שדות פלשת [6] – ג'וליס

צומת הודיה. צהרים. פתחנו, זוגתי שתחיה ואנכי, בתהליך של לחזור הביתה. הרי לא נספיק הכול ביום אחד. לאכול בחוץ? לא. נוסעים למטבח של פנינה. משוכות הצבר והאיקליפטוסים הזכירו לנו שכאן היה פעם ישוב ערבי. לפי אתר "זוכרות" היו בג'וליס, טרם כיבושו, כ-1,200 נפש. עצרנו לבדוק. אנו בכפר ג'וליס. או יותר נכון – ב"אין כפר". רק שרידים מעטים נותרו המציינים כי פעם חיו כאן אחרים.

 

 

 

חיים גורי / שיר סוף הקיץ

[…]

ראיתי בוסתנים שקוציהם גבהו כנוף זיתים,

וחלונות ריקים ואבן חרוכה, זה כפר מתים

אשר יושביו גלו אל המזרח בעת המלחמה,

ועזובה כברת נקם, וזה נקם האדמה.

[…]

מקור: חנן חבר (עורך) (2010), אל תגידו בגת, ע' 106.

ה-10 ביוני 1948 היה יום קשה במיוחד בחזית הדרומית. גד' 9 המצרי הסתער לאור היום על גבעה 69 וכבש אותה. הרוגים ונעדרים לכוחות גבעתי. עוד זה מדבר והנה זה בא. גם גזר נכבשה ע"י הלגיון. ב-11 ביוני כפה האו"ם הפוגה. ב-08:30 חתם שמעון אבידן, מח"ט גבעתי, על פקודת ההפוגה, אותה הריץ אל מפקדי הגדודים:

1. לפניך פקודה על הפסקת אש. תקרא ותחתום.

2. הפסקת האש תתחיל הים, 11 ביוני 1948, בשעה 10:00. כל כוחותיך חייבים להיות מוצבים, החל מהשעה 10:00, בעמדות שנתפשו עד שעה זו, דרוכים לקבלת הוראות נוספות. אחרי שעה זו, יש להשיב באש רק במקרה שתותקף.

3. אין להזיז כוחות ממקומם עד להוראה חדשה.

4. אין לתת לכפריים לחזור לשטחים שהם עזבו.

מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות.

נחמה פורתא. את הכפר ג'וליס כבשה פלוגה ג' מגד' 3 (53) של חטיבת גבעתי. את הפלוגה הוביל יוסקה גבע. לימים אלוף פיקוד המרכז. זה היה בליל 11/10 ביוני 1948. דקות ספורות לפני שנכנסה לתוקף ההפוגה הראשונה.

החוקר הצרפתי ויקטור גרן הסתובב לא מעט פעמים בארץ-ישראל. לפחות 8 פעמים. בסופו של דבר הוא כתב ספר בשם "תיאור ארץ ישראל" (1868). וכך הוא מתאר את ביקורו בכפר ג’וליס:

בשעה שש וחמש עשרה דקות הגענו אל גני ג’וליס. בין גן לגן חוצצות משוכות צבר. בשעה שש ועשרים וחמש דקות עלינו אל הכפר בשם זה. הוא יושב על גבעה ובו אולי חמש מאות תושב. בתוך מבנה מוקדש לשיח’ מוחמד ראיתי אבני גזית שעשו רושם של עתיקות.  כמה ניצבים של עמודי שיש מונחים על פי הבאר וסביב רהטים”. גרן הפליא לתאר את מה שעינינו רואות. מבנה קבר שיח’ מוחמד משולב בבאר. מסביב לבור הקבר ישנם רהט, שבר אבן רכב ועמודי שיש על פי הבאר.

מקור: אתר "ירוק –  e " של קק"ל.

המפה הבאה, מתוך אתר "עמוד ענן" היא של בסיס הסקר שערכו בארץ-ישראל הבריטים בב-1880. ציינתי את מקומם של הכפרים עבדיס וג'וליס. הפרק הבא יעסוק בקרב על עבדיס.

והחבר'ה שכבשו החלו להתבצר. בעצם מי שעשה את רוב העבודה היו האזרחים. אזרחים? אתם שואלים. כן, אזרחים. בכול לילה הגיעו "אנשי הביצורים". כינוי למתנדבים אזרחיים, בעיקר מרחובות וסביבותיה, שביצרו את קווי ההגנה סביב הכפר שננטש. לחלקם היו ילדים שהיו בצבא ההולך ומתגבש. קו המוצבים התבסס על שלושה מוצבים מחלקתיים. גבעה 76 ממזרח לכפר, צומת ג'וליס (היום צומת הודיה) מצפון לכפר, ובית העלמין של הכפר, מדרום לו. על-מנת להטעות את המצרים – בנו מוצב דמה – על גבעה 66 שמצפון לצומת. המוצבים – רחוקים זה מזה. המ"פ התלונן על בעיית שליטה.

המצרים היו ב"סביבה". כבר ב-7 ביולי ניסה כוח סודני את כוחו מול מחנה בית-דראס. זה היה 24 שעות בטרם תתפוגג הפסקת האש. גורם ההפתעה. הכוח פשט עם שחר על המחנה. שם התמקמה מפקדת גד' 53.  מסתבר שגם במלחמת הקוממיות היה מקומו של המפקד בעייתי קמעה. המח"ט ישב בבאר-טוביה. המג"ד בבית-דראס. המ"פ בג'וליס. ולא הייתה פלסמה… טוב, אז עוד לא היו אוגדונרים. כך או אחרת נהדפה ההתקפה, ומפקד הכוח – מ"פ סודני – נפל בשבי. הוא גם זימר בחקירתו – אבל זה כבר סיפור אחר.  

ב-8 ביולי השתלטו המצרים על גבעה 113 ועל משלטי הצומת. היום קרוי הצומת בשם "צומת גבעתי". משום מה המשלטים היו נטושים. חבל. אנחנו פינינו מרצון את 113. הכוחות נצרכו למשימה אחרת. כיבוש תל צפית. זה הצריך דם עברי לכובשם בחזרה. ב-9 ביולי כבשנו את משלט עבדיס. והמצרים הסתערו עליו במשך יומיים. ללא הואיל.  אגב, השטח במפה הבאה זהה לחלוטין לשטח המוצג במפה הקודמת. אחד לאחד. בקנ"מ 1:50,000. הפעם על רקע המאה ה-21.

ב-10 ביולי 1948 תקף גדוד מצרי בחמת זעם את מערך משלטי ג'וליס. גדוד זה בסדר גמור. על המשלטים הגנה פלוגה. יחס של שלושה לאחד, של התוקף ביחס למגן, אמור, על-פי הדוקטרינות הצבאיות להספיק על-מנת לנצח. אך זה לא קרה. הגדוד שתקף – גד' 6 המצרי. הפלוגה שהגנה – פל' ג' של גד' 53 שכבר רובצת בשלושת המשלטים סביב ג'וליס כבר חודש ימים ומחכים. הכתובת הייתה על הקיר. כל המשלטים מסביב הותקפו. הלוחמים חשו שעוד רגע קט מגיע תורם. ואכן הגיע תור ג'וליס. אחרי יומיים של טפטוף ארטילרי זרח השחר על יום ה-10 ביולי.  

נאצר כותב בזיכרונותיו ממלחמה זו:

היה זה ב-9 ביולי. היסבנו לארוחת צהרים במטה הגדוד. לפתע הביא סמל מעטפה ממטה החטיבה המיועדת לי, כאדיוטנט של הגדוד ה-6. כשפתחתי את המעטפה חשתי, כי האוכל בפי נעשה לאבן. כל המכתב כולו הכיל שתי שורות והן:

א. הגדוד ה-6 ימסור היום את עמדותיו לגדוד ה-5 הבא מעזה.

ב. הגדוד ה-6 יכבוש מחר, 10 ביולי, את ג'וליס.

מראה פני העיד על המתחולל במעמקי נפשי, בקראי את הפקודה. כל הקצינים המסובים לשולחן הפסיקו לאכול והתבוננו בפני. כשנודעה להם הבשורה, חשו בדיוק כמוני. שוב נשלחים אנו לקרב שלא התכוננו לו. איש לא תיאר לנו את עמדותיה של ג'וליס ומה הם כוחו וביצוריו של האויב ואפילו – מי הם כוחותינו הפועלים בסביבה.

[…]

יצאתי עם המפקד ומפקדי הפלוגות. ניסינו להתקרב ככל האפשר לג'וליס, בחסותו של פרדס, אך לא יכולנו להשאר זמן רב, כי האויב חש, כנראה, בנוכחותנו והחל ממטיר פצצות מרגמה.

[…]

מיד כשחזרנו, התיישבתי במטה כדי לעבד תכנית. האויב חש בסיורנו מכיוון הפרדס והוא ימתין לנו מחר מתוך הנחה שנתקיפו מאותו פרדס. לכן, לא נערוך את התקפתנו העיקרית מכיוון זה. אנו נשלח כוח מסוים לעבר זה, אך את הכוח האמיתי והתוקף נשלח מאחור, בתוך שדות הדורה, כדי להסתער על עמדות האויב.

[…]

הבוקר החל להאיר על שדה-הקרב. ההתחלה היתה כפי שרציתי וייחלתי. אולם כל מה שקרה לאחר מכן היה בלתי מרנין כל עיקר. הצעד הראשון, הבלתי צפוי, בא מצד מפקד הגדוד, שאמר לי פתאום, בהשקיפו על פעולת החי"ר, "מה מעשינו כאן? יאללה, נראה את חיילנו למטה!" לדעתי, היתה זו רוח טובה אך חורגת מתפקידו של המפקד. תפקידו היה לפקח על המבצע, כדי שלא ישמט מידו, ולא לנטוש את הרסן ולהעסיק את עצמו בפרטים בעוד הנהגתו דרושה בשעת סכנה. ניסיתי לשכנע אותו, אולם ההתלהבות אחזה בו.

ירדנו למקום החי"ר, אולם נבצר מעמנו להגיע אליו, הואיל ומכוניתנו שקעה בדרך ולא יכלה לזוז. ירדנו מהמכונית – המפקד, אני ושומרי ראשו – ודחפנו אותה. חשתי שאני מאבד את עשתונותי, כשם שחשתי, שאנו מפסידים את המערכה.

מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות, ע' 273-272.

כבר כתבתי, לא פעם או פעמיים, שאת ההיסטוריה, בסופו של יום, כותבים המנצחים. והתנהל קרב הפוך על הפוך. המצרים שלחו כוח להטעיה. שהתקיף את מוצב הדמה. שהיהודים יחשבו על הצפון (מצפון תיפתח הרעה) בעוד שהמאמץ העיקרי הופנה לבית הקברות. תקפו בבוקר. חי"ר, טנקים, משוריינים. הסתערו. נהדפו. נסוגו. תקפו אחר-הצהרים. שוב נהדפו. נכשלו. ונתקו מגע. בתום הקרב חשו הלוחמים רווחה: "והנה בקרב הגלוי הראשון שלנו נגד המצרים המסתערים על שריונותיהם, עמדנו ויכלנו להם, מעודדים ציפינו להמשך." [מקור: אריה חשביה (2005), עד הלום, מערכות, ע' 218].

 

מאמר זה פורסם לראשונה ב- 26 בנוב' 2010,  בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לנושאי תרבות

צילומים: משה הרפז (2010). תרשים הקרב נסרק מספרו של אברהם אילון (1963), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות. המפות הורדו מאתר "עמוד ענן". כל הצילומים והסריקות הוקטנו על-מנת לעמוד בתנאי הכניסה לאתר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: