמכויות מלאות. זו כנראה הסיבה לביטול ברגע האחרון של הועידה שנקבעה ל-9 בדצמבר 1941 ואשר התקיימה, בסופו של דבר, שישה שבועות מאוחר יותר. לאחר שהדרגים הגבוהים ביותר, טיפלו במאבקי הכוח של האליטות ואנשי המנהלה הנאצים על דרכי "פיתרון השאלה היהודית" והכריעו לטובת ה-SS  וההצעה לגירוש ולרצח באופן הרדיקאלי ביותר, שם לו היידריך למטרה במהלך "ועידת מזכירי המדינה" מה-20 בינואר, להמחיש ולאכוף את הסמכויות שקיבל זה עתה ולקבל הבטחה לשיתוף פעולה מצד המשתתפים. אפשר שסיבה נוספת לאירוע זה – אייכמן התעקש על כך מספר פעמים – הייתה רצונו של היידריך לערב את מזכירי המדינה ולהפכם למשתפי פעולה לרצח העם.

חמישה עשר משתתפי "ועידת ונזה" דנו בשיתוף הפעולה של אנשיהם לקראת הגירוש המתקרב של כל היהודים באירופה בשטחים שנכבשו במזרח. ה-SD תכנן את גירושם של עד 11 מיליון איש. הפקידים קיבלו פרטים על שיטות ההשמדה שכבר נוסו בעבר והעלו הצעות לטובת כוחותיהם. אף לא אחד מהמשתתפים הביע נקיפות מצפון עקרוניות שהיו אמורות לעלות בעקבות הכנת פשע מדיני בסדר גודל בלתי נתפס עד כה. הוסכם כי ניהול המבצע יופקד בידי היידריך. עם זאת, היידריך נכשל במזימתו להרחיב את מעגל המיועדים לגירוש מהרייך – הרבה מעבר להגדרה של "יהודי" לפי חוקי נירנברג מספטמבר 1935. היידריך רצה לגרש "יהודים למחצה" ואת בני הזוג היהודיים של "אריים" (לאחר גירושין כפויים). נגד ניסיון זה להוציא מידיו את זכויותיו המועדפות, דהיינו סמכותו הרשמית להגדיר מיהו יהודי במונחים משפטיים, יצא ד"ר שטוקארט, מזכיר המדינה במשרד הפנים ומחבר החוקים והתקנות האנטי יהודיים, כשידו על העליונה. פקודותיו של אייכמן, העוסקות בהכנות לגירושים מגרמניה ואשר החלו מיד לאחר ועידת ונזה, התבססו על הגדרתו של שטוקארט מיהו "יהודי".

ועידת ונזה אינה מציינת אם כן את הזמן או את המקום שבהם התקבלה ההחלטה לרצוח את כל היהודים – החלטה זו התקבלה, ככול הנראה, מוקדם יותר בעל-פה על-ידי היטלר בקרב החוג הפנימי המצומצם של מקורביו. ועידה זו, לאחר שהתקבלה ההחלטה בדרג גבוה יותר, עסקה בארגון הביצוע. כתוצאה מועידה זו, כל מנגנון המדינה הגרמנית הפך להיות שותף פעיל לרצח עמנו.

הפרוטוקול של ועידת ונזה עולה בחשיבותו על רבים מהמסמכים שהגיעו לידינו וממחיש מפרי עטם של כותביהם את הפשעים שבוצעו: הוא מוכיח למעשה כי החל מינואר 1942 ובדרג רם נקבע כי בסופו של התהליך, אף לא יהודי אחד באירופה ישרוד את הגירוש ועבודות הכפייה. אלו אשר יגלו "התנגדות גדולה ביותר" יטופלו "בצורה הולמת" כדי למנוע באופן מוחלט, בניגוד לשלבים קודמים של רדיפת היהודים, "תחייה יהודית מחודשת". זו הסיבה לכך שפרוטוקול ונזה מצוי במרכז טענות הזיוף מצד שוללי השואה. הם מתעלמים מהמסמכים ומהציטוטים מאותה תקופה המתייחסים "לועידת מזכירי המדינה" בונזה. הם מתעלמים מכך כי אייכמן עצמו אישר בפני בית-המשפט את אמיתות הפרוטוקול וזיהה את מחבריו. אפילו אם הפרוטוקול מעולם לא היה נמצא, אפילו אם העותק המיועד ללותר, ממשרד החוץ ומשתתף בוועידה – מס' 16 מסך 30 עותקים של הפרוטוקול – היה מושמד בתום המלחמה, כפי שקרה ללא ספק לעותקים האחרים אשר הושמדו ע"י נמעניהם, עובדת רצח העם הייתה נשארת תקפה. הזייפן או הזייפנים לכאורה היו צריכים, כאשר בשנת 1947 התגלה בתוך שני תיקים של משרד החוץ אשר כותרתם הייתה "הפיתרון הסופי לשאלה היהודית", לזייף מאות עמודים כמו גם הערות בכתב-יד וחתימות בראשי תיבות של עובדי המשרד דאז שצורפו לעותק הפרוטוקול המיועד ללותר ואשר הגיע לידינו. מהבדיקה הפיזית של הפרוטוקול עצמו והמסמכים המצורפים אליו, של הרשימות הרבות, הערות השוליים והחתימות המאשרות, עולה על-פי חוות דעת מומחים של צוות מדעי שבדק את הארכיונים המדיניים של משרד החוץ, כי אכן מדובר במסמכים מקוריים ואוטנטיים.

לא נותר לנו אלא להודות בעובדה ההיסטורית כי בין השנים 1941 ל-1942, הפך רצח כל היהודים באירופה, למטרה רשמית של הרייך הגרמני על מוסדותיו. בועידת ונזה, הפך טבח ההמונים שכבר החל לרצח עם שיטתי.

 מעובד מתוך אתר האינטרנט: http://www.ghwk.de/hebrew/shalom-hebr.htm

עברנו בין חדרי הוילה. כיום מוזיאון.

יצאנו החוצה. תם הביקור. רכשתי את המדריך והמקראה בגירסתם העברית (מפת מפתח החדרים נסרקה מתוכו). אז טרם ידעתי שאכתוב על-כך מספר שורות.

צילומים: משה הרפז. הציומים עברו עריכה לשם העלאתם לאתר. כל הזכויות שמורות. רשומה זאת פורסמה אתמול – 20.1.2011 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שחר שילוח  ביום 21 בינואר 2011 בשעה 4:48 PM

    פוסט מרתק.
    אין כמעט שום תיעוד כתוב שמצוינות בו מילים כמו "השמדה" מכל תקופת השלטון הנאצי. לשון הסתרים שלהם היא חלק מהגורמים ל"הצלחה" במשימה ללא שום התנגדות כמעט מצד אזרחי גרמניה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: