היהודי האחרון בטומאר, פורטוגל

אמצע הדרך. בין ליסבון לפורטו. בין הים לגבול הספרדי. בדיוק באמצע. ושם שוכנת העיירה טומאר. ולשם אנו נוסעים. ובטומאר ממתין לנו בית כנסת. הוותיק בפורטוגל. האדרנלין כבר בוער בעצמותי. הדלק הוזרק למנוע.

יום שישי. ערב יום הכיפורים. מלון בעיבורה של ליסבון. ב-6:30 השכמה. אורזים. מזדכים על המלון. נחזור לליסבון בעוד מספר ימים. ב-7:15 יצאנו לדרך. מכיכר אספניה (פראסה אשפאניה בפי המקומיים) לכביש הטבעת. סירקולדה. ומשם ל-1A. אוטוסטראדה. 120 קמ"ש. שילבתי להילוך שישי. כן, יש כזה דבר בפורד מונדיאו, ידני, דיזל, מודל 2010, שנתנו לי בחברת ההשכרה המקומית והיה מרוט ומצולק בכול דלתותיו – וטסתי או שמא דהרתי על הכביש המשובח. אחר-כך ירדתי לכביש אחר וממנו לדרך צדדית מקרטעת קמעה וקצת לאחר השעה 9 נכנסנו לפאתה הדרומית של העיירה. בית קפה מקומי שבהק בצהוב קרץ לנו. שמטתי את המכונית ברחוב צדדי והתיישבנו. קפה ומאפה. קפה שנטחן ומאפה שנאפה מול עיניך. והפנטומימה עבדה. ואיכשהו הבקשה בעברית שנתרגמה לאנגלית והתקבלה בפורטוגזית עבדה. מבוקשנו ניתן. התרווחנו בכיסאות. הקהל בחן אותנו. היו שם הקבועים, הפרלמנט המקומי. אלה לבטח טחנו אותנו, הזרים. בקוטב השני – הממהרים. ארזו להם שקית. אבל אנו תיירים. שתינו הקפה בניחותא. והלחמניה שמרוחה בשכבה עבה של חמאה. מה בוער?

ואחר-כך נשלפה המפה. יצאנו בעקבותיה. הנה הרחוב הראשי. הנה הכיכר. עוברים וממשיכים צפונה. מנזרו של ישוע (קונבנטו דו כרישטו) משגיח מרחוק. חולש על העיירה ממעל. במקום אחר נספר אודותיו. היעד מסומן בעיגול הכחול. מצד שמאל ניתן לראות את היקפו העצום של מנזר ישוע.

 

משכנו צפונה. בפניה השנייה משמאל אמור להיות הרחוב המבוקש. הנה השלט. הוא במקום. יש. רחוב דוקטור ז'ואקים ז'אקינטו. ועכשיו קדימה. למספר 73. אנו בלב טומאר העתיקה. סמטאות צרות. דחוסות. בתים בני מאות של שנים. כבר ראו דברים רבים. במרכז של מה שהיה פעם הרובע היהודי. ז'ודיאריה. היעד הוא בית הכנסת העתיק ביותר בפורטוגל של היום. בית הכנסת ע"ש אברהם זאקוטו (זכות). ועכשיו ברור לכם מדוע נחפזנו להגיע. בית כנסת, יום שישי, ערב יום הכיפורים. קודם-כל זה. אחר-כך יבואו הדברים האחרים. ישו (ימח שמו וזכרו), פאטימה, באטאליה. וממתינים לנו בקואימברה.

 

הנה הבית. והדלת נעולה. לפי הספר אמור האתר להיפתח ב-10:00. הצתתי בשעון שעל פרק ידה של זוגתי שתחייה. עוד שתי דקות. הייתי מתוח במקצת. האם ייפתח בערב החג? זוג קשישים – כלומר בני-אדם שמבוגרים ממני בכמה שנים טובות (ואני, כפי שיודעים אתם, כבר איני איש צעיר) – הפציע מצידו האחר של הרחוב. הזקן התבונן בי. ואמר בעברית: "פותחים בעשר." לא נמתח אתכם, הקוראים, יותר מהנחוץ. זהו לואיש ואשקו. יהודי. היהודי האחרון בטומאר. נולד בליסבון. איכשהו העבר הביא אותו לכאן. אשתו נוצרייה. אל תתנו למגן דוד התלוי על צווארה להטעות אתכם. והשנים פתחו את בית הכנסת שלמעשה הוא מוזיאון. כי איש אינו מתפלל כאן.

 

מתי התיישבו יהודים בטומאר? בפארו שבדרום פורטוגל נמצאה כתובת על מצבה משנת 1315 ובה מצוין שמו מציינת את שמו של רבי יוסף מטומאר. מכאן מסיקים שבמאה ה-14 כבר הייתה נוכחות של יהודים במקום. במסמך ספרדי רשמי, שיצא בזמורה ב-26 באוקטובר 1475 בחתימת המלך דון אלפונשו החמישי, מוזכרת קהילה יהודית המתגוררת בטומאר.

בית הכנסת נבנה, קרוב לוודאי, במאה ה-15. אי-שם בין השנים 1430 ל- 1469, הוא היה פעיל זמן קצר באופן יחסי – עד 1497. שנה קודם לכן, ב-1496, הוציא מלך פורטוגל מנואל הראשון "בר מזל" צו שהורה כי על היהודים להתנצר – או לעזוב את פורטוגל עד אוקטובר 1497. זו הייתה הבטחתו לאיזבלה, מלכתו, לרגל נישואיהם. והבטחות, כך למדנו, צריך לקיים. בעקבות הצו המלכותי, נמכר מבנה בית הכנסת, לאחר שהוסרו ממנו הפרטים המזהים את צביונו היהודי, לאדם פרטי. ב-1516 נמכר בשנית, והוסב לבית-כלא של העיירה והסביבה. בית-הכלא פעל באותו המבנה עד לאמצע המאה ה-16 בקירוב, ואז הועבר בית-הסוהר לבניין העירייה. ממסמכים שנחשפו בארכיון של הכנסייה הבפטיסטית על-שם סנט ג'ון, עולה כי בתחילת המאה ה-17 השתמשו במבנה בית הכנסת ככנסייה. אז הייתה זאת הכנסייה של סאו בארתולומיאו. בשלב כזה או אחר נסגרה הכנסייה. מתי? לא בדיוק ידוע.

אנו מדלגים על פני שתי מאות ומגיעים למאה ה-19. בשלהי המאה שימש המבנה כמתבן שחת. הבעלים, חוזה ז'ואקים דה אראוז'ו, מכר אותו ב-1 ביוני 1885 לפלוני בשם אנטוניו ויארה דה סילבה ניאבס ועם מותו עבר הבניין בירושה לחתנו ז'ואכים קרדוזו טאווארש. באותה תקופה שימש המבנה, שהיה בשלבים מתקדמים של הרס, כמחסן לסחורות של חנות מכולת.

מבנה בית הכנסת הוכר רשמית כאתר לאומי בצו שפורסם ב-29 ביולי 1921. שנתיים לאחר-מכן, ב-5 במאי 1923, רכש את הבניין שמואל שוורץ (1953-1880). שוורץ היה מהנדס מכרות יליד זגייז', פולין. כיום הוא ידוע בעיקר כחוקר יהדות. זאת בשל גילויו על משפחות של אנוסים בצפון מזרח פורטוגל, בעיקר בבלמונט. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה טיילו הוא ורעייתו בפורטוגל בירח הדבש. בשל פרוץ המלחמה לא יכלו לצאת את המדינה, והחליטו להתיישב בה. שוורץ התמסר לקימומם וארגונם של החיים היהודיים, וזמן מה כיהן כנשיא הקהילה היהודית בליסבון. הוא מימן וארגן עבודות ניקוי וחפירה בבית הכנסת בטומאר.

בתחילת 1933 רצתה מועצת התיירות המקומית להשיג את הבעלות על-בית הכנסת באמצעות המדינה. אך התכנית לא יצאה לפועל בשל העדר תקציב מתאים. ב- 1939 תרם שמואל שוורץ את הבניין למדינה ובתנאי שיהפוך למוזיאון. וכך היה. הקמתו הרשמית של המוזיאון להיסטוריה ותרבות של יהודי פורטוגל הוכרזה בתזכיר ממשלתי מיום 27 ביולי 1939. לאות תודה הוענקה לשמואל שוורץ ולרעייתו אזרחות פורטוגלית אשר סיפקה להם הגנה בימי מלחמת העולם השנייה.

 

"תכנסו." ביקש לואיש. נכנסנו פנימה. בפנים אין היתר לצלם. את פנינו קיבל אולם מרכזי מלבני כשמונה מטרים לכל צד. התקרה נתמכת בארבעה עמודים שבמרכז האולם ולהם שתים-עשרה קשתות מחודדות בסגנון מורי, שהיה מקובל בחצי האי האיברי בימי הביניים. במסורת של יהודי ספרד, ובייחוד אצל יהודים ממוצא פורטוגלי, מסמלים ארבעת העמודים את ארבע האמהות שרה, רבקה, רחל ולאה ושתים-עשרה הקשתות מייצגות את שני-עשר שבטי ישראל. בארבע הפינות העליונות של האולם הוצבו כדי חמר הפוכים – שיטה לשיפור האקוסטיקה שהייתה נהוגה בימי הביניים. המבנה מכיל גם תוספות מודרניות, ביניהן כסאות עץ בשלושה צדדים, שפונים אל הבימה במרכז. ספרי התורה נתונים בארון קודש מעץ. על הקירות סביב, ערוכים תחריטי אבן עתיקים, שקישטו כנראה את המבנה המקורי.

מקור: סריקה מתוך חוברת הדרכה "בית הכנסת של טומר" 

 

העתקתי לפנקסי את שנכתב על הפרוכת: "לע"נ אהובה ואליהו ירוש ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.". זוהי תרומה של נאוה ושמואל טבת. טבת היה שגרירנו בפורטוגל עד לפני שש שנים. לואיש ציין כי ספר התורה נתרם מקליפורניה והרימונים המעטרים את ראשו הגיעו ממרוקו.

במבנה בית הכנסת שוכן המוזיאון היהודי-פורטוגלי ע"ש המתמטיקאי והתוכן אברהם זאקוטו (1450 – 1522), מחבר הספר המהולל אלמנכום פרפטואום שיצא לאור בלאיריה (פורטוגל) ב-1496 וכלל טבלאות מתמטיות ששימשו את יורדי הים הפורטוגלים עד המאה ה-17. הוא היה בין אלה שסייעו לואשקו-דה-גאמה בתכנון מסעותיו. איך סייע? יצר את מכשירי הניווט. בין המוצגים במוזיאון ממצאים ארכיאולוגים המעידים על הנוכחות היהודית בפורטוגל בימי הביניים. האוסף כולל כתובות של מצבות, אך גם כתובות מבתי כנסת אחרים בפורטוגל, וביניהן בולטות בייחוד כתובת משנת 1307 מבית הכנסת המרכזי לשעבר בליסבון, ועוד כתובת מהמאה ה-13 מבלמונט, שעליה שלוש נקודות מייצגות את השם המפורש, באופן שמזכיר שיטה דומה שהתגלתה במגילות ים המלח. המוזיאון מחזיק גם אוסף קטן של חפצי אמנות מאורח החיים היהודי, שנתרמו על ידי אנשים ומוסדות יהודיים ברחבי העולם.

על יד האולם המרכזי יש חדר קטן יותר, בחלקו מתחת לפני הרחוב, אשר התגלה ב-1985. במקור שימש כמקווה טהרה. יש בו אוסף של חפצים שונים, בעיקר קערות קרמיקה, מוצגות סביב בריכת המקווה. בפטיו שמאחורי המקווה גילו באר, מכוסה למחצה על ידי קיר חדש יותר, ששוליה מחורצים בחריצי חבלים עמוקים.

 

לואיש ליוונו בסיור. והסביר. הצביע על מוצג וסיפר את סיפורו. כבר עשרים שנה עמל לואיש על תחזוקת המקום. עבודת קודש. תחזקנה ידיו. מה יקרה כשילך לעולמו?

"האם בית הכנסת פעיל?" שאלתי. ולואיש השיב: "לא. אבל בבלמונט, יש קהילה פעילה ובכול יום מתקיימת תפילה. יש שם בין 20 ל-30 מתפללים." רשמתי לעצמי לעבור בבלמונט. שם חזרו צאצאי האנוסים ליהדות. ממש לאחרונה.

רכשנו חוברת הסבר צנומה (בעברית), תרמנו תרומה צנועה (באירו) ויצאנו לבדוק היכן בדיוק נשחטו הטמפלרים באותו יום השישי השחור. שלהם. לא שלנו. ואז, לאחר שיצאנו, נתקלתי בו. וצילמתי. הרי לפניכם טובח הטמפלרים. או שלא…

 

הערה: במאמר זה נעשה שימוש בעבודה שהכין חיים גיוזלי (עברית: דנה פז פרינס) המצויה באתר בית התפוצות. המאמר ראה אור לראשונה ב-8 בנובמבר 2010. במגזין-רשת "במחשבה שניה".

צילומים: משה הרפז (ספטמבר 2010). הצילומים הוקטנו לשם העלאתם לאתר.