רשמי מסע בפולין [34] – סיבוב בגטו לודז'

ב- 1939 מתנה אוכלוסיית לודז', העיר השנייה בגודלה בפולין, כ – 670 אלף תושבים, מתוכם כ- 233 אלף יהודים ולמעלה מ- 60 אלף גרמנים. לודז' הייתה עיר תעשייתית גדולה וכונתה "מנצ'סטר הפולנית" בשל ריבוי מפעלי הטכסטיל שבה. היהודים היו גורם חשוב בתעשיית העיר –  43% מכלל העובדים בעיר. רובם בענף הטכסטיל ומסביבו. הזוכרים אתם את ביח"ר "לודזיה" ששכן ברחוב נחמני בת"א. ולאחר מכן בקצה שכונת "אגרובנק" בחולון. ואחר-כך בא"ת בשולי חולון. ומשם דילג המפעל לפריפריה של המדינה. והתפוגג… והטכסטיל נדד לפאתי העולם. לדרום-מזרח אסיה. מי יודע לאן ינדוד משם? האם הגיעה תורה של היבשת השחורה להתגלות?

הגרמנים כבשו את העיר ב-8 בספטמבר 1939. תחילה לא נכללה העיר בתחום שסופח לרייך הגרמני. אבל בעקבות לחצו של המיעוט הגרמני הגדול סופחה העיר לרייך ב- 9 בנובמבר וקיבלה שם גרמני – ליצמנשטט. ומצב היהודים הורע. בין ה-15  ל-17 בנובמבר פוצצו הגרמנים והציתו את בתי הכנסת המרכזיים בעיר, מינו נאמנים גרמנים לעסקיהם של היהודים ולבתי החרושת שלהם והפקיעו את רכושם. דוד סירקוביאק, נער יהודי שטרם מלאו לו חמש-עשרה כותב:

פתאום החדשות המפחידות: לודז' נכנעה! כל השיחות נפסקות. הרחובות מתרוקנים. פנים ולבבות מתכסים בעגמומיות, קרירות חמורה ואיבה. מר גרבינסקי חוזר מהעיר ומספר איך קידמו הגרמנים המקומיים את בני ארצם. "גראנד הוטל", שם צפוי שהמטה הכללי ישהה, מכוסה זרי פרחים: אזרחים [גרמנים אתניים- הערת ש.פ.] – בנים, בנות – קופצים לתוך כלי רכב צבאיים חולפים בקריאות שמחה "הייל היטלר!" שיחות רבות בגרמנית נשמעות ברחובות. כל דבר פטריוטי ולאומני [גרמני] שהוסתר בעבר מציג עכשיו את פרצופו האמיתי.

מקור: שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, 1939 – 1945, (תרגום מאנגלית: יוסי מילוא), עם עובד, ע' 30.

את הבוקר נצלנו לביקור בבית הכנסת החבוי. ואחר-כך שבנו למלון. יאללה אורזים. ונוסעים. ואיתרע המקרה והתבקשתי לצלם בית מסוים עבור א'. כי הסנדלר הולך יחף וממתי למדריך יש מצלמה? ואם הייתה האם היה לו זמן לצלם? ולחצתי על הדק המצלמה. ונעשה לי חושך בעיניים. המצלמה הודיעה (בעצם זה שבב המחשב המותקן בה) על אתרעת בטריות. נגמרות… ושלפתי את הרביעייה התורנית. אלה שנטענו במשך הלילה, כך לפחות הנחתי, ושוב מתריע המחשב. הוצאתי אותן. מקרוב ראיתי כי הן זולגות. כמה פעמים אפשר לטעון בטרייה נטענת? למעלה מחמש שנים ברשותי. עד כה טרם הכזיבו. הגיעו היום והשעה להיפרד מהן. ביקשתי שמישהו יחליף אותי במשימה. חיפשתי פתרון. הסתכלתי ימינה ושמאלה. ראיתי חנות או משהו שנראה כחנות. שני בתים במעלה הרחוב. החנות נראתה כיחידה באזור. שילוב של מכולת קטנה וגלנטריה עוד יותר קטנה. וגם כמה דברי סדקית. ההיצע – כמו בימי הצנע. פתרון זמני מקומי, שכונתי. הצבעתי על הבטריות. המוכרת הנהנה בהסכמה ושלפה מסלסלת ניילון שבה היו אטבים ורולים רביעייה. אבל הן לא התאימו. לא בטריות "אצבע" רגילות אלא מהסוג הקטן יותר. אז היכן יש? בתנועת ידיים הצביעה לכיוון מורד הכביש. ושאפנה ימינה. רצתי. הגעתי לצומת. משמאל חנות קטנה. תאומה לזו שבקרתי. אבל המוכרת אמרה ימינה. או שלא הבנתי. והקבוצה מחכה באוטובוס. נכנסתי. דלפק זכוכית. בגדי ילדים. עזרה ראשונה לבית. ארגז ירקות. מקרר. ארגז בקבוקים על הרצפה. מרצפות בצבע בז' (הפעם אין זאת התקרה…). כסא. שולחן. דלות החומר. בטריות? הסתכלה – כן, שוב מוכרת – והוציאה סט של בטריות. הפעם מתאימות. 4 זלוטי'. קניתי. הכנסתי למצלמה. הבטריות חלשות. כנראה מהסוג שמתאים לשעון קיר בלבד. חזרתי לאוטובוס. מוטרד בדבר המשכו של היום. עד כה לא מצאתי עדים לשפע אודותיו דיבר ש'…אולי לא בשכונת מגורים. אולי לא ברחובות צדדיים. אולי השפע קיים במקום אחר. הגענו למנופקטורה. שם נראה השפע ושם נפתרה הבעיה. שבנו ארצה. ובעיתון אנו קוראים כי המשבר הכלכלי הגיע גם לפולין. קונים ערימות של בגדים משומשים בגרמניה ומוכרים זאת בפולין. יד שנייה. ושוב מדווחים על תורים. אבל, כאמור, לא ראינו זאת במו עינינו. אז גם וגם. גם שפע וגם צנע.

ומדוע הגענו למנופקטורה? משום שסדר היום השתבש. ארמון פוזננסקי – היעד לביקור – אמור להיפתח רק בשעה 14:00 וכעת 12:00. מה עושים? נפגשים כאן, בפינה, ברבע לשתיים. חלק מהקבוצה יצא לתור את מוצרי המנופקטורה. האם "זארה" ו"מנגו", המקומיות, הפולניות, שונות מאשר בארצנו הקטנה… ואנו הקפנו את הארמון, את יעדנו הבא, וחצינו רחוב שחשמליות נעו בו הלוך ושוב. ונכנסנו לפארק. פארק סטארומייז'סקי. אין לי מושג ירוק מיהו הנ"ל. ומדוע זכה שהנציחו את שמו. וגם לא ממש חיפשתי לדעת. אבל פעם, בעבר לא רחוק, שכן כאן הגטו.

לראשונה הוקם גטו בלודז' בשנים 1827 – 1841. בתקופה זו שלטו הרוסים בחלק זה של פולין. צו של הצאר ניקולאי ה-1 חייב את היהודים לדור באזור אחד תחום – ברובע שמדרום לרחובות פודז'צנה ו-וולבירסקה. חובה זו בוטלה ב-1841 ע"י הצאר ניקולאי ה-2.

הגטו השני הוקם ב-1940. "ליצמנשטט גטו". הגרמנים בחרו בשכונת העוני בלוטי. ב-8 בפברואר קיבלו הפולנים והגרמנים שגרו באזור שיועד לגטו היהודי צו לפנות את מקום מגוריהם עד לסוף החודש. ב-1 במרס ערכו הנאצים פוגרום – "יום חמישי העקוב מדם" – ובעקבותיו הובלו אלפי יהודים אל הגטו. עד סוף אפריל הועברו לגטו כל יהודי העיר וכן יהודים נוספים מכפרים סמוכים. בשטח (ברוטו) של פחות מ-4 קמ"ר (שטח בנוי – פחות מ-2.5 קמ"ר)  הצטופפו כ- 165 אלף. אליהם צורפו כ-40 אלף יהודים שגורשו מאוסטריה וגרמניה.

גטו לודז' היה השני בגודלו אחרי גטו ווארשה. הוא הוקם לתקופה ארעית. תושביו היו אמורים להישלח ל"שמורות יהודים" בלובלין או במדגסקר. התכנית לא קודמה וכך ארע שגטו זה החזיק מעמד מיתר הגטאות – עד 1944. כרגיל – הוקם יודנראט. בראשו הועמד חיים מרדכי רומקובסקי (1944-1877). מעתה נכנהו "ר'". רוב יהודי לודז' הסתייגו ממינויו של ר' לזקן היהודים. רבים מאנשי הציבור היהודי זלזלו בו בגלל השכלתו הדלה ואופיו. ר' היה איש  בעל אופי תוקפני, שתלטן, רודף כבוד ושררה, חסר סבלנות, ובה בעת היה בעל מרץ רב ויכולת ארגונית. לדוגמה: בשלב מסוים הצהיר ר' על הפיכת הגטו ל"מדינה עצמאית". הוא הקים פרלמנט בן 21 חברים די אנונימיים (לאחר שה"פרלמנט" הקודם התפרק) והעמיד לרשותו כוח שיטור שמנה כ-1,000 "שוטרים". ר' הנפיק מטבע שהפך למטבע הרשמי בגטו, הנהיג שרותי דואר כולל בולים, ושאר סממני שלטון. בשלב מאוחר יותר, כאשר עלה לו השתן לראש, תבע שיפנו אליו בתואר "הקיסר" או "המלך חיים".

היודנראט העסיק חלק גדול מתושבי הגטו ונחשב למאורגן יחסית, אך עם זאת מלא שחיתות. ר' דגל ברעיון "העבודה למען ההצלה" והיודנראט בראשותו סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים: מזון, בריאות, חינוך וכיוב'. בשנים המאוחרות יותר של הגטו הפכו כבר מרבית מוסדות אלו לרסורטים (כינוי לבתי המלאכה בגטו). ר' בנה, נאמן להשקפתו תעשייה שהתפתחה בקצב מהיר. עד אוגוסט 1943 היו בגטו כבר כ-100 רסורטים, שסיפקו עבודה ל-85% מאוכלוסיית הגטו. כדי לקיים רמת ייצור גבוהה הוצבו משגיחים מיוחדים – קומיסרים –  שהשגיחו על העבודה. הללו הגיעו בעיקר משורות המשטרה היהודית. כאמור, עם הזמן, תפסה העבודה חלק יותר ויותר מרכזי ובתי המלאכהם תפסו את מקומם של בתי התרבות, בתי הספר, ובתי החולים. הזקנים והילדים שנשארו בגטו נאלצו בסוף לעבוד גם הם. ולמרות זאת, מתו רבים מחוסר מזון ומתנאי מחייה ירודים ביותר. למעלה מ-21% מתושבי הגטו מתו ברעב.

עם תחילת הגירושים הוטל על היודנראט להכין את הרשימות. הגירוש הראשון היה בדצמבר 41. היעד – חלמנו. הגירוש החשוב ביותר היה זה שנקרא גירוש ה-sperre בספטמבר 42. בגירוש זה גורשו רוב הילדים, הזקנים והחולים, בנימוק כי לא תרמו ליצרנות הגטו. ר' נאם:

על הגיטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותיי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקרבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות , תנו לי את ילדיכם…" (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)… אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו". הועמדה השאלה: "האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?" אך כיוון שלא היינו מודרכים על-ידי מחשבה "כמה יאבדו" אלא "כמה ניתן להציל?" הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים… (יללות איומות)… לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול. יש לנו בגטו רבים חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים. איני יודע, אפשר שזוהי תכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה: "תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים". אני יודע כמה יקר לכל אחד החולה שבביתו, כל שכן אצל היהודים. אולם בשעת גזירה מוכרחים לשקול ולמדוד את מי יש להציל, מי יכול להינצל ואת מי מותר להציל. השכל הישר מחייב, שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל סיכויים להינצל, ולא זה שאין אפשרות בלאו-הכי להצילו…

מקור: יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות (עורכים), (תשל"ח), השואה בתיעוד, יד-ושם.

גטו לודז' היה האחרון שחוסל מכל גטאות פולין. בקיץ 44 עוד חיו בו כ-70 אלף יהודים. האדומים, שהתקרבו לעיר, נעצרו על גדות נהר הוויסלה, כמאה ק"מ מהגטו. ב- 2 באוגוסט 1944 החל השלב האחרון בחיסול הגטו. הגרמנים הכריזו על העברה למקום עבודה חדש, כחלק מניסיונות ההטעיה שלהם, ולתושבי הגטו לא הייתה דרך לדעת להיכן האנשים מגורשים. ניסיונם של אנשי המחתרת לגלות את יעד הגירוש בעזרת חברת המחתרת רחל ביהם. היא הצליחה להעביר פתק: היעד – אושוויץ. המעשה הונצח בשיר של חיים גורי:

רָחֵל ביהם מִלּוֹדְז'

וְאָז בִּקַּשְׁנוּ מֵרָחֵל לִרְאוֹת
לִרְאוֹת לְאָן נוֹסְעוֹת הָרַכָּבוֹת
כְּשֶׁהֵן יוֹצְאוֹת כָּל הַקְּרוֹנוֹת מְלֵאִים
כְּשֶׁהֵן שָׁבוֹת הַסַּפְסָלִים רֵיקִים

סְעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

שָׁאַלְנוּ אֶת נֶהָגֵי הַקַּטָּרִים
לְאָן נוֹסְעִים הַיְּהוּדִים שֶׁבַּקְּרוֹנוֹת
וְהֵם הֵשִׁיבוּ כִּי אֵינָם יוֹדְעִים
כִּי מִתְחַלְּפִים הֵם בֵּין הַתַּחֲנוֹת

סְעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

סְעִי רָחֵל הַשְׁאִירִי נָא מִכְתָּב
חָבוּי בְּסֶדֶק צַר מִתַּחַת לַסַּפְסָל
וְכַאֲשֶׁר יָשׁוּבוּ הַקְּרוֹנוֹת
נִקְרָא בּוֹ וְאוּלַי נֵדַע דְּבַר מַה

סְּעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

יָצְאָה רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת מִן הָעִיר
בִּקְצֵה סַפְסָל יָשְׁבָה הַנַּעֲרָה
עָבְרָה עַל פְּנֵי שָׂדוֹת עַל פְּנֵי כְּפָרִים
גְּשָׁרִים וּנְהָרוֹת וְיַעֲרוֹת

סְּעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

אַחַר זְמַן רַב הִגִּיעָה אֶל מָקוֹם
שֶׁלֹּא יָדְעָה אֶת שְׁמוֹ רַק רָאֲתָה
יוֹרְדִים הַיְּהוּדִים מִן הַקְּרוֹנוֹת
וְעוֹד מִלִּים עוֹזְבִים בָּהּ בַּמִּפְתָּן

סְעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

אֲנִי רוֹאָה צְרִיפִים גִּנּוֹת פְּרָחִים
וְשֵׁם שֶׁל תַּחֲנָה בְּגֶרְמָנִית
אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת כְּלָבִים נוֹבְחִים
וַאֲנָשִׁים לוֹבְשִׁים בִּגְדֵי פַּסִּים

מקור: http://yaffazehavec.blogspot.com/2007/01/1924-1944.html

כאשר נכנס הצבא האדום לפולין, פתח צבא המולדת הפולני – ארמיה קריובה – שעמד בקשר עם הממשלה הגולה בלונדון – במרד, שהארגון היהודי הלוחם בגטו ווארשה כל כך חיכה לו. ב-1 באוגוסט 1944 פרץ המרד הפולני. למעלה משנה לאחר דיכוי המרד היהודי בגטו ווארשה. הצבא הפולני ציפה שהרוסים יבואו לעזרתו, אבל האדומים, שלא רצו בהשתלטות אנשי צבא המולדת על ווארשה, עצרו את התקדמותם. הם המתינו לדיכוי המרד. ארך לנאצים כחודשיים לחסל את המרד. 200 אלף איש נהרגו במרד זה, ווארשה חרבה כמעט כליל. ב-17 לינואר 1945 כבש הצבא האדום את ווארשה, וכעבור יומיים כבש את קרקוב ואת לודז'. ליהודים בגטו לודז' הייתה דחייה זו של הכיבוש כמתן גזר דין מוות. באותם ימים כבר הספיקו הנאצים להרוג את כל יושבי גטו לודז' להוציא כ-800 איש. כאמור, כמעט כל אחרוני התושבים נשלחו לאושוויץ ואתם אנשי היודנראט ובראשם הראש – ר'.

כאמור, היום מכסה הירוק את השחור. פארק במקום גטו. בריכה, עצים עבותים, דשא, שבילים, ספסלים, פסלים סביבתיים. ובקצהו של הפארק נבנתה רחבה. ובה מוצב פסל של משה. משה רבנו. עשרת הדברות למראשותיו.

אנשים התהלכו בשבילי הגן. חלק ישב על ספסליו. זקנים, נוער וגם טף. היו שדיוושו על אופניים. לילדים היה כמובן דגמים מוקטנים. הרי הם עדין לא בעולם האמיתי… זוג צעיר התנשק. אישה מבוגרת הוליכה כלבה חומה. כלבת-רוח קשישה. בקושי גוררת את עצמה. אתה מבחין במבט המבקש – עד כאן. אשכב לי ולא עוד. ודי. והקשישה התעכבה והביטה בכלבתה. האם חשבה על זריקת החסד. הפתרון הסופי? ואיש קורא בעיתון. ואיש קורא בספר. ואישה מליטה באמצעות עיתון צל על עינייה. והללו ישובים בנחת על ספסלים. וישנה גם פינת נאומים. כמו בהייד-פארק. אך אין קהל. ומקום למשחקי ילדים. ושלט. שלט רחב ממדים. והשלט מציין, לך עובר האורח, המטייל, התייר, שכאן, ממש כאן, לפני שקרה האסון, היה בית הכנסת הישן. ציון מיקום. מקום.

ושאלתי את עצמי – מי באמת זוכר? מי באמת יודע? ומהדהדת בראשי שאלת השאלות של הפולנים: מה יש ליהודים לעשות כאן? שבנו למנופקטורה לכוס קפה וכריך. המתנו להמשך.

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009). כל הזכויות שמורות. רזולוצית התמונות הוקטנה על-מנת להתאימה לדרישות האתר. הרשימה ראתה אור לראשונה ב-17.1.201 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דן  On 20 בינואר 2011 at 9:40 PM

    כתבה מאוד מעניינת.
    בביקורי הבא בפולין אבקר בלודז'
    שמעולם לא הייתי בה.
    ביקרתי בפולין כבר פעמיים
    אבל רק לאחרונה התחוור לי
    שסבי קבור בבית הקברות היהודי שבה.

  • rotman  On 4 באוגוסט 2011 at 11:47 AM

    לסבי היה מבנה ענק של דירות ובתי עסק בשטח הגטו. הבניין נהרס ובמקומו יצרו פארק ענק. יש בידינו מסמכים המעידים על בעלותינו בקרקע.,אולם האדמה הופקעה ע"י השלטונות. חבל.
    סבי היה אדם אמיד. הוא גווע ברעב בגטו . אמי גרה בגטו כ4 שנים ,נשלחה לאושוויץ ושרדה.
    זוועות המלחמה הטביעו חותמם עליה ואולי גם על צאצאיה. יהי זכרה ברוך.

    לזכר סבי יוסף נויהאוס
    ולכר אימי טובה לבית נויהאוס.
    ת. נ. צ. ב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: