מקדש ריו-אן-ג'י, קיוטו, יפן [2] – סיפור על מגדל סלעים, אגדה על נסיך מחלל ואינטרפרטציה אישית על גן האבן

שבתי אל השולחן. המחשבות היו עדין מרותקות לגן הסלעים. אז עשיתי מקצה של השלמות. והנה הוא מונח לפניכם. או יותר נכון – מוצג.

ב-1689 יצא באשו לדרכו. מסע לאוקו. ממקום שנקרא אז אדו (כיום טוקיו) לצפון הרחוק. ובחזרה. מסע של תשעה חודשים. באשו היה משורר יפני. משורר הייקו (שלוש שורות: חמש הברות – שבע הברות – חמש הברות). מהגדולים שבהם. בחנות ספרים בקיוטו רכשתי ספר משיריו. באנגלית כמובן. איכשהו התרגום לאנגלית או לעברית מאבד בדרך את הקצב.

ב-1989, 300 שנה לאחר מכן, יצא יעקב רז בעקבותיו. ובדרכו פגש אדם המגדל סלעים. זכרו – אני עדיין תחת רשמי גן האבן שבקיוטו. זה הנטוע במקדש ריו-אן-ג'י (אגב, במקדשים אחרים בקיוטו מצויים גני אבן אחרים. אולי לא כל-כך מפורסמים וידועים, או מתומצתים ומהודקים, אך קיימים). ואני פותח את הספר, שכבר עיינתי בו קודם, וקורא על סלעים (אומרים שלקרוא בקול זה מצב עדיף. כך אתה זוכר יותר. ותשאלו את בחורי הישיבות). קראתי ורשמתי. סלעים. אבנים. וכול האנשים שמסביב – נעלמו. או שמא הפכו לסלעים?

הדרך הזו / שאין איש הולך בה / ערב סתיו [באשו]

 בפונדק קטן שבכפר קטן אני חוגג שלוש מאות שנה למסע באשו אל הצפון הרחוק. איתי חגג איש. אנחנו מחליטים לשתות בירה לכבוד המסע של באשו. בקבוק לכל חמישים שנה.

האיש הוא מגדל-סלעים. ושמו קאגאמי.

הוא מלקט סלעים מאפיקי נהרות ומוכר אותם למי שחפץ לעשות לו גן או עציץ סלעים. את הסלעים, הוא מספר לי, הניחו אבותיו בתוך אפיקי הנהרות כדי שהמים ילטשו אותם למשעי. גם הוא, כאבותיו, מניח סלעים באפיקים שיבואו המים עליהם והמים עושים בהם מעשים שונים. שוטפים ומלטפים ומעסים ומלטשים ומתעלסים איתם ועושים בהם צורות שונות.

וגם הסלעים עושים במים מעשים שונים וצורות שונות ואלה מופלאים בעיני קאגאמי לא פחות מן המעשים שעושים המים בסלעים. אלא שאי אפשר לשמר את צורתם של המים, ולכן אין להם קונים אלא בארצות הצחיחות שבהן נולדים נביאים.

אי אפשר גם לשמור את צורתם של סלעים, אלא שכדי לראות את אי האפשרות אתה צריך לעוף גבוה.

לכן הוא מניח סלעים באפיקים. יבואו צאצאיו מתי שיבואו וילקטו אותם משם וימכרו למי שימכרו. כל דור ודור במשפחתנו חייב להניח כך וכך סלעים ואבנים באפיקים. ואם אתה חושב שזה עניין קל, בוא איתי מחר אל מקומי ואראה לך את משפחת הסלעים.

לסלעים אין מסה. סלעים משנים טבעם לפי הרוחות. הם גם משנים צבעם. מי שאומר סלע שחור סלע לבן סלע אפור אין הוא מכיר סלעים. לפעמים סלע הוא כמו ראי והוא משקף  את השמים או את המים. לפעמים הוא זהוב עמוק בבוקר ומושך אותך לתוכו. או מסנוור אותך, בוהק-כסף, בצהרים. לפעמים אתה מוצא אותו תכלכל ולפעמים נותרים בחריציו נימי מים מן הגשם ואז כאילו תלויות בו מחרוזות למכירה בשוק.

סלעים נעצבים. יש שהם שחוחים, שמחים או כועסים, ויש שהם מזמרים. אלה הנראים רכים מתקשים לפעמים ואלה הנראים קשים מתפרקים מצורתם. לעולם אין אומרים במשפחתנו "קשה כסלע". רק בורים אומרים על סלעים שהם קשים. הסלעים נושמים.

יש לדעת איך להציג את הסלעים ללקוחות. כמו בחנות כולבו בטוקיו. כמו לעשות גן סלעים. אחד מאבותי היה עושה גנים [הוא אינו אומר מעצב גנים] אצל האדונים בטירה. אבל אני רק אוסף סלעים ומגדל אותם אצלי. אי לי כשרון לעשיית גנים של ממש.

ויותר מכול, הוא אומר פתאום, אני מתעב את האנשים שקוראים לעצמם פסלים שחושבים שהם עושים בסלעים צורות יפות ומציגים אותם במקומות שהם קוראים מוזיאונים.

כמה סלעים יש לי בגן שלי עכשיו? תן לי לחשוב. הוא מונה אותם.

הוא מונה אותם בשמותיהם, כי לכל סלע יש שם.

לפעמים הוא מתעכב ליד שמו של סלע. אצוּמורי למשל. הוא טועם את השם, מעביר אותו בפיו, מחייך, ואז מספר בשבחו.

יש בו פתח, באצומורי, כמו עין. עין אחת שאינה מביטה בך אלא אתה מביט בעדה ורואה את האווזים בשמים. אחד אחד. וזו ראיה מדויקת יותר. אתה יכול להכניס את ידך בצידו האחד של הפתח ולפתל אותה אל צידו האחר. מין מעשה אהבה עם הסלע. זה מעיד על רכותו, לא? כשהרוח עוברת שם נשמעת מנגינה. כמו חליל. לכן קראתי לו אצומורי. אצומורי היה רך ולבן כשמת בידי קוּמאגַאִי בקרב הגדול על חוף הים ביאשימה. אבל תוכו היה קשה. ורך. והוא הפליא לנגן בחליל.

אפילו אויבו קומאגאי ביקש לחוס על חייו בשל נגינת החליל, כיוון שראה את צלילי החליל עולים מן המחנה ברפרוף. בזה אחר זה. ונוחתים לאט לאט בשמים.

אני רוצה לתת לך את אצומורי, אומר לי פתאום מגדל-הסלעים ששמו קאגאמי.

פניים אדומות לו ופיו עילג מכובד הבירה ואין הוא מבין מדוע אי-אפשר לשאת את הסלע הנפלא אצומורי במזוודה לארצי. הרי הסביר לי שלסלעים אין מסה. ואז הוא מבקש נייר מבעלת הפונדק. הוא מוציא מתרמילו ערכת קליגרפיה ומתנצל. אני רגיל לטפל בסלעים, לא במכחולים, אבל תרשה לי לכתוב לך בידי המגושמות את השיר הבא כמתנה. ואני גם מחזיר אותו באהבה גדולה לבאשו. הוא כתב אותו.

הוא נוטללוח שחור קטן ומשופע. הוא נוטל אבן שחורה ומניח לצידו. הוא נוטל מכחול ומניח אותו לצידו האחר. הוא נוטל מיכל זעיר ומזה מעט מים על הלוח השחור. הוא נוטל את האבן השחורה ומעביר אותה הלוך ושוב על פני הלוח הרטוב. דיו סמיכה נאספת אל תחתית הלוח. הוא נוטל את המכחול. הוא טובל אותו בדיו. והוא אומר שוב. באשו כתב את השיר הזה. עכשיו אני כותב את השיר הזה.

במקדש סומה / שמע חליל שאין מחללים בו / בצל העצים [באשו]

אצומורי הסלע שלי הוא החליל שאין מחללים בו, הוא אומר לסיכום.

ושכחתי להגיד לך כמה סלעים גדלים אצלי. חמישים ושלושה גדולים. מאה וחמישה-עשר קטנים. לכל אחד יש שם.

מקור: יעקב רז (2000), טוקיו הלוך וחזור, מודן, ע' 96-94.

 והייתי שם ולא קניתי ערכת קליגרפיה. איזו פשלה. איזה פספוס. עוד רקע קט ואני בדרך חזרה לשם. אחלה של תירוץ…

 

איך שלא יהיה הייתי סקרן לגבי אצומורי. תודו שגם אתם הסתקרנתם. מי זה בכלל אצומורי?  ופתחתי ספר אחר ועוד אחד. ומצאתי. מסתבר שאי-שם במאה ה-12 נאבקו שתי משפחות סמוראים זו בזו. טאירה ומינאמוטו. שתיהן – ענפים שונים של משפחת הקיסר וכל אחת טענה, ובצדק מבחינתה, כי לה היורש הקיסרי. ופרצה מלחמה. אמנם לא בדיוק גוג ומגוג אך עקובה מדם. עד שאחת המשפחות כמעט ונכחדה. וגם במלחמה ההיא התחולל קרב מפתח בנקודה מסוימת. ואותו אצומורי השתייך למשפחת טאירה. וכך אני קורא אודותיו: 

בלילה שלפני הקרב ביאשימה עלה ממחנה טאירה קול נגינה של חליל מופלא.

בני טאירה הובסו בקרב. לאחר תבוסתם פסע קומאגאה-נו-ג'ידו-נאוואנה, לוחם מבית מינאמוטו, לאורך החוף של מפרץ סומה. לצידו הוביל את סוסו. הוא קיווה שאצילי בית טאירה ינסו להימלט באחת מספינותיהם ששרדו, ותהיה לו הזדמנות להילחם בקצין בעל דרגה גבוהה מצבאם.

ואכן, לפתע ראה לוחם רכוב על סוסו דוהר אל תוך המים, לעבר ספינה של טאירה ששטה במרחק-מה מן החוף. הרוכב היה לבוש בבגד משי שדמויות עגורים רקומות בו, עטוף בשריון נאה וחבוש בקסדה מקורננת. נדן חרבו היה מעוטר בקישוטי ארד, והחיצים באשפה שעל גבו היו מעוטרים בנוצות נשרים. הרוכב אחז בקשת יקרה למראה, וישב על אוכף ששוליו זהב. סוסו היה אדום. וכאשר הרחיק כמאתיים רגל אל תוך המים, עצר אותו נאוואנה במניפתו:

"אני רואה שאתה אציל וקצין שדרגתו גבוהה. אין זה מכובד להראות את גבך לאויב. חזור!"

הלוחם פנה אליו וחזר. כשיצא מן מהמים רכב נאוואנה לצידו, הפיל אותו ארצה, והסיר את קסדתו כדי לכרות את ראשו. אז ראה שהלוחם הוא נער, בן שש-עשרה או שבע-עשרה, פניו מאופרות לבן ושיניו מושחרות – סימן לייחוס אצילי. הנער לא היה מבוגר מבנו-שלו וכה יפה, שנאוואנה אמר:

"מי אתה? אמור לי מה שמך. לא אהרוג אותך."

הצעיר שאל: "ומי אתה?"

"אני אדם חסר חשיבות. שמי קומאגאה-נו-ג'ידו-נאוואנה, ואני בן חבל מוסאשי."

"אם כך הדבר, אין שום צורך שאמסור לך את שמי. אני אויב מן הסוג שאתה חפץ בו. שאל עלי אחרי שתהרוג אותי. מישהו כבר יכיר אותי."

[…]

"הייתי רוצה שתחיה, אלא ששניים מלוחמי מינאמוטו קרבים, ומוטב שאני אהרוג אותך, כי אני אתפלל לעילוי נשמתך."

הנער אמר לו: "הזדרז ועשה זאת."

נאוואנה התקשה מאוד להתגבר על רגשות החמלה והחיבה שהציפו את ליבו. בקושי רב הרים את חרבו. לבסוף ידע שאין לו ברירה, ועליו לעשות את המעשה. דמעות זלגו מעיניו כאשר היכה בחרבו וכרת את ראשו של הנער.

[…]

נאוואנה רכן, הסיר מעל לנער את שריונו, ומצא שם חליל עטוף בד רקמה. ואז נזכר בנגינת חליל מופלאה שעלתה ממחנה האויב לפנות בוקר, והבין שהרג את המחלל.

[…]

כשהגיש נאוואנה את ראשו של הרוכב למצביא יושיצונה, מפקד צבא מינאמוטו, נודע לו שהצעיר היה טאיו אצימורי, בנו של איש החצר צונמורי. סבו של אצומורי, טאדאמורי, היה נגן מופלא בחצרו של הקיסר טובה. את החליל העניק לטאדאמורי הקיסר בכבודו ובעצמו, וטאדאמורי העניק אותו לנכדו, לאחר שהבחין בכשרונו המוסיקלי. שם החליל היה 'ענף רך'. כאשר שמעו הלוחמים שבעי הקרבות את סיפורו של החלילן המת, זלגו מעיניהם דמעות. בן שבע-עשרה היה אצומורי, הלוחם המחלל, במותו.

נאוואנה, שהכניע את הלוחם המחלל וכרת את ראשו, פרש ממשפחת הלוחמים, גילח את ראשו, והיה לנזיר עד סוף ימיו.

מקור: יעקב רז (2000), המיתולוגיה היפנית, מפה, ע': 95-93.

ועכשיו אנו יודעים, כי בשל נגינת החליל, קרא מגדל הסלעים לסלע המסוים – אצומורי.  והנה קשרנו סלע (ללא מסה) לאגדה.

אז מה היה לנו? אחד גן-אבן, אחד מגדל-סלעים, אחד יעקב רז, 3 ספרים, 13 איורים. רשימה זו פורסמה לראשונה ב- 23 בנוב' 2010. במגזין רשת "במחשבה שניה" לנושאי תרבות וחברה.

איורים: משה הרפז (2010). הרזולוציה הוקטנה על-מנת שיעמדו בדרישות הכניסה לאתר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • איריס קובליו  ביום 5 במרץ 2011 בשעה 9:13 AM

    שלום משה
    האקוורלים שלך, העדינים, מאד נגעו ללבי
    ראיתי גם את האחרונים שפרסמת ב second opinion
    אקרא בבלוגך בהמשך
    איריס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: