רשמי מסע בפולין [33] – בית הכנסת החבוי, לודז'

בוקר בלודז'. יוצאים מחדרנו בבית המלון "גרנד הוטל". אין לנו מושג איזה נאצי השתכן בו. בחדר, בתקופה ההיא, החשוכה. אבל אנו יודעים על-שם מי החדר. ובכול זאת אנו לא יודעים מה עשתה ומדוע קיבל החדר לוחית של כסף ששמה חרוט בה. בשורה טובה: היום לא צריך לארוז מוקדם. רק לקראת הצהרים. ואנחנו, לאחר יותר משבוע, דווקא כבר די מאומנים לארוז "על הבוקר". והנה אנו מתייצבים לקריאתו של אבי לבוקר מודרך בלודז'.

ושוב אנו בפיוטרקובסקה, רחובה הראשי של לודז'. השדרה החמישית. שדרות האליזה. שהתהלכנו בו אמש. בטיול לילה. וביום נגלה פרצופה האמיתי של העיר. העגום. לאחר שהסרת את קורי הבוקר. מאחרי החזיתות, הפאסדות, שאמש הוארו באור הזרקורים, ניצבת העדות האילמת שהעיר ירדה מגדולתה. במקום שבו בפריס ובאמסטרדם מוסתרות שכיות חמדה, ופינות ירוקות, כאן הטיח האפור זועק בעלבונו הצרוב. והחזיתות – מרשימות גם באור היום. וחלפנו על-פני בתים שקשורים לעברם של אי-אלו מחברי הקבוצה. קראו את שכתבה אביבה.

ולא עמד לרשותנו הזמן לשבת במחיצתם של פרנסי העיר (ואולי היו אלה חברי הפרלמנט… אבל בטוח שלא של ראשון. נבדק) ולשתות מפי הדג או מרגלי הילדה, כי אבי כבר אץ-רץ ופנה לימין וזהו. ונחוץ שלא לאבד קשר עין.

נכנסו לחצר. כמו קודמותיה שצולמו לעיל. וכאן נכונה ההפתעה. אבי יחשוף בפנינו את בית הכנסת החבוי. וגם לי נכונה פגישה מופלאה. אך יש סדר. וכל דבר בעתו. ראשית – מספר משפטים על בית הכנסת.

ב-11 בנובמבר 1939 שרפו הנאצים ועוזריהם 39 בתי כנסת שהיו בלודז'. בית הכנסת הזה, שהוחבא ב"פטיו" של מבנן המגורים, היה רשום על שמו של פלוני גרמני. הבעלים הרשום, היהודי, הספיק להחליף בעלות. ובית הכנסת הועבר לרשותו של הגרמני. על-מנת שלא ישרף. כי כבר ידעו במחוזות אלו על "ליל הבדולח" ועל שנעשה לנו במקומות אחרים. וכבר החלו הנאצים במלאכה עד שעמדו על "טעותם". בית כנסת עניו וצנוע. בעזרת קרן לאודר שופץ. חשבתם שתמה האנטישמיות בפולין? התשובה היא לא! ניסו לשרוף. כמו בווארשה כך גם כאן. תמיד יהיה מי שידאג לשדר לנו שאין אנו רצויים. גם לא כרוחות רפאים.

ובאחת נלקחתי כ-40 שנה לאחור. שאלה של פלונית לאלמונית (שבמקרה דנן היא אשתו של בן-דודי) נענתה בתשובה: "תשאלי ישירות". וכך נתחוור לי שכבר שבעה ימים אנו מסתובבים ביחד ולא נפל לנו האסימון שאנו הכרנו זה את זו, ולהיפך. בסופו של דבר אביבה הקדימה ושאלה את השאלות הנכונות. תמיד הייתה במקביל. בשיכון המקביל (ותיקים לעומת חדש), בכיתה המקבילה, בתנועה המקבילה. פה צריך לדייק. אביבה בתנועה המאוחדת ואני בשום תנועה… לאחרונה פגשתיה כקצינת ח"ן בפיקוד הדרום. זה היה זמן מה לאחר הטכס בבה"ד 1. מחזור ראשון במצפה רמון. ואביבה הופיעה לטכס. ולא הרגשתי בודד. ומתישהו חזרתי עם חטיבה שבע לדרום. לשדה תימן. ולקחנו אותה מ"הוירוס" (כך קראו למגורי בנות פיקוד הדרום) להוליכה בנחלי מדבר יהודה. ואחר-כך כבר ירדתי לסיני. ונפרדו הדרכים. ולא פגשתי בה. והיא לא פגשה אותי. והזמן עשה את שלו. וחלפו להם 40 שנה. והנה נפגשים אנו בבית כנסת חבוי בלודז'. עד לשם היינו צריכים להרחיק נדוד על-מנת להיפגש שוב! הייתם מאמינים?

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009). כל הזכויות שמורות. הרזולוציה הוקטנה. וזאת על-מנת שיוכלו התצלומים להיקלט באתר. רשומה זאת הופיעה לראשונה בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לנושאי תרבות וחברה, ב-3 ינואר 2011.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: