אנו בקיוטו. יצאנו מהמלון. מלון אנה. אחלה של מקום. חצינו את השדרות. ולקחנו את קו 12. המוליך אל מקדש הזהב. כבר היינו מאומנים. נכנסים מבעד לדלת האחורית. ביציאה חולפים על פני הנהג. יש שמראים לנהג את כרטיס "חודשי-חופשי". אנו הושטנו את השטרות. 1,000 ין לכרטיס יומי. אם יש בדעתך לעלות, ולרדת, ביותר משני מקומות, אזי העסקה משתלמת. הנהג, בכפפותיו הצחורות, מצביע על פתחה של המכונה. היא בולעת את השטרות. ומונפקים הכרטיסים. ושוב מראה הנהג לך מהיכן לקחת. יהיה מי שיטען שאנו, המערביים, נחותים. לא מבינים דבר וחצי דבר. דווקא כן הבנו. וראינו את הכרטיסים מבצבצים. אבל הנהג בשלו. והכפפה הלבנה מצביעה. והראש קד לכיוון. אנו, מצידנו, חשדנו שהנהג הוא בכלל חלק אוטומטי של המכונה… ושתמיד יהיו לכם מזומנים. תשכחו מכרטיסי אשראי. אין לי הסבר מדוע השימוש בהם אינו רווח.
ממקדש הזהב ניווטנו דרכנו לגן הסלעים. יותר מדויק: מקדש ריו-אן-ג'י. Ryoanji Temle. ירדנו דרומה מהגבעה עליה שוכן מקדש הזהב, שרק הפבליון שלו באמת מוזהב, אנו מחוץ למרכז המתויר של קיוטו. כאן המפות בקנה מידה קטן. וחסרים פרטים. ולפעמים הולכים לפי התחושה. ובדרך גלריות, בתי-קפה, ובתי מגורים.
ובאחד הצמתים פגשנו בעובדים. כן, אלה עם הסרבלים. שתקנו אחת מהתשתיות. חשמל או כבלים. וראיתי שהם מחזיקים ספר מפות של קיוטו. ושאלתי לגבי גן הסלעים או לגבי מקדש ריו-אן-ג'י. וענו שזה איפשהו בהמשך. ולא ידעתי איך לבקש לעיין בספר. המשכנו הלאה. מאה או מאתיים מטר לאחר מכן השיג אותנו אחד הפועלים. מתנשף ומתנשם התנצל ביפנית על-כך שלא הראה לנו במדויק. ועכשיו הוא הסביר את המסלול. על-גבי המפה. ברור לחלוטין. הולכים ישר. וזהו. עוד כמה מאות מטרים. נראה שהוא לקח ללב את הפספוס הקודם. ועשה תיקון.
הגענו. מה נראה? אם יש מקום שאותו רציתי לראות ביפן – זהו המקום. מקדש וגן. גן של סלעים. גן הזן. וכולם באים לגן. והמקדש ברקע. והעצים והמים – אף הם ברקע. וזכרתי את הגן כפי שצילם דיוויד הוקני. פסיפס של תצלומי פולואוריד. ומשלל המקטעים ניבט אליך השלם. כמו הרעיון הקוביסטי. להציג בדו-ממד חפץ שהוא למעשה תלת-ממד. להנציח על הקנבס את שלושת הממדים. כמה פשוט. על הממד הרביעי, הזמן, נוותר. והייתי סקרן. איך אני אראה אותו?
מהשלט שבכניסה אני למד שמקדש זה מצוי ברשימת אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו. בתרגום חופשי: מונומנט היסטורי של קיוטו הקדומה. יסודותיו של מכלול המקדש טמונים בחווילה פרטית של אריסטוקרט יפני. אי-שם בסוף המאה ה-14. ב-1420 הוסב המקום למקדש. ב-1488 עבר המקדש שיפוץ ושדרוג נרחבים. במסגרת זו הוקם, כנראה, גם גן הסלעים. מכלול המקדש, העשוי עץ, נשרף ב-1797. מקדש סמוך, שהוקם ב-1606, הועתק ממקומו והוצב במקום זה שאוכל בשריפה. עם השנים התווספו למקדש אגפים אחדים. אבל גן האבנים נותר כמו שהיה.
דרך, שביל, אגם, עצי דובדבן פורח, שער. והנה גן הסלעים. חלצתי נעליי והתיישבתי על ספסל העץ. בחזית הרחבה של הגן. מרותק. מוקף בעשרות אנשים. מחפש את הפרטיות.
מתרמילי הוצאתי את הספר וקראתי:
אני מביט בסלעים. הסלעים אינם מכילים עוד את קול הציקדות של הקיץ.
אני יושב מול הגן. סלעים וחצץ וכיסוי הטחבים על הסלעים. כמו קטיפה ירוקה. הנה מלבן של חול והוא מוקף חומה נמוכה משלושה עברים והעבר הרביעי מרפסת. ובתוך החול קבוצות של סלעים. והחול מגורף גלים. בעצם אדוות. והקיר ממול סכו אותו בשמן לפני חמש מאות שנים. והשמן ניגר בקיר ללא צורה. ויש בחומה סימנים של זמן. ויש בסלעים סימנים של זמן. ועל הסלעים כתמים של טחבים שיוצרים בהם ריפוד דקיק והרבה ירוקים.
אין בגן הזה עצים או שיחים ואין פרחים. אין בו בריכות ואין דגי זהב שטים בהן. אי-אפשר לראות בו גשרים אדומים ומקומרים. אולי אין זה גן בכלל.
אני יושב על המרפסת ומתבונן במקום הזה.
אומרים שהוא נעשה לפני חמש מאות שנה על ידי אמן גנים גדול.
אלא שלגן הזה אין זמן בכלל. ואולי הוא לא בזמן בכלל.
אין בהם סדר בסלעים. הנה אני נלכד על סלע. והנה אני תועה ימינה ושמאלה ושואל על המשמעות. הגן סובב ומרחף קלות מעלה-מטה כמו על מצע בלתי נראה של נוזל. והוא חף ממשמעות. מה שיש הם הסלעים שניצבים כמו להבי סכינים והם נמוכים, והם עגולים, לפעמים ראשם שטוח ולפעמים עגלגל, לעיתים חלק ולעיתים מחוספס. הנה אחד שהוא כמו משיחת מכחול רכה. הנה אחד כמו חרב חדה.
יש בגן תנועה. כמו מפלים מהירים ששואפים אל תחתית הנקיק.
השינויים: הטחבים שעלו בקיץ או נסוגו בחורף. עלים אדומים שנסעו אליו מן הגן הסמוך בסתיו. פתיתי שלג לבנים על החול הלבן בחורף. הטחבים שמתפשטים בקיץ. פרח לבן שבא עם הרוח ונחת על סלע באביב.
אבל השינויים האמיתיים שיש בו הם השינויים שיש בי. החול הלבנבן סופג אותי פנימה. בגלל הלובן. בגלל הפשטות. החול משמש לי מדריך לחלל הרוח החופשית. הוא מוליך אותי אל ממלכת הצורות שאין להן סוף. נצלבים בו אינסוף גוונים ורוחות. סלעים שטוחים מול סלעים עגולים. סלעים ניצבים לעומת סלעים אופקיים.
קבוצות של שני סלעים, קבוצות של שלושה או של חמישה סלעים או של עשרה סלעים.
רושם כובדם של הסלעים מול אווריריותו של החול. צורתם הפרועה של הסלעים מול קווי המגרפה הישרים בחול.
הסלעים מרובי גוונים. החול, שצבעו אחיד. חול, שהוא המשכו של הסלע, והירוק העדין של הטחבים.
הנועם הנצחי של הסערה השליווה שיוצרים הסלעים בתוך החול ומולו החומה שעליה צורות השמן הפרועות,שמעוותות פנים למראה השלווה הננסכת מתוך הגן.
מראה הסלעים שבולטים מן החול והידיעה שהחלק הגדול של גופם קבור בתוך האדמה. מוצק, מסיבי, יציב, בלתי נראה.
באין-ההבעה שלו הגן מציע לי את אינסופו של היקום.
אני מקנא בסלעים. שיש להם מוצקות כזו עד לליבתם. אני מתבונן אל ליבתי ואין אני רואה אותה. איך זה שהם הם עצמם ואני איני מוצא דבר. עכשיו הם עטופים בטחבים ובחורף יהיו עירומים. הציקדות ימותו. העלים ינשרו וירקבו וייטמעו היכן שייטמעו ויירד השלג והסלעים שם, מוצקים עד לליבתם.
אני יושב על המרפסת ומתבונן בו. אני מתבונן בי. ואז פתאום איני עוד. בתוך התבוננותי אני נעשה דבר אחר. ואני יכול עכשיו לראות שם סלעים, חול, חומה, טחבים, והיותי שם.
יש בו בדיוק מעט הדברים שנחוצים על מנת להניע את הרוח בלי להגביל את הרוח.
בעצם אין זה גן כלל. הוא מקום שלם אבל אינו גמור.
הוא הזמנה פתוחה.
מקור: יעקב רז (2000), טוקיו הלוך חזור, מודן, ע' 53-51.
הרמתי ראשי והתבוננתי. ומה אני רואה? מה אני חש?
פורמט מלבני. אורכו כ-30 מ'. רוחבו כ-10 מ'. אנו יושבים לאורך הפאה הארוכה. פנינו אל הגן המוקף חל. חומה נמוכה. זהו גן הסלעים. גן הזן. כול היקום מתומצת למלבן שממול. גן יבש. Karesasui. אולטימטיבי.
15 אבנים או אולי אלה סלעים (מתי אבן הופכת לסלע?). 5 קבוצות. קבוצה של חמישה, קבוצה של שלושה, עוד קבוצה של שלושה, ושתי קבוצות שבכול אחת שתי אבנים. חלק מהאבנים עוטות מעטה של אזוב. ירקרק-צהבהב. באנו לכאן דקה לאחר שהשלג הפשיר. וכול הקבוצות משייטות בים של חצץ דק-גרגר. שאותו גורפים בכול יום ויום.
אומרים שאין מצב שבו יכול הצופה לראות את כל האבנים בעת ובעונה אחת. במקרה הטוב ביותר רק 14. כאשר יראה המתבונן את האבן הנוספת, המשלימה, זהו הסימן שהגיע אל ורכש את ההארה. כי רוחו ראתה את שאינו לא ראתה.
אין היפנים שבעי רצון מקישורו של גן הסלעים אל מדיטציית הזן הבודהיסטית. לטענתם קשירה זו היא רעיון מערבי. שאין לו קשר עם הגינון היפני. זאת ועוד, במקורות היפניים נכתב כבר נכתב כי אסור שאנשים המתרגלים זן ייבנו ויקימו גנים. רק לאחר מלחמת העולם השנייה נקלט השם גן זן וזאת מפני שאנו התיירים, רוצים לראותו ככזה. ואת זאת ראינו גם במקומות אחרים. אבל האזרח מקושר לאדמה. בעל הבית חייב שיהיה לו קשר עם הצומח והדומם. צמח ואבן. וגם אם חי הוא בעולם של בטון.
בלית ברירה, אחרי דקות ממושכות, קמתי. מכאן – לאן כבר אפשר ללכת? ר' פתחה את ספרו של דיוויד סלע. והרימה טלפון ל"בית שלום" המצוין שם. ולמרות שמלאו עשור שנים לספר – לא השתנה מספר הטלפון. מהצד השני של הטלפון הנייד שלא נזכיר את סוגו כדי לא להפלות בין דגמים כאלה ואחרים וגם משום שאנו כאן לא עושים פרסומות (גלויות ו/או סמויות) השיב קול דובר עברית: תבואו. היום יש אירוע המתקיים רק פעם בחצי שנה. אתם מוכרחים לבוא. תגיעו עד 19:30. רשמו את הכתובת. תתנו לנהג המונית את מספר הטלפון. ה-GPS יוביל אותו אלינו. שבו והפצירו בנו. החלטנו – הזמינו אותנו אז הולכים. כלומר נוסעים לשם. אבל כעת צהרים וצריכים משהו לכרסם… אחרי ככלות הכול כבר שני מקדשים מאחרינו.
הרשימה ראתה אור לראשונה ב-20 נובמבר 2010 במגזין רשת "במחשבה שניה".
צילומים: משה הרפז (אפריל 2010). רזולוצית הצילומים הוקטנה על-מנת לעמוד בתנאי הקבלה לאתר.
משה הרפז 
תגובות
תודה, יפה מאוד. וזה היה לי חידוש, עניין האיסור על נזירים לטפח גנים, אם כי זה נשמע הולם, וקל לאימוץ, מבחינה רעיונית. קל כמו סלע, כמובן.