שדות פלשת [10] – משלטי צומת גבעתי: 100, 113, הצפוני, הדרומי

זאת היערכות האויב. חיל המשלוח המצרי. שחתך וחצץ בין חטיבת גבעתי לחטיבת הנגב. בין הדרום לנגב. חטיבה 4 המצרית ולה 4 גדודים (1, 2, 6, 9) וכוחות מסייעים. טנקים וארטילריה. גיאוגרפית אנו מדברים על האזור שמדרום לקו ג'וליס-נגבה. שם מצויים משלטי הצומת. הצומת שלימים נקרא צומת גבעתי. ולא בכדי.

מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות

 

ומולנו – גד' 9 המצרי (משלטי הגדוד מוקפים בעיגול במפה שלפניכם):

אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות

 

והמצרים התחפרו והתבצרו. וחיכו. ידעו שנבוא. גם אנחנו ידענו שנבוא.

אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות

 

לגדוד 1 של גבעתי היה חשבון פתוח עם גדוד 9 המצרי. יהודה ואלך, המג"ד, הבטיח במספר הזדמנויות "לכבס את כשלון 69 בדם". מערך מוצבי הצומת (100, 103, 113, הדרומי והצפוני) – היום צומת גבעתי – העניק לו את מבוקשו. עם המעבר מה-16 ל-17 באוקטובר יצא גד' 1 לדרכו לקרב. לכבוש את משלטי הצומת ואת גבעה 113. הרבה "אם" היה כאן. "אם" לא היינו מסיגים את הכוחות מגבעה 113 על-מנת לכבוש את תל א-צאפי, "אם" היינו מצליחים לשתק את סוללת התותחים, ועוד. אזי היינו חוסכים מדמנו. אבל זה לא קרה. פלוגות א' ו-ג' ביצעו את המשימה. היו קורבנות. יעקב ארנון, שעל שמו קרויה כבעה 113, היה אחד מהם.

מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות, ע' 455.

 

לפניכם מפת תכנון הקרב:

מקור: אטלס כרטא, שנים ראשונות – תש"ח – תשי"ח

 

עם שחר ה-17 באוקטובר החל המצרי במתקפת הנגד על משלטי הגבעות 100 ו-113. ההתקפה נכשלה. בין ה-17 ל-18 באוקטובר נכבשו שני מוצבי הצומת. הדרומי והצפוני. לשם נשלחה פלוגה ב'. זו שגורשה מגבעה 69. והפעם משופצת, משוקמת ובפיקוד חדש של מתי פלד. כל גבעתי החזיקה להם אצבעות. והם עמדו במטרה שלשמה יצאו. אבא קובנר קרא לשני ימי הקרב הללו – "קרב העוז והתבונה". בדף הקרבי שיצא ב-19 באוקטובר נכתב:

במסגרת הכוחות שפעלו בכיבוש שער הנגב העלתה את עצמה אחת היחידות שלנו למעלת לחימה שאין הימנה. יחידה זו, הנושאת עמה זיכרונות ימים כבדים, קרעה בקריעת גבורה אחת, עבר דווי והגיעה לשיא של לחימה: כבשה את עצמה. הפכה חולשה לגבורה. כאות הוקרה וסימן לפתיחה חדשה תקרא היחידה מעתה: "פלוגת-הצומת"!

מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות, ע' 483.

 

מ"פ ג', יוש, מספר:

האפשרות שמשלט 113 יהווה את משימת פלוגתי הועלתה על-ידי המג"ד בפגישת מ"פים זמן ניכר למדי לפני מבצע יואב. בפגישה זו סקר המג"ד את אי-הצלחת כוחותינו בכיבוש יעדי אויב מבוצרים בהדגישו, כי הביצורים וחגורות-האש שהקיפו את המוצבים הם הגורם לכך. בדיון הועלו הצעות שונות, ביניהן האפשרות של הסתערות כידונים עם שחר. אני לא גרסתי התקפה עם שחר והעדפתי התקפת לילה, וזאת – תוך הסתערות בכמה גלים, על-מנת להתמיד ברציפות ההסתערות. לקראת אפשרות זו כוונו אימוני הפלוגה. הסיור הראשון של סיירי הפלוגה, בפיקוד יעקב ארנון, יצא במטרה לבדוק אפשרות המעבר בין הצומת-הצפוני וגבעה 103 וכן למען בדוק את טיב ביצורי גבעה 113. הסיור הצליח ואימת את אפשרות המעבר וכן הביא ידיעות על טיב גדר היעד.

לאור הידיעות מהסיורים וידיעות קודמות סוכמה תכנית הפלוגה: יציאה מג'וליס; תנועה במקביל לוואדי שממערב לכביש ג'וליס-כאוכבה עד לשטח-ההיערכות לגיא שבין הצומת-הצפוני וגבעה 103; התקדמות לעבר היעד במבנה-הסתערות, בעוד אש הארטילריה המעסיקה את היעד מגיעה לשיאה; פריצת גדרות והסתערות בשלושה גלים, כל גל – מחלקה. הגל הראשון, בפיקודו של דוד ביטון, היה צריך לחתוך את הגדר בשתי נקודות, ולהגיע עד לשולי כביש ג'וליס-כאוכבה. בו בזמן צריכים היו החבלנים שצורפו לפלוגה, להניח 'טורפדו-בונגלור' בשתי נקודות, על מנת לפרוץ את הגדר פרצות נוספות עם פתיחת ההסתערות של הגל הראשון, וזאת – כדי לאפשר הסתערות הגל השני, בפיקוד דוד הירשלר. הגל השלישי בפיקוד יחיאל שרון, הה צריך להישאר כעתודה קרובה בערוץ הוואדי; ואילו מטה הפלוגה היה צריך לנוע בין הגל הראשון והשני.

לאחר תדריך תצלומי האוויר נערך מפקד היציאה, הושמעה בו שוב סיסמת הפלוגה 'לאחור הולך רק תיש' – שהשתרשה בפלוגה מאז הנסיגה רבת-האבידות בלטרון ב-13 במאי – ולאחריה ניתנה ההוראה לעלות על כלי-הרכב. ברוח מרוממת עלו הבחורים על המכוניות, שהביאונו תוך זמן קצר לג'וליס. כאן נתתי שוב הוראות למ"מים – ביניהן ההוראה שלא לאסוף פצועים בשלב ההסתערות. הדגשתי, כי הפצועים יקבלו טיפול בהסתערות על-ידי החובשים בלבד, ורק לאחר סיומה המוצלח ייאספו אל נקודת-האיסוף על היעד עצמו.

בשעה 162100 יצאה פלוגה ג' מג'וליס לעבר שטח-ההיערכות שלה, בנועה במקביל לפלוגה ד' ומשהו מערבה לה. בעוד הפלוגה עושה דרכה לעבר היעד, נפתחה ההרעשה הארטילרית על גבעה 113. קולותיה נעמו לאנשי הפלוגה יען כי הפעם היו הם החוזים כיצד נכתשים מוצבי האויב. כשעה ומחצה לאחר צאתה, הגיעה הפלוגה אל מרגלות גבעה 103, בקרבת שטח ההיערכות. כאן שהתה כעשרים דקות עד שפלוגה ד' – שמנתה רק שתי מחלקות – השתלטה ללא-קרב על גבעה 103, נערכה משני צדי הכביש החוצה אותה גבעה, והחלה מרתקת באש מקלעים ומרגמות "2 בעיקר את משלט 113. אותו זמן עצמו הציפו את המשלט באש גם המק"בים המוצבים בגבעה 105, ואילו סיירי הגדוד ביימו התקפה מכיוון צפון-מזרח. אש משולבת זו על מתחם 100-113 עוררה את האויב לפעולה.

שעה שפלוגה ד' עלתה על גבעה 103 ופתחה באש על גבעה 113 היתה פלוגתי נערכת למבנה-ההסתערות בפתח הגיא שבין הצומת-הצפוני לגבעות 113-103. המחלקות נערכו במבנה בזו אחר זו. קבעתי מקומי בין המחלקה הראשונה (של ביטון) לשנייה (של הירשלר), כשלידי הרס"פ הנאמן קיקי, חיימקה הסייר ששימש לי כרץ אישי, והקשר "שפנדאו"; ואילו סגני – שמואל רוטהולץ – הצטרף למחלקה השלישית (של שרון), מחלקת העתודה. עודנו נערכים והנה נשמעה אש מכיוונים שונים. אש זו הוגברה בהדרגה. כן הואר השטח על-ידי זיקוקים ופצצות תאורה. לא נותרה לפנינו הברירה אלא להיצמד לקרקע ללא זיע והגה, בתקוה שהאויב לא זיהה אותנו בבירור. אך לא עברו אלא שניות אחדות ולפתע נשמעו צעקות 'חובש', 'חובש'. שוכנעתי, כי אין טעם להישאר במקום זה ו'לחטוף' אבידות נוספות. דרשתי, איפוא, מכת-אש ארטילרית נוספת וקראתי אלי את סגני שמואליק רוטהולץ. הוריתי לו לנוע עם המחלקה השלישית לעבר הערוץ המקביל לציר-ההסתערות, שהיה משהו פחות מ-100 מטר מאתנו; לתפוש עמדות צפון-מערבית למשלט הצומת-הצפוני – ולפתוח עליו באש מקלעים במשך כרבע-שעה, על-מנת למשוך את תשומת-לב האויב שבו, ואחרי-כן להצטרף אל הפלוגה, למקום-הפריצה המתוכנן. אחר פקדתי על שאר שתי המחלקות לנוע בריצה לערוץ.

הערוץ, שהיה צר ביותר וחייב תנועה במורכן, הכביד על ההתקדמות, אך בזירוזי הגיעה המחלקה הראשונה עד-מהרה לגדר שלפני היעד כשבעקבותיה המחלקה השנייה אותו-זמן כבר הפעילה המחלקה השלישית את נשקה כלפי הצומת-הצפוני. לעומת זאת פסקה אש הארטילריה ממש שעה שהמחלקות התארגנו סופית להסתערות. ביקשתי חידוש האש ל-10 דקות נוספות – והיא חודשה. שוב לא היה טעם במעבר שקט של המחלקה הראשונה; על כן נפרצה הגדר על-ידי החבלנים בעוד ההפגזה הארטילרית נמשכת, ומחלקתו של דוד ביטון פרצה פנימה. עתה פקדתי על המחלקה השניה לפתוח בהסתערות. את חיימקה הרץ שלחתי לפגוש את המחלקה השלישית ולהביאה למקום הפריצה.

מקור: אתר האינטרנט של חטיבת גבעתי.

 

דוד ביטון, מפקד המחלקה הפורצת, מספר:

כשקיבלתי מחלקת טירונים בקלט תל-השומר, כחודש לפני המבצע, לא העליתי בדעתי כי אצטרך לפרוץ אתם, בראש פלוגתנו, לגבעה 113. מוצאם היה מפולין, צ'כיה, הונגריה וצרפת ופרט לשלושה לא ידעו עברית. בתקופת האימונים שכללה פריצת גדר, כידון והסתערות מבוקרת, התחילו להתחבב עלי והתחלתי להאמין יותר ויותר כי יעמדו במבחן, לכשיזדמן להם, בכבוד. אף על פי כן דומה היה לי, כאשר הגיעה טבילת-האש הראשונה, עם היפתח עלינו האש מגבעת הצומת-הצפוני – כי הם לא יעמדו במבחן. שכן, משנפתחה האש והוארו השמים ברקטות-תאורה, קמה בהלה גדולה במחלקה: חלק מהאנשים השתטח ארצה וחלק התרוצץ חסר-אונים, מבלי לדעת מה יש לעשות במקרה כזה. נרגז הייתי וצעקתי באידיש: 'ליגט!' (לשכב) – ומיד, לכששקעו הרקיטות, המשכתי: 'קפצו לערוץ!' הם מילאו פקודתי בזריזות וקפצו לערוץ. כאן ארגנתים מחדש ובדקתי אם לא חסר או נפגע איש מהם. התברר כי כזאת לא אירע.

עודי מארגן בערוץ את האנשים והנה הופיע יוש ופקד עלי להמשיך בהתקדמות. פתחתי בהתקדמות מהירה לעבר מקום-הפריצה המיועד. הגענו למזלג ערוצים. כאן שלחתי את יעקב ארנון עם כיתתו של נובק לעבר ה'חמור-הספרדי' – מחסום-תיל שהיה מוצב סמוך לדרך-העפר העולה מכביש ג'וליס-כאוכבה אל כיפת 113 – במטרה להתגבר על שומריו ולהבטיח את אגפנו הימני (המזרחי), שעה שתפרוצנה דרך הגדר שאר שתי כיתות המחלקה. המשכתי עם שאר המחלקה, כשאנו מנצלים את מזלג הערוצים להתקדמותנו, עד למרחק של כ-15 מטר מהגדר. ממרחק זה התכונתי לשלוח שני חבלנים לפריצת שתי פרצות; אלא שאז התברר לי, כי מצוי עמי רק חבלן אחד – ממרוד – וכי השני נעלם בשעת הריצה לוואדי. פקדתי על אנשי להצמיד כידונים – ועל ממרוד לזחול קדימה, עם הטורפדו-בונגאלור. שעה שזחל, וכאשר כבר נתגלה לעיני ברק להבי הכידונים, פקדתי על אנשי: 'כשהוא יפרוץ – נסתער כולנו קדימה דרך הפרצה'. הם הרימו את ידם השמאלית כשבוהנה מוגבהת – כפי שהרגלתי אותם בתקופת האימונים – חזרו באידיש על סיסמת המחלקה 'אבי-גאזונט' ('העיקר הבריאות') ורמזו בכך כי הבינו את פקודתי.

עם פיצוץ הבונגאלור זינקנו קדימה, דחוסים בפרצה אחת, מתוך מחשבה לשוב ולהתפרס מעברה השני בצורת 'משפך'. ראשונה פרצה כיתתו של יעקב לוין, אליה הצטרפתי אף אנוכי, ואחריה – כיתתו של יהודה כהן.
אך עברנו את הגדר, ואנו כבר פרוסים כלפי היעד, והנה הציפה אותנו אש-תופת של האויב. האנשים נטו לשכב, אך אני צעקתי אליהם: 'מוירה נישט!' ('אל תפחדו!') 'קדימה! הורה זא רודינו! למען המולדת!' – וכיוצא באלה, קריאות שהורגלו בהן עוד בתקופת האימונים – וראה זה פלא, הם רצו כאיש אחד קדימה; הם המשיכו בריצת הסתערותם גם אחרי שנפלו אחדים מהם. היו שהמשיכו בריצה גם לאחר הפצעם, כמו הרץ האישי שלי, פדרמסר יעקב, שנפצע בידו, פצע קשה למדי אך המשיך לרוץ לידי עד שכרע מצרור נוסף ששיסע את בטנו ממש בהגיעו סמוך לקו-העמדות החיצוני.

תוך כדי הסתערותנו, הבחנתי במקלען מצרי אמיץ שהגביה את הברן שלו וירה בו מהמותן לעומתנו. פקדתי על המקלען של יעקב לוין 'לטפל' בו. הוא תפש עמדה והצליח לשתקן, ובכך איפשר לנו להגיע לקו העמדות הראשון. כאן ארגנתי את אנשי מחדש, כשאני בודק מי ומי הנפגעים, וקורא אלי בקול רם את כיתתו של נובק ואת ארנון, סמל-המחלקה, שפעלו באגף הימני (המזרחי) במרחק-מה ממני מבלי שיהיה לי קשר של ממש עמם. לקריאתי החוזרת ונשנית, הצטרף אלי נובק עם כמה מאנשי כיתתו. הוא מסר לי, כי יעקב ארנון נפצע קשה ולא הסכים בשום אופן לקבל טיפול מאנשי הכיתה, שעצרו מיד כדי לראות מה אירע לו. אדרבא, הוא צעק אליהם: 'המשיכו! – המשימה עוד לא הושלמה! המשיכו! – עוד לא גמרנו את הקרב'.

נרעש מהידיעה אודות יעקב, חברי-לקרב, שמעתי את קולו של יוש – שהסתער עם המחלקה השנייה מעברנו השמאלי (המערבי) – המרעים: 'התקדם למעלה! אל תישאר בעמדות אלה'!

[…]

ב-170115 בערך נתקבלה במטה גדוד "1" הידיעה, כי הושלם כיבוש מתחם 113-100. עם התקבל הידיעה כבר הייתה תובלת הדרג-הלוחם – עם חומרי-ביצור, כלי-התחפרות ומשקה חם – מוכנה לצאת ליעדים הכבושים.

מקור: אתר האינטרנט של חטיבת גבעתי.

 

המג"ד יהודה ואלך מספר:

האוזן הלחוצה אל אפרכסת מכשיר-האלחוט קלטה ברטט את הודעתו של יוש שכיבוש משלט האויב הושלם ושלל רב נפל לידי לוחמינו. השמחה הייתה רבה: זו הפעם הראשונה בתולדותינו הסתערו לוחמים – בתוכם רבים מבני הגח"ל שמקרוב באו – בירייה מן המותן ובכידון מוצמד, על אויב מבוצר – ויכלו לו תוך זמן כה קצר! עם זאת, העיבה על השמחה העובדה, שלא היה לנו קשר עם פלוגה ב' ולא היה ידוע לנו מה גורלה. ניסיתי לברר עם המ"פים של פלוגה ג' ופלוגה ד', עמם היה לי קשר, מה גורל הפלוגה; אך אלה לא יכלו לדוח לי אלא על כך שנשמע שאין-קרב מכיוון משלטי הצומת. על דעת מפקד החטיבה שמעון אבידן, שלחתי יחידת ג'יפים של שועלי-שמשון – על-מנת להקים מגע עם פלוגה ב' במשלטי הצומת ועל-מנת לפתוח דרך לאספקת תחמושת, לתגבור ולפינוי פצועים מגבעה 113 ומהצומת בציר הכביש ג'וליס-הצומת. הללו יצאו לדרכם בשעה 170130 והגיעו למרגלות גבעה 103, אך נאלצו לסגת מחמת אש עזה מכיוון משלט הצומת-הצפוני שאליה נתלוותה הפגזה ארטילרית של תותחים בני 25 ליטראות שהייתה מדויקת ביותר וכיסתה את ציר-הכביש. משנתברר לי, כי לא ניתן לסמוך על הכביש כנתיב-אספקה, פינוי ותגבור – החלטתי לזרז את פתיחת הציר האחר שתוכנן: הוא דרך-העפר שהובילה מגבעה 105 לגבעה 113, ואשר בהכשרתה ליעודה הוחל עוד בשלבי הקרב הראשונים. עם המכוניות הראשונות של תובלת הדרג-הלוחם עברתי אף אני, עם מכשיר אלחוט, אל גבעה 113. לחצתי את יד מפקד הפלוגה יוש, והוא מסר לי דו"ח ראשוני קצר. הסתבר לי כי לא בחינם ניתנה לו הגבעה – ושכבשנוה בדם מיטב הבחורים, מפקדים כטוראים. ואין תמה: בסיירי בגבעה נדהמתי מטיבם המעולה של הביצורים, מעומק החפירות, מריבוי הבונקרים, מן הגדרות, מרוב שוחות-הנשק ומכמות הנשק האבטומטי שהיה מוצב בהן.

מקור: אתר האינטרנט של חטיבת גבעתי.

 

יוש יכול היה להרשות לעצמו לישון, ואף עשה זאת בבונקר מצרי אותו בחר כבונקר-המטה שלו: ככלות הכול, מילא בהצלחה את חלקו במבצע והביס את הפלוגה המוגברת המצרית שישבה במתחם. לא כן המג"ד יהודה ואלך, אשר מצבה של פלוגה ב' – שנלחמה במשלטי הצומת – הדאיג אותו ביותר. פלוגה ב' בגדוד "1" נבחרה על-ידיו לכבוש את משלטי-הצומת ולא במקרה: הוא ראה במשלטים אלה "קו שני" והעריך כי המלחמה עליהם לא תהא קשה ביותר; לכן הטיל את משימת כיבושם על הפלוגה שנהרסה בקרב על גבעה 69. לא היה כל בטחון כי אכן החלימה מפצעיה כליל. להבריא את הפלוגה מפצעיה – זו הייתה המשימה שלקח על עצמו מפקדה החדש, מתי פלד, שקיבל את הפיקוד על פלוגה ב' לאחר קרב גבעה 69. הייתה זאת משימה קשה: לבנות מחדש, בגוף וברוח, פלוגה שנחלה מכה קשה. מה גם שאת מקום מיטב לוחמיה שנפלו בקרב מילאו מגויסים חדשים, זה מקרוב באו. ואכן, ערב מבצע יואב, הביא את הפלוגה למצב בו יכול היה להשיב לשאלת המג"ד, אם יוכל לבצע משימת-כיבוש עצמאית בקרב-לילה – "אין לי כל ספק בכך".

 

מספר מתי פלד, מפקד הפלוגה:

כשהטיל עלי המג"ד את המשימה לכבוש את המשימה לכבוש את משלטי-הצומת, היה ברור לי שראשית מעשה חייב אני להשיג ידיעות עליהם. בעניין זה הפעלתי בעיקר את כיתת-הסיירים של הפלוגה. סיורים ותצפיות אלה לעבר יעדי ההתקפה הוכתרו בהצלחה חלקית.

[…]

הדברים שנתגלו בסיורים – בעיקר הימצאות רכב, חלקו זחלי – רק חיזקו את ההנחה המודיעינית כי שני המשלטים מוחזקים על-ידי פלוגת מפקדה ושירותים וכי כיבושם לא יהווה בעיה קשה ביותר והוא בתחום יכולתה, מבחינת יחסי-הכוחות, של פלוגה אחת. לכן, החלטתי על התכנית הבאה: תנועה מג'וליס דרומה-מערבה עד לסביבת גבעה 71.7, שם תוצב חסימה על-ידי כוח עצמאי בן שתי כיתות בערך (מפלוגה ד') וחוליית חבלנים; חצית כביש מג'דל-פלוג'ה, ותנועה ממערב למזרח, מדרום לכביש, עד להצטלבות; היערכות לכיבוש שני משלטי ההצטלבות כאשר מחלקה אחת ערוכה להסתערות על הדרומי מדרום, מחלקה שנייה – על הצפוני ממזרח, ומחלקה שלישית – כעתודה וכאבטחת אזור-הפעולה בעיקר כלפי אפשרות תגבור מכיוון כאוכבה בדרום.

התכנית הנ"ל הובאה לידיעת מפקדי-המשנה בתדריך שנערך ערב הפעולה. הפלוגה נערכה למסדר, לקראת היציאה, ואחרי שחייליה נבדקו, השמיע מפקדה מתי נאום של ערב-קרב שהסתיים במשפטים הבאים: "חיילים – עלו והצליחו! העם הטיל על שכמכם את התפקיד להחזיר את המולדת הנגזלת ולנקום את דם אחינו וחברינו לנשק שנפלו בקרב. נקם ומות לפולש!"

[…]

צבי קריביצקי, הזכור יותר בשמו "הארי", הוליך את מחלקתו –  באגפו של משלט-הצומת הדרומי, ממזרח, כדי לתקוף את זה הצפוני –  כאשר לפתע נפתחה עליו אש תופת ממשלט-הצומת הדרומי והצפוני כאחד. כאיש המארינס האמריקאי לשעבר וכמפקד אמיץ שהוכיח עצמו עוד בעבר לא התבלבל – ואם כי הפקודה שניתנה לו הייתה לכבוש את המשלט הצפוני, הסתער בראש אנשיו דווקא על המשלט הדרומי, אליו היה קרוב יותר אותה שעה ושעל-כן סיכן אותו יותר. הסתערותה שבאה מכיוון צפון-מזרח, נעשתה בזריזות ובמרץ רב ולא עברו דקות ספורות וכבר מצאו את עצמם אנשי מחלקתו של צבי מעבר לגדר המשלט בתוך חפירות האויב. וזאת לזכור: מאחר שהידיעות על המשלט לא מסרו דבר על גידורו, לא נלקחו על-ידי אנשי פלוגה ב' – כל טורפדו-בנגלור, והמעבר על-פני הגדר נעשה בדרך הקשה של בין זחילה ובין דריסה. בעוד אנשי מחלקתו של דן פרנקל נמצאים מול גדרו הדרומית של המשלט הדרומי, כבר היו אנשיו של צבי מנהלים עם האויב בשוחותיו קרב פנים-אל-פנים, בו לקחו חלק הרימון, התת-המקלע והכידון.

[…]

בניגוד למחלקתו של צבי, איש המח"ל, שנתקלה באש וחלפה על פני גדר-המשלט המזרחית ומתחתיה נעצרה מחלקתו של דן פרנקל ליד הגדר הדרומית; בשל אש צולבת של שני מק"בים מסוג ויקרס שהיו מוצבים באגפי אותה גדר ומשום שברגע המכריע, עת נפלו חיילים ארצה מעצמת-האש באמצע הסתערותם, לא הורגשה למדי ידו של מפקד המחלקה. מפקדי-המשנה שלו, חלקם נפצעו וחלקם דממו – ומכל מקום ההסתערות לא חודשה וחלף ומן יקר. מרגע לרגע. נעשה המצב מסוכן יותר, כה גם שהאויב הכניס לפעולה מרגמות. בשלב זה החלטתי לקחת את הענינים בידים ופקדתי על אחד ממקלעני המחלקה לחסל את המק"בים של האויב. הלז – אחד מהבלתי בולטים בפלוגה, חייט לפי מקצועו, מרכיב משקפים וסובל מיחושים – גילה עוז בלתי רגיל: הוא התרומם, הצמיד מקלעו אל מותנו והחל מסתער לעבר עמדת המק"ב, שנמצאה באגף המערבי של הגדר הדרומית, תוך שהוא ממטיר צרורות ארוכים. צרורותיו חיסלו את צות המק"ב. המק"ב השני, זה שהיה מוצב באגף המזרחי של הגדר הדרומית, חוסל סמוך לכך על-ידי אחד מחיילי המחלקה של צבי, שכבר נלחמה, כאמור, בתוך המשלט. בכך נפתחה הדרך בפני המחלקה של דן פרנקל, וכמו מחלקתו של צבי חדרה אף היא למשלט פנימה והחלה מנהלת קרב פנים-אל-פנים. האויב שוב לא גילה התנגדות ראויה לשמה והחל בורח כל עוד נפשו בו, בהשמיעו קולות פחדים ובהותירו אחריו נשק רב ובכללו 7 נושאי-ברן, 2 מק"ב ויקרס, 5 פיאטים, כ-10 ברנים, מספר רב של רובים, תחמושת ורימונים לרוב.

כמות שלל זו, שאליבא דאמת לא נקבעה במדויק בסערת הקרב, הראתני מיד לדעת, כי חלה טעות גדולה בהערכת כוחו של האויב במשלטי הצומת. על-כן החלטתי לא למהר ולהטיל את מחלקת העתודה שבפיקודו של בני – לכיבוש המשלט הצפוני, אלא לארגן תחילה את הכוח שכבש את המשלט הדרומי ואת ההתבססות בו – מה גם שנוכחתי כי בחום מזגם עמדו הלוחמים, לפחות במקרה אחד, להשחית את נושאי-הברן של האויב, ששוב לא סיכנו אותנו, על-ידי פצצת פיאט. קראתי, אפוא, למפקדי שתי המחלקות וחילקתי ביניהם את האחריות לגזרות ההתבססות וההגנה במשלט. הוריתי לצבי ומחלקתו להתבסס ולהגן על חלקו הצפוני והמערבי של המשלט; ואילו על דן ומחלקתו הטלתי משימה דומה לגבי חלקו הדרומי והמזרחי.

נראה שמפקד האויב אף הוא לא טמן ידו בצלחת. שכן עוד אנו מתארגנים – פתח האויב בהתקפת-נגד. זו נשענה על בסיס-אש של תותח נ"ט ושני מקלעים בפאתו הצפון-מערבית של המשלט, שטיהורה לא הושלם עדיין, ובאה בעיקרה ממערב, כאשר אש ממשלט-הצומת הצפוני תומכת בה. נטלה בה חלק מחלקה מצרית, מצוידת בשפע של רימונים. אלה הוטלו על-ידי אנשיה מטווחים קצרים, וגרמו אבידות קשות בעיקר למחלקתו של צבי. הנפגעת העיקרית הייתה כיתתו של שאול שצר. צבי, שחש אליה לבחון את הדברים מקרוב, נפצע אף הוא ואיבד אחת מעיניו. כמוהו, ובאותה עמדה עצמה, נפצעתי אף אני. עתה נותר במקום כמפקד שלם בגופו, רק שאול שצר.

מקור: אתר האינטרנט של חטיבת גבעתי.

 

יהודה ואלך, המג"ד, מספר:

כשקראני הקשר לפתע למכשיר בהודיעו שמתי חפץ 'שיחת מפקדים' היתה השעה 170230. מתי תיאר את המצב: המשלט הדרומי בידיו והוא מתבצר בו; יש לו הרבה נפגעים ולכן אין בכוחו לכבוש את המשלט הצפוני, שנמצא בידי האויב ושהנו, כפי הנראה, חזק שהערכנו. הודעתי מיד למפקד החטיבה על המצב וזה אישר להסתפק בהחזקת גבעות 113 ו-100 בלבד. הצעתי למתי לסגת. הוא התנגד לכך ונימוקיו עמו: כשליש מאנשיו נפגעים, ביניהם רוב המפקדים והוא בתוכם; אין מי שישא את הפצועים; והעיקר – קיימת סכנה כי בשל העובדה שבעוד זמן קצר יפציעו דמדומי הבוקר, יהיו אנשי הפלוגה הנסוגים צפויים בדרכם לאש מדויקת של האויב מהמשלט הצפוני. זאת ועוד – הוא בטוח שיעלה בכוחו להחזיק מעמד עד שנצליח לכבוש את המשלט הצפוני ולהתחבר אליו.

לאור נימוקיו אישרתי את החלטתו והבטחתי לסייע לו באש, אם יצטרך לה. מיד לאחר מכן הודעתי למפקד החטיבה על החלטתי להשאיר את היחידה המנותקת במשלט הצומת הדרומי, אך דרשתי ממנו, נוסף ליחידת שועלי שמשון שהועמדה לרשותי, גם פלוגה נוספת 'טריה', למקרה שיהיה צורך לכבוש, עקב התפתחות מיוחדת, את משלט הצומת הצפוני במשך היום; ואכן קיבלתי מיד את פלוגה ב' של גדוד 2.

פלוגה זו נשלחה לכבוש את משלט-הצומת הצפוני רק בליל 18/17 באוקטובר. נראה שהסיבה לכך קשורה בפסיכולוגיה של  ה"יום – למצרים והלילה – לנו"; אלא שבשל כך, צריכה הייתה פלוגתו של מתי לעמוד ביום 17 באוקטובר במבחנים קשים של תנאי ניתוק, כשעמה פצועים רבים.

מקור: אתר האינטרנט של חטיבת גבעתי.

בעניין זה היה יוצא דופן. זאת לומדים אנו, בין השאר, מתוך קטע מזיכרונותיו של עבד-אנ-נאצר, שהתפרסמו בגיליון ה-30 במרס 1955 של העיתון אח'ר סאעה. בקטע זה מעלה עבד-אנ-נאצר הסבר מעניין לנפילת משלטי 113 ומשלטי-הצומת, ממנו מתבלטים ליקויי הפיקוד המצרי. להלן דבריו: "מתחם צומת עיראק-סווידאן היה מופקד בידי הגדוד ה-9, אך מפקד הגדוד הזה נמצא אותה שעה בחופשה; סגן מפקד הגדוד נהרג מפגיעה ישירה של פצצת מרגמה; המפקד השלישי הסתלק במכונית ונשאר באסמעיליה – ואילו המפקד הרביעי נטש את גדודו והצטרף למפקדה הכללית במג'דל…

עצרתי את המכונית בצומת גבעתי. הצומת עובר תהליך של שיפוץ. איכשהו מצאתי מקום שניתן לחנות באופן חוקי. והלכתי.

כבר מרחוק ניתן להבחין במשלטי הצומת. הצפוני והדרומי. יער נטע אדם. חרשו את המוצבים ונטעו יער. מחקו את העבר ויצרו הווה. ובקצה ראיתי את גושי הסלע. וידעתי, בהיותם מנותקים מהסובב, כי הללו הם הסימנים היחידים שפעם התרחשו כאן קרבות. ואין זה מובן מאליו לחלוף בצומת זה.

והמשכתי בדרך הכורכר. ל-113. ועל גבעה זו, גבעה 113 היא גבעת ארנון, בחר גד' 51 להקים אנדרטת זיכרון. ובצד, ניתן לראות כי היו כאן גם חיים אחרים. לפני מאות ואלפי שנים. כל מטר באדמתנו רווי בהיסטוריה. וכך מכל קבר של מת עושים היסטריה. אגב, לאלה הבאים מצפון – הפניה לגבעת ארנון אסורה. קו לבן מפריד בין הנתיבים. הזהרו והשמרו.

אני אוחז בידי תמונה. הורדתי אותה מאתר האינטרנט של גבעתי. תצלום בשחור/לבן. נוכחים בה ארבעה לוחמים. מקלע וחפירה. אדמת לס סובבת. במקור מצוין כי התמונה נלקחה מגבעה 113. בטרם הפכה לגבעת ארנון. חיפשתי היכן צולמה. לא מצאתי.

בגבעה 69 היו נקודות התייחסות לעבר. שלושת המגדלים. כאן – Nada. ממוצבי הצומת, הצפוני והדרומי, דבר לא נותר. הטרקטורים עלו על השטח. חרשו. חריש עמוק. וקק"ל ייערה. אפילו הסלעים והכתובות רק מייצגים. הם אינם ממוקמים במקום ה"אמיתי". גם כאן, בארנון, ייערה קק"ל את הגבעה. אך הפעם לא שינו את הטופוגרפיה ולא חרשו את הגבעה. ולא שטחו אותה. חיפשתי עדויות שאכן, פעם, לפני שישים ומשהו שנים, היה כאן מוצב. שעבר מיד ליד. שלנו, שלהם, שלנו. חיפשתי שרידים. תעלות, גדר תיל חלודה, חפירה. לא מצאתי.

אבל מצאתי שהיו כאן גם חיים אחרים. שלווים. אבותינו, אם היו אבותינו. ידעו להפיק מאדמת הלס יבול. לא חקלאי לכיש הם שהמציאו את ענבי טלי.

ניתן לקרוא מאמרים קודמים של שדות פלשת. היכן? פשוט לחפש בארכיון. רשומה זאת ראתה אור לראשונה ב- 6.1.2011 במגזין-רשת "במחשבה שניה" לנושאי תרבות וחברה.

צילומים: משה הרפז. הצילומים והסריקות הוקטנו ע"מ להתאימם לאתר. כל הזכויות שמורות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבי נוימן  On 8 במרץ 2012 at 9:41 PM

    במהלך קריאת חומר כתוב על גבעה 113 נתקלתי בסתירות לגבי תפקידו של יעקב ארנון ז"ל: במקומות מסוימים הוא מוגדר כסגן מפקד הפלוגה (בדרת סג"מ) ובאחרים כסמל. אנא, ציינו במפורש מה היה תפקידו והיכן ניתן לאשש זאת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: