הומאז' לאנטוניו מוניוס מולינה

פורטוגל. ליסבון. מלון בסמוך לכיכר ספרד. פארסה דה-אשפניה בפורטוגזית. יוצאים ויורדים. ירדנו פיזית מהגבעה אל הנהר. דרומה אל הטז'ו. הלכנו לאורכם של רחובות, שדרות, כיכרות, פסלים. כיוון כללי – למחוזות שיטוטיו, הליליים והיומיים, של ריקארדו ריש. לאחר שעה ארוכה פגשנו ברובע אלטו. זמן מצוין לקפה. לאתנחתא קצרה. לעכל את שרואים, שומעים ומריחים.

נכנסנו לבר אפלולי. מסיטים את וילון החרוזים החוצץ בין פנים לחוץ – והנה אתה בפנים. בתוך הבר. אני בעד ג'אז. גיליתי אותו בשלב מאוחר של התפתחותי המוזיקאלית. פילסנו דרך אל הדלפק, אל הברמן, בינות העננים. עשן סיגריות, הבל הקפה ואדי האלכוהול. שאלתי: "האם סנטיאגו ביראלבו עדין מופיע כאן?". והבעלים הקדיר פניו ואמר: "הוא כבר לא איתנו." חבל.

התישבנו לקפה. פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא:

בדמיונו ראה עיר ערפילית כסן סבסטיאן או פאריס. הוא הופתע משקיפות האוויר, מחדות הוורוד והחום-צהוב בחזיתות הבתים, מאחידות הצבע האדמדם של הגגות, מן האור הזהוב הדומם שנח על גבעות העיר וזהר כמו לאחר הגשם. מחלון חדרו, במלון שפרוזדוריו קודרים והכל מדברים שם בקול מהוסה, ראה כיכר של מרפסות שוות ואת צדודית פסלו של מלך רכוב על סוס ומצביע במרץ דרומה. הוא נוכח שפורטוגזית, כשמדברים אליו במהירות, זרה לו ממש כמו שוודית, וגם שלאחרים קשה מאוד להבין אותו. אמרו לו שהמקום שהוא רוצה להגיע אליו קרוב מאוד לליסבון. בתחנה גדולה ועתיקה עלה על רכבת שמיד נכנסה למנהרה ארוכה מאוד, כשיצא ממנה כבר התחיל יורד הערב. הוא ראה פרוורי ביניינים גבוהים שהאורות החלו להידלק בהם ותחנות כמעט ריקות מאדם ובהן גברים כהי עור שהביטו ברכבת כאילו המתינו לה זמן רב ולבסוף לא עלו עליה.

[מקור: אנטוניו מוניוס מולינה (1997), החורף בליסבון, עם עובד, ע' 125 (תרגום: טל ניצן)]

גומעים מהקפה. מסתכל ימינה ושמאלה. אנשים צובאים על הדלפק ושותים בירה. אלה ששותים את האספרסו נעלמים ביעף. כבתחנת דלק. קפסולה של מרץ – ולדרך. רק שני הישראלים נותרים ישובים במקומותיהם. ושותים קפה. ולאט. אנו לא ממהרים. לשתות קפה משמעותו – מצב רוח. הפסקה. פאוזה. גם אם אשתה חליטת תה – אמשיך לקרוא לכך "לשתות קפה". וממשיכים לקרוא:

הוא לא זכר כמה זמן, כמה שעות או ימים התהלך כסהרורי ברחובות ליסבון ובמדרגותיה, בסמטאות המלוכלכות ובמצפים הגבוהים ובכיכרות עם העמודים ופסלי המלכים הרכובים על סוסים, בין המחסנים הגדולים והקודרים ותלי האשפה של הנמל, ורחוק יותר, מעבר לגשר אדום אינסופי שחצה נהר הדומה לים, בפרוורים שבנייניהם היתמרו כמגדלורים או כאיים בלב מגרשים ריקים, בתחנות רפאים סמוכות לעיר שהוא קרא את שמותיהן בלי שהצליח להיזכר בתחנה שראה שם את לוקרסיה. [שם, ע' 133]

הישראלים עדין במקומם. כנטועים בכסאות. וממשיכים לקרוא:

עדיין היה אור יום, אבל האורות התחילו נדלקים בחשכה הגבוהה הלחה של המבואות המפולשים. בירלבו עבר תחת קשת מעוטרת באלגוריות ובמגינים ומיד אבד ברחובות שלא היה בטוח אם כבר היה בהם לפנים. אבל כך קרה לו בליסבון תמיד: הוא לא הצליח להבחין בין אי-הכרה לזכרון. הרחובות האלה היו צרים ואפלוליים יותר והיו בהם מחסנים וריחות נמל דחוסים. הוא הלך בכיכר גדולה וקפואה כסרקופג של שיש שהמסילות המתעקלות של החשמליות הבהיקו ברצפתה, ברחוב שלא היתה בו אפילו דלת אחת, רק חומה ארוכה חומה-צהובה עם חלונות מסורגים, הוא נכנס אל סמטה שדמתה למנהרה ועמד בה ריח של מרתף ושל שקי קפה, והחיש את צעדיו כששמע מאחוריו צעדים של אדם אחר. [שם, 139]

סגרתי ת'ספר. אפסנתי בתרמיל ובמקומו פתחתי את מחברתי. ורשמתי את רשמי. את שראה סנטיאגו ביראלבו. מהמצפים. ממרפסות התצפית. מהגבעות. מהמבצרים החרבים המנציחים את רעידת האדמה שהתחוללה כאן במאה ה-18 ומחקה רבעים שלמים. ואת שראיתי אני. את צריחי הכנסיות, את הגשרים, את הנהר דמוי הים, את הגגות האדומים ואת הבניינים הצהבהבים-ורודים-חומים.

הקפה היה מצוין. ולכל דבר יש גם סוף. ביקשנו חשבון. והוגש לנו. הנחתי שטר כסף. המלצר לקח. חזר והניח את העודף. היה שם עוד משהו  ע"ג המגש. מעבר למטבעות ולחשבונית. משהו בכחול.  פתק מקופל. פתחתי. קראתי: "אם אתה עדיין מחפש את ס.ב. עליך לנסוע לצפון." חייכתי. כעת היה בידיי קצהו של חוט.

יצאנו. היה עוד אור. והמשכנו לרדת אל הנהר. יש לנו עוד מעט פגישה עם החברים ריקארדו ריש ופרננדו פסואה. צמד שלא נפרד גם במותו. הסתכלתי לאחור. לא פעם ולא פעמיים. לא הבחנתי במעקב. או שהעוקב/ים עשהה/ו את מלאכתו/ם נאמנה. עכשיו, כשאני חושב על-כך, בהחלט ייתכן שעקבו אחרי, אבל מקדימה. מתוחכם, קשה, אך ניתן לביצוע.

קומץ של לובשי חולצות אדומות נקרה על דרכנו. הללו כבר עלו במעלה הגבעות. מיהרו לאצטדיון האור. על זה כתב המשורר: "הפועל שוב הפסידה…".

ובדרך אל תשכחו את האז'ולאש – האריחים הכחוים (שלפעמים תכולים, ירקרקים, צהבהבים, חומים…). צילמתי עשרות. עד שיד נעלמה אחזה בזרועי ואמה – עד כאן. שלא נאחר. לא ברור לי מה אעשה איתם. עם התצלומים. לא עם האז'ולאש. בינתיים יושבים בחלל המחשב. יתרון – לא צריך לנקות את האריחים… אתם רואים רק תצלום אחד. שתהיו סקרנים להמשך… וכן. אנו צריכים לנסוע לצפון. לכתובת שבפתק התכול.

צילומים: משה הרפז, ליסבון (ספטמבר 2010). הצילומים והאיורים הוקטנו לצורך העלאתם לאתר. מאמר זה ראה אור לראשונה ב-5.11.2010 במגזין רשת "במחשבה שניה".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: