שדות פלשת [5] – גבעה 69

עלינו על הגבעה. אין צורך לטפס ברגל. הדרך המשובשת והכבושה מובילה למעלה הגבעה. גם לנהג שאינו מיומן במהמורות – לא צריכה להיות בעיה. במפה הטופוגרפית רשום נ.ג. 69 – דהיינו נקודת גובה 69. זאת אומרת הגבעה ברום 69 מ' מעל פני הים. זהו משלט. בדרך כלל נקראו המשלטים בדרום לפי נקודות הגובה. גבעה 69, משלט 105, גבעה 113 ועוד. יער נטע אדם. העצים מטילים צל. קשה לראות דרכם את הנוף הנשקף למרחוק. את אשדוד ואשקלון. בצילם שולחנות קק"ל. מקום לפיקניק. שלושה מגדלים מחוררים. מצבה. שלט הנצחה. רחבה למסדר/טקס. דגל. וזיכרון. את הדם שנשפך – אין רואים. את הזבל/האשפה של המטיילים – כן.

על גד' 3 של גבעתי (גד' 53) הוטל לתפוס את גבעה 69, להתבצר בה ולהציב חסימות על ציר הדרך הראשית ועל דרכי העפר המקשרות את מג'דל (אשקלון) עם איסדוד (אשדוד). מפקד הפלוגה שעליה הוטלה משימת הכיבוש היה יוסקה גבע. זו הייתה הפלוגה "הכובשת". פלוגה ג'. עוד נפגוש אותה בהמשך, בג'וליס. היום קוראים לפלוגה המובילה –  "פלחו"ד". לאחר מכן צריכה הייתה להגיע פלוגת "החופרים" (היום "פלחה"ן") עם חומרי הביצור על-מנת לסייע ל"כובשת" לבנות עמדות, תעלות קשר ולהקים מכשולים – גדר תיל ומוקשים.  

הפלוגה יצאה ממחנה בית-דארס בליל 8/7 ביוני. כאשר הגיעו הכוחות, לאחר חצות ליעד, הסתבר כי הגבעה ריקה. ב-04:30 הגיעו "החופרים". שרגא גפני היה חבלן והשתייך לפלוגת "החופרים". וכך הוא מספר:

 ראיתי כי גבעתנו היא גבעה קטנה שאינה עולה באורכה על 150 מ', ועליה שלושה מגדלים בנוים בטון והרוסים מעט, שרידי קסרקטין אנגלי. בשעות היום יהיו הם העצמים היחידים שיטילו צל על הגבעה הקרחת הזו, חשבתי, אך מאידך גיסא מציינים הם יפה את מקומה של הגבעה.

[…]

לפתע נשמעו צעקות על המשלט. אנשינו גילו מספר פלחים ערבים מתקרבים אלינו. למרבית הפתעתי המשיכו אלה להתקדם עד שנפלו לתוך זרועות אנשינו. הם 'התנצלו', משנפלו בשבי, ואמרו, כי הם חשבו כי בגבעה יושבים חיילים מצרים ובאו לברכם בשלום. בשעה 080600 בערך העמסנו את השבויים ואת עצמנו על טנדר, בירכנו את מגיני הגבעה והפלגנו  לבסיס הגדוד. בדרך שרנו באזניהם של שבויינו את כל שירי הצבא אשר ידענו.

מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, ע' 174 – 176.

אז הם עוד היו אופטימיים. המצרים היו עסוקים בלהפגיז את מחנה בית-דארס, את גן-יבנה ואת באר-טוביה ולהתבסס באיסדוד וכך יצא שבמשך כיומיים "התעלמו" מהכוח הישראלי שהתמקם על הגבעה. אבל פטור בלא כלום – אי אפשר. אז "טפטפו" אש ארטילרית. רק בשעות אחר הצהרים של ה-9 ביוני ניסו המצרים לכבוש את הגבעה. הם הטילו לקרב 2 מח' רגלים, 7 משוריינים וסיוע ארטילרי. בערבו של היום – נסוגו.

בבוקרו של ה-10 ביוני בוצעה ההחלפה. פלוגה מגד' 1 החליפה את הפלוגה מגד' 3. פלוגה ב'. בקרב על מוצבי הצומת נפגוש בה שוב. מג"ד 1, אפרים, היה בחופשה של 12 ש'. סמג"ד 1, יובל נאמן, הוליך את הפלוגה לגבעה, הציב את החיילים ובדק את הצבת כלי הנשק המסייעים. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת והמצרים הסתפקו עדין בהטרדה ארטילרית.

זמן מה לאחר מכן, התקשר אתי, באלחוט, מג"ד 1, אפרים, שהגיע בינתיים לבית-דארס וביקש דיווח. הוא הורני לחזור מיד לבסיס. נפרדתי מהאנשים וממפקד הפלוגה וירדתי מהמשלט המופגז לבית-דארס. לא האמנתי, כי זוהי ראשיתה של התקפת כיבוש. נראה היה לי, כי הפגזת המשלט ע"י המצרים באה בעקבות ההתקפה של גד' 2 על ניצנים הכבושה, מתוך שהעריכו כי הכוח הנסוג מניצנים יחזור לגבעה 69.

מקור: שם,  ע' 185.

 

והתנהל קרב. קשה ועקוב מדם. המצרים תקפו בחמת זעם. על הגבעה הסתערו רגלים, משוריינים, טנקים, ארטילריה ואפילו התקפה אווירית. והגענו לצהרי היום. מי ישבר? התוקף או המגן. המ"פ מגבעתי מצמץ ראשון:

בשעה 13:15 נתתי את פקודת הנסיגה. שיקולי לפקודת הנסיגה היו: טנק של האויב היה על הגדר, וחיל-הרגלים אחריו; האויב הקיף אותנו ואיים בסגירת הדרך לנסיגה; מספר רב של כלי-נשק התקלקל; היה מספר רב של פצועים ועשרה הרוגים, הרבה מהם – אנשי הפיקוד.

הסברת דרך הנסיגה ניתנה לפני היציאה. הפקודה ציינה, שעל מחלקה 1 לפרוץ דרך ויתר המחלקות אחריה. כן צוין, שיש להוציא את הפצועים מהמקום. פקודת הנסיגה הועברה ע"י רץ, שצריך היה להגיע למחלקות 2 ו-3; הוא נהרג בדרכו. לא צוין בפקודה הסדר המדויק של נסיגת המחלקות. על כן לא היה סדר בשעת הנסיגה מהגבעה. נוסף לכך, לא ידעו האנשים את מקום התעלה שהיתה בלתי ממוקשת ושהיתה הדרך היחידה לנסיגה מהמקום. אי-הסדרים בשעת הנסיגה היה בלתי נמנע, כיון שלא יכולתי להשתלט על כל הפלוגה, מאחר שהייתי אותה שעה מפקד יחידי במקום.

מקור: שם, ע' 189.

חזרנו לעצים שהיום מכסים את הגבעה. יער נטע אדם. בספרו נוף וזיכרון (Landscape and Memory) מעלה סיימון שאמה זיכרונות ילדות כילד המשתתף בנטיעות קק"ל:

העצים מילאו עבורנו את תפקיד המהגרים, היערות את רצוננו אנו להיות נטועים. ובעוד שקיבלנו את ההנחה שיער אורנים יפה יותר מגבעה שהופשטה עירומה על ידי עדרי עזים וכבשים רועות, אף פעם לא היינו בטוחים בדיוק בשביל מה היו כל העצים. מה שכן ידענו היה שיער נטוע הוא הנוף ההפוך למקום של חולות נודדים, סלעים חשופים ואדמה אדומה הנפוצה לכל רוח. הגולה הייתה חול. ומה, אם כך, צריכה להיות ישראל, אם לא יער, ניצב במקומו, נטוע וזקוף?

מקור: וו. ג'י. טי. מיטשל [2009], נוף קדוש, רסלינג, ע' 58.

על הנוף חלה סלקטיביות של הזיכרון ושל ההיסטוריה. היערות והשדות הישראלים מסתירים, לפרקים, עבר אחר. לא תמיד של חול. לפעמים היו אלו שדות מעובדים וישובים. הנוף המקודש לנו הינו דימו מורכב, מעובד, מסגרת של העין המסתכלת. וקיימים מיתוסים. וסיפרים (נאראטיבים). ובדרך כלל הם המנצחים. וסימני העבר נמחים.

 ואורי אבנרי כתב  במחברתו שיר:

על גבעה ששים-ותשע

עומדים שלושה מגדלים.

סביבם סער-קרב השתלח,

סביבם לחמו חילים.

על גבעה ששים-ותשע

חיל אלמוני שוכב.

בידו הוא אוחז את רובהו

וכדור של עופרת בלב.

על גבעה ששים-ותשע

הקרב התחולל ונדם.

על קברו של חיל בן-אלמות

גדל צמח-בר אדמדם.

אורי אבנרי (1990), בשדות פלשת, זמורה ביתן, ע' 106.

 

 

מאמר זה פורסם לראשונה ב-11 בנובמבר 2010.  בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

צילומים: משה הרפז. תמונת שלושת המגדלים בתש"ח ותרשים הקרב נסרקו מתוך ספרו של אברהם אילון (1963), חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: