שדות פלשת [4] – מניצנים לניצן

ב-23 במאי 1948 נסוגו מגני יד-מרדכי מקיבוצם. והדרך לצפון נפתחה בפני חטיבה 2 המצרית. משמר קדמי שלה הגיע לאיסדוד (אשדוד) תוך עקיפת קיבוץ ניצנים. פארוק, המלך המצרי, זעם על אייכמן, מפקד החטיבה הגרמני. נג'יב היה המפקד המצרי. איך ייתכן שלמצרים אין עדין שבויים יהודים בעוד שעבדאללה, ההוא מהצד האחר של הירדן, כבר מחזיק במאות? הלחץ היה גדול וברקע ריחפה הידיעה כי כבר החלו הדיונים על הפוגה. אגב, הן המצרים והן הירדנים העסיקו קצינים אירופאים בפיקוד על החיילים. בלגיון, מטבע הדברים, העדיפו בריטים. המצרים העדיפו את הגרמנים. חלקם היו חיילי אס.אס לשעבר.

ניצנים הוקמה בשנת 1943 על אדמות שנרכשו שנה קודם לכן ע"י קק"ל, מאפנדי מקומי. במרכז השטח ניצב בית גדול וסביבו בוסתן. "הארמון" כך כינו אז את המבנה המרשים. והוא, ללא ספק, מרשים גם היום.

היה ברור שניצנים תותקף. השאלה שנותרה הייתה – מהו המועד. לחוצה בין מג'דל ואיסדוד הערביות הייתה ניצנים למעשה מנותקת כבר מסוף דצמבר 1947. כל יציאה או כניסה חייבו לפלס דרך בירי. המטרידים היו המקומיים. מול מחנה "חסה" (לשעבר) מוצבת מצבה לזיכרון הרוגי שיירת ניצנים. ואני קורא את תאריך המוות: 21 במרץ 1948. ארבעה הרוגים. ואני מניח שהאנדרטה ממוקמת פחות או יותר במקום שנהרגו. מזרחית לניצנים. על כביש 232. קצת לפני צומת הודיה שבה שכן הכפר ג'וליס. לא מצאתי מידע של מסלול השיירה. אולי לא חיפשתי מספיק ואולי לא במקום הנכון. דבר אחד וודאי – אירוע מוות זה התרחש לפני שפלשו המצרים.

ב-29.5 ראו מגיני ניצנים את הטור המצרי הנע על הציר מג'דל-איסדוד-יבנה לכיוון תחנת הרכבת של אשדוד. ב-31.5 הייתה התקפה ראשונה של כוחותינו על הטור המצרי שעצר מדרום לגשר ההרוס ("עד הלום"). או אז "נזכרו" שישנה נקודה עברית בעורפם. והחלו להפגיז. ובכול יום התגברה האש. והיה להם זמן להכין את המתקפה.

בבוקר ה-5 ביוני 1948 יצא אברהם פבלוביץ, חבר הקיבוץ והמא"ז שלו, בשיירה קטנה שנועדה להביא הספקה ליישוב. לאחר כמה היתקלויות מזוינות בדרך עם ערבים חמושים הגיע בשעת הצהרים לבאר טוביה. שם שכן מטה גד' 3 של גבעתי. יצחק פונדק, המג"ד, קיבל אותו בברכה. פבלוביץ דרש סיוע. פונדק משך בכתפיו. לטענתו יש למפקדה סדר עדיפות משלה. לא איש כפבלוביץ יוותר. עלה על אוטובוס – "דרום יהודה" (לימים ה-"ד" של אג"ד) – לר"ג. אל הגבעה, היכן שהיום ממוקם "מחנה השלישות", שם שכנה באותם הימים מפקדת צה"ל. וגם ראש הממשלה ושר הביטחון דאז – דוד בן גוריון. פבלוביץ ביקש להיפגש עם הזקן. לא נתנו לו. אז הוא התפרץ בכוח לחדרו של הזקן. ואמר את שאמר. ובין היתר שאל איך זה שנגבה קיבלה נשק והאם זה בגלל השתייכותה לשומר הצעיר? ומה עם ניצנים? בן-גוריון רתח מזעם. אבל מזכירתו יצאה עם פתק. נא למסור למוכ"ז מרגמה 81 מ"מ ופגזים. פבלוביץ נטל הפתק, שכר משאית, עבר במחסן הנשק בדרום ת"א, קיבל את המרגמה ודהר לבאר טוביה. אנשיו של פונדק פרקו את המשאית. פונדק הבטיח חגיגית שהמרגמה והפגזים יישלחו לניצנים במהירות האפשרית. לא דובים ולא יער. היא מעולם לא הגיעה ליעדה. מחלקה של טירונים, שלא ידעו להפעיל את נשקם האישי, הגיעה למחרת כתגבורת ליישוב.

ההתקפה על הקיבוץ החלה ב-7 ביוני. הילדים כבר לא היו כאן. הם פונו עוד קודם לכן לבאר-טוביה. במסגרת מבצע "תינוק". בלילה שבין ה-17 ל-18 במאי פונו כל ילדי יישובי הדרום. מי במכונית ומי ברגל. 

הלחימה הייתה קשה. מבית לבית. התגבורת לא הצליחה להבקיע דרך. בבוקר ה-8 ביוני הניף אברהם שוורצשטיין, מפקד הקיבוץ, גופיה (או שמא הייתה זו ממחטה) כדגל לבן ויצא לקראת המצרים. שלושה קצינים מגד' 9 המצרי קידמו את פניו. בראשם קפטן עבד אל מוינעים ח'ליף, שירה בו בלי היסוס. מירה בן-ארי הפעילה את אקדחה. הרגה את הרוצח וירתה למוות בשני הקצינים האחרים לפני שנורתה ונהרגה.

נשים בצד את הרכילות באם היה או לא היה רומן בין השניים. מירה ואברהם. למישהו נוסף היו פנטזיות מיניות או שמא היו אלה משאלות רומנטיות. לויטאנט הלמוט שרדר, נאצי לשעבר, נכח באירוע. הוא ניצב לא הרחק משלושת הקצינים המצרים על תקן של משגיח עליהם מטעם המפקד הגרמני של החטיבה:

 ומפקד הקיבוץ, שאנשיו התגוננו בבתים האחרונים, ולא הצליחו לפרוץ את טבעת המצור בכיוון אל הים, נטל בבוקרו של ה-8 את הדגל הלבן ויצא לקראת החיילים של האויב.

מירה בן-ארי, שהשמידה קודם את מפתח-הקוד (כתב-הסתרים) וקברה באדמה את מכשיר האלחוט, ליוותה אותו בדרכו. היא שלטה בעברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית, והיה עליה למלא תפקיד מתורגמן, במשא ומתן של מפקד הקיבוץ עם נציגי הכנופיה הפאשיסטית הבין-לאומית של פארוק. לא לחנם הגדיר היטלר בשעתו, באותה תעודה מפורסמת משנת 1941, את המלך פארוק כ"שליט האוהד אותנו". אייכמן שלח לשני הקצינים המצרים שחיכו לנציג ניצנים לא רחוק מן העמדות המצריות, גם את לויטאנט הלמוט שרדר, מפקד ה-ס.ס.

הוא נתן לו כמה הוראות פנימיות, שהלמוט לא היה יכול למלא אותן, הואיל והמצרי, שהלך לפניו, מיהר וירה מאקדוחו במפקד, הנושא את הדגל הלבן. המפקד נפל, הדגל הלבן כיסה אותו כמו-תכריכים. מירה בן-ארי עמדה לבדה מול שלשה קצינים מצריים. אחד מהם אקדחו היה שלוף בידו. הלמוט היה מעלה זיעה. נדמה לו כי עיניו מטעות אותו. נדמה לו, שהוא מכיר את הצעירה הזאת, העומדת לפניו. נדמה היה לו, כי זו האישה שישבה פעם על ידו במכונית בקהיר, והיא ששימשה נושא למודעת-אירוסין, שהיה מוכן לשלוח אל אמו בדורטמונד. היתה זו מודעת אירוסין להלכה, ולא למעשה, שכן כעבור שתי דקות דחף אותה צעירה מתוך מכוניתו, ושמע את קול צעקתה, בשעה שההמון הערבי הסתער עליה מכל צד. יהודיה היתה, ובשל האכזבה הקשה שנגרמה לו בהופעתה אז, כבר שתה כמויות עצומות של י"ש ונעשה אורח של קבע בקאסינו בקאנטינה של הקצינים. ולא עוד אלא שכבר קיבל נזיפה מאייכמן בשל כך. צעירה זו לא היה יכול לשכוח. אכן, היא היא הצעירה מקהיר.

ושוב התחיל דמיונו פועל במהירות הבזק: מעכשיו לא היה לו כל ספק כי זו אותה צעירה. היא ניצלה וברחה לארץ ישראל. מעתה תבוא למחנה-שבויים מצרי ואין לך דבר פשוט מזה, מאשר לבקש מאייכמן שישתדל אצל המפקד המצרי, אצל מוחמד, שימנה את הלמוט שומר על הנשים השבויות. מובן מאליו, שאשה זו תהי יד-ימינו. מפקחת ראשית ימנה אותה! ומובן מאליו, שיבקש ממנה סליחה על התנהגותו בקהיר.

כל הרעיונות האלה צצו במוחו של הלמוט במחצית-השניה, שהחלה עם הריגתו של מפקד הקיבוץ ונסתימה עם שליפת האקדח על ידי מירה בן-ארי ועם הריגת רוצחו של מפקדה בקליעה אחת אל המטרה!

מקור: י. צ. שווארץ (1951), מלחמת השחרור, ראובן מס, ע' 160-159.

ונשאלת השאלה: אם זו לא גבורה אזי מהי גבורה? ירדנו בשביל אל הקבר והמצבה הנטועה במקום ההריגה.  

היישוב נכנע. 30 איש נהרגו. 100 נפלו בשבי המצרים. בפצועים קשה – הם ירו למוות. הם נלקחו למג'דל. פארוק יכול היה לחגוג. גם לו יש שבויים יהודים. תנאי השבי היו קשים. ראשיהם של שבעה שביקשו מים נערפו. והוצגו בכיכר המרכזית במג'דל. וההמון רקד מסביב. רק ארבעה הצליחו להיחלץ מהמצור ולא להיכנע. 

הדף הקרבי שהוציא אבא קובנר, ניצול השואה, שבאותה העת שימש כקצין התרבות של חטיבת גבעתי (פוליטרוק – אם תרצו) נשא את הכותרת: "נפילת ניצנים כשלון":

ניצנים נפלה. טרם הגיעו לידינו כל הפרטים הנותנים רשות לערוך סיכום קרבי, אי לכך לא האשמה אנו באים להעלות אלא אמירת דבר שהשעה מחייבת מול אסונות העלולים להתרגש עלינו בימים הבאים, בשעה הקרובה, ואם גם יהיה הדבר נוקב ואכזרי, הכרח הוא להגידו כבר עכשיו, נוכח סכנת הבאות: נפילת ניצנים – כשלון הוא. כשלון חמור. והכשלון לא בנפילת הנקודה. לא הראשונה בנופלים היא ניצנים: כי מועטים מול רבים עמדנו. כי דלים מול כבדי ציוד היינו. כי אזרחים-מתגוננים מול צבא פולשים סדיר נערכנו.

כי נקודה בודדת ומבודדת עמדה מול בסיס של טור משורין, והיא לא האחרונה שתינגף, עד לא נבשיל בכוח ציודנו ההולך וגדל, כדי הפעלת מלוא המחץ של הצבא העברי לקטול את האויב עד חורמה ולשחרר ישובים מבודדים מהתקפת טרור, ערים – מפחד פצצות, ואדמת ישראל כולה – מפולשים ואויב. כי תבוא שעת העדיפות המלאה. והיא קרובה לבוא, קרובה מאוד.

אולם עד עת, עד אז, לא נחדל מלהכות את האויב – לבל יקדימונו להשמיד – ביד חזקה, בתבונה רבה, בכוח האין-ברירה, בכוח חירוף הנפש, בכוח העוז העילאי של איש המגן העברי: כמעטים מול פולשים רבים. כדלים מול אדירי האינטרבנציה. ולא יכלו לנו. אל חומת רוחו הבלתי-נכנעת של איש המגן העברי נופצו עד עתה כל מזימותיו של האויב. אדמת מדינתנו הקמה בידינו היא. ויתרה מזו.

ואם יש והאויב בנחשוליו גבר לזמן-מה על ישוב קטן ונצור – הוא שילם במאות רבות של חללים. על כל אבן בודדת שלנו הוא הקיז מדמו. והוא נאלץ לחשוב ולחשב את מחיר "נצחונותיו" וזה חשבוננו. בניצנים עלול היה האויב, לראשונה, ללמוד – דבר חמור ומפתיע – כי אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של ישוב עברי תוך שעות ספורות, להכניעו ולשבות את לוחמיו.

הלוחמים בחזית הדרום, חיילי החטיבה, מגיני הישובים! שעת הכניעה של ניצנים –  היא שעה של צער רב ושל חשבון נפש עמוק ונוקב – וחשבון נפש מלא אומר: בית – אין מגינים על תנאי. הגנה –  משמע: להכין את ההגנה, להכין: בכל כוחות הגוף והנפש! ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני. להיכנע –  כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית –  חרפה היא! לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות!

זאת ועוד: בעשרות קרבות, מבחנים ומבצעים, בדם חללים נועזים ויקרים, קנינו את האמונה. והבטחון הזה, כי אנחנו יכולים לעמוד מועטים מול רבים, בנשק קל ביד נאמנה – מול ציוד כבד ביד שכירים. בבקבוק-מולוטוב ביד נועזה – מול טנק עיור. כל עוד לא התערער בנו בטחון זה – ששורשו אמונה בהכרת האדם העברי המגן על ביתו – לא יוכל לנו האויב. לא יוכל!

וככל שנתמיד לעמוד בכל נקודה ונקודה, וככל שנקיז את דמו של המתקיף אל עמדות המגן שלנו – כה תקצר הדרך, כה יקרב יום המחץ העברי הגדול. רק ללחום, ללחום וללחום! בכל האמצעים, בכל התנאים, בלי תנאי, בלי חשבון – בכל כוחות הנפש – כי לנו הנצחון וקרוב הוא.

מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, ע' 163 – 164 (ההדגשות במקור המצוטט).

הדף הקרבי פורסם ביישובים ובמחנות הצבא ועורר הדים רבים. באחת הפכה ניצנים לשם נרדף לתבוסתנות. לנפילה בשבי האויב.

ב-27 באוקטובר 1948 שוחררה ניצנים הכבושה. במארס 1949, לאחר הסכם שביתת הנשק עם מצרים, הוחזרו השבויים ארצה. ורק בעקבות דרישה חוזרת ונשנית של בני ניצנים, הוקמה ועדה שטיהרה את אנשי ניצנים מחרפתם, וסיפורם הפך למיתוס. וכך כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף יעקב דורי, ב-26 במאי 1949:

בפקודת היום של חטיבת גבעתי נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים. פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כן, שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום דברים שלא צריכים היו להאמר. הנסיבות הקשות של האבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ועל הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של האבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון.

מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, ע' 165.

 דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, הוסיף על דו"ח ועדת החקירה:

אין עלילה נעלה עולה בתוהו, גם אם באותו זמן אינה מביאה התוצאות הרצויות. בעמידה לבלי חת של מגינים המחרפים נפשם למות על חזון חייהם, יש בה עוצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים שנפלו, ולא נפלו לשווא.

מקור: יצחק פונדק (2006), גדוד 53 הפרברים, ירון גולן, ע' 367.

יצחק פונדק, מפקד הגדוד ששלח את יחידת התגבורת, והיה אחראי לסייע לקיבוץ בעת הקרב, וכמו כן היה מאלו שראו את הנסוגים בהגיעם, הגיע לחקירה והביע את צערו ואת תחושת האחריות שלו. בשנת 1991, 43 שנה אחרי מלחמת השחרור, רשם את צוואתו ובקשתו לחלקת קבר בניצנים: "הנני מתקרב לגיל גבורות וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חייליי שנפלו בקרב האכזר. שלכם תמיד, י. פונדק". הקיבוץ נענה: "כבוד הוא לנו להשיב בחיוב לפנייתך…".

המח"ט, שמעון אבידן, כתב במכתב תגובה לדו"ח הועדה כי "יש להבין את תגובת החטיבה על המכה הקשה שבאה עליה ביום נפילת ניצנים". לעומת זאת, אבא קובנר מעולם לא התחרט בפומבי על מילות הדף הקרבי.

לימים, בשנות השבעים, שוב הוקמה וועדת חקירה, נוספת, ושוב לא נמצא דופי בהתנהלות מגיני ניצנים ולא היה פגם בתפקודם הקרבי. אך הדו"חות הללו, ומכתבו של בן-גוריון, לא הופצו ברבים. וכך זוכרים רק את הדף הקרבי. כמו להבדיל אלפי הבדלות, עצת אחיתופל שהיא, כמובן, הייתה העצה הטובה, אך הרוב חושב (וטועה) שזו הייתה ההצעה הגרועה! 

בשולי הדברים אכתוב: הימים ימי מלחמת ההתשה. קו התעלה בנוי ממוצבים. אז קראו להם מעוזים. לא משלטים ולא מוצבים. מעוזים. הכינוי מוצב נשמר לאויב. על חלק מהם פיקדו ה"נמרים". כינוי לקצינים אשר התנדבו לפקד על המעוזים. לא ממש מילואימניקים. הרבה יותר מזה. אז קראו לכך "תנאי קבע". ואנכי – קצין צעיר במפח"ט 7. עוזר קמ"ן. ותפקידי, בין השאר, היה להציב תצפיות ארוכות טווח, עם משקפות 120X20. בקו השני – קו התעוזים. לימים קו ברלב או אם תרצו קו הקבלנים… אבל לא בתעוזים שלא היו מאוישים אלא ביניהם. ובאחת הטיסות חזרנו לרפידים. ונסענו לטסה. וג'יפ נוסף נסע מערבה אל מעוזי התעלה. ועליתי לעמדות התצפית. וראיתי את הג'יפ נפגע אל מול פתחת איסמעליה. מצפון לאגם המר. ואת המצרים ניגשים אליו ולוקחים אדם. לבוש מדי צה"ל. ודיווחנו לאחור. ואז הסתבר לי שמי שנחטף היה "נמר". סרן דן אבידן. בנו של מח"ט גבעתי במלחמת הקוממיות. מי שהתחלחל מכניעת ניצנים ופקד על אבא קובנר לכתוב דף קרבי בגנות הנפילה בשבי. רם אורן כותב בספרו המטרה – תל-אביב, כי דן חמיצר כתב, בעקבות נפילתו של דן אבידן בשבי, לשמעון אבידן, כי: "ליפול בשבי – חרפה!".  שמעון אבידן לא השיב. ואני אומר שאין כותבים כך לאדם בצערו.

בליל 10/9 ביוני 1948 נערך ניסיון שלנו לכבוש מחדש את ניצנים. הסברה הייתה שהישוב אמנם נכבש אך נשדד ונבזז ע"י המצרים והאשדודים ואחר-כך ננטש. לא כך היה הדבר. אמנם לוחמי גבעתי הגיעו עד לארמון, ולרגע נאחזו בו, אבל הוכרחו לסגת. לכיוון גבעה 69. ומשם התקפל הכוח לבאר-טוביה. וכול חמת הזעם של המצרים הופנתה לגבעה 69. ולשם שלחו את המובחר בגדודיהם – גד' 9. בסופו של יום, ה-10 ביוני, נפלה הגבעה בידי הפולש המצרי.

במאי 1949 הוקם על חורבות היישוב כפר הנוער ניצנים. שהחזיק מעמד נספר שנים לפני שקרס והתמוטט. את הקיבוץ הקימו מחדש. ממול. ממזרח לכביש 4. מקום שצופה על האתר הישן. ב-1965 התחילו לבנות את יד לבנים וב-1967 שלמה מלאכת ההקמה. האדריכל נחום זולוטוב התנדב למשימה. אחרי ככלות הכול היה לו קשר דמים עם ניצנים. אחיו, בצלאל זולוטוב, נהרג באותה מתקפת הכיבוש של המצרים. ליד המנה, בסמוך לכניסה הראשית, ניצב פסל. אנדרטה לנופלים. ידיים מושטות אל-על. האם הן שואלות למה ומדוע נגזר מה שנגזר? זולוטוב הפקיד על הפסל משה שטרנשוס מלאכה זאת.

מי שלא מסתפק בכיסוי שכאן מוזמן להרחיב ולעיין במאמר של מיכאל על האדריכל ועל הבניין

נחזור לניצנים הישנה וההרוסה. מדרום לארמון הוקמה אנדרטה. יד לאישה הלוחמת. בשלט אחר אני קורא: יד לאישה היהודייה הלוחמת. שלט נוסף מצביע על יד ללוחמת העברייה. אתם תבחרו את הנוסח המועדף בעיניכם. והיא מוקדשת לשלושת הלוחמות שנפלו בקרב ניצנים: מירה בן-ארי (אלחוטנית), שולמית דורצ'ין (חובשת) ודבורה אפשטיין (לוחמת). האנדרטה הוקמה ב-1998 ביוזמתו של מפקד גדוד 3  של חטיבת גבעתי דאז – יצחק פונדק (פונדיק) שמחלקה מגדודו שימשה כחלק ממערך ההגנה של הישוב. הפסלת – שוש חפץ. פסלי ברונזה המייצגים את שלושת הלוחמות ואת פרידת מירה בן-ארי מבנה.

ירדתי מהארמון אל האמפיתיאטרון. ופניתי לכיוון הפסלים. ובדרך חקוקים בסלע הגיר משפטים. התעכבתי על פני כל אחד ואחד. קראתי. והעתקתי לפנקסי:

שרה אהרונסון – גיבורת מחתרת ניל"י. דברים שכתבה בטרם מותה, זכרון יעקב, 1917: "אני לבדי אישה חלשה, קמתי להגן על עמי. אני לבדי, בעצם ידיי חפרתי לכם קבר."

 שרה צ'יזיק, מנופלות קרב תל-חי. דברים שנשאה בעלייה להגנת הגליל: "שום דבר אינו עומד בפני הרצון. אילולא היה לנו רצון חזק, אי אפשר היה ללכת בדרך קשה וארוכה זו."

 חנה סנש, נרצחה ע"י הנאצים. דברים שכתבה בטרם יצאה לשליחותה האחרונה באירופה הכבושה, 1944: "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות."

 ברכה סולד – מלוחמות בארגוני המחתרות. לוחמת פלמ"ח. נהרגה בקרב מול הבריטים בת"א, 1946: "אני יודעת שאוכל לעשות הכול כמו הבחורים. אם התגייסתי עשיתי זאת בגלל צו השעה."

מירה בן-ארי. אלחוטנית. מהרוגי מלחמת העצמאות. נהרגה בקרב ניצנים 1948: "אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, למען יהיה אדם חופשי בארצו."

אסתר ארדיטי. חובשת. מקבלת הצל"ש היחידה. דברים שאמרה לאחר שכיסתה בגופה טייס ונווט לאחר שחילצה אותם ממטוס בוער, 1954: "האמנתי שכך הם יהיו בטוחים יותר."

 אגב, בנה של מירה בן-ארי, דני, הוא שהקים את האמפיתיאטרון הקטן שבו כמאה מושבים, ואת שבילי הגישה המסמנים את מקום נפילתם של אברהם ומירה, המפקד והאלחוטנית.

 

חלפו שנים. בארמון הנטוש נכנס בית ספר שדה – "שקמים". ב-1998 נסגר סופית כפר הנוער ואת מקומו תפס היישוב ניצן, יישוב קהילתי דתי. כך הוא מגדיר את עצמו.

 ב-2005 הועברו לאזור חלק ממפוני גוש קטיף. הוקמו מעל לאלף קרווילות לקליטת המפונים. ניצן ב'. נכנסתי בפנייה הראשונה לאזור המבונה. אין שלט המעיד על שמו של היישוב. חלפתי על פני הקרווילות, שוטטתי באזור ההרחבה של ניצן – הוספת 221 יח"ד – עבור המפונים. מגרשים – יש. כבישים – יש. לוחות חשמל – יש. מבנים – בעבודה. עדיין בעבודה. ויש יותר מגרשים ריקים מאשר בנויים. כיצד כשלה המדינה? 

הקרווילות שלבי בנייה, טרם הפינוי / הינתקות…

והיום? העצים גדלו, וגם לקרווילות נולדו מבנים… ובכלל… 

 

 

רשימה זו התפרסמה לראשונה ב- 26 באוקטובר ש.ז בפוסט-מגזין "במחשבה שניה". עוד על שדות פלשת – ראו עבודות קודמות בארכיון המחבר. 

צילומים: משה הרפז (2010).  חלק מצילומי אתר הקרווילות צולם ב-2006. תמונת הארמון, פקודת המבצע ותרשים הקרב – נסרקו מספרו של אברהם אילון (1963), חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות. תצלום האוויר נלקח מגוגל ועבר עיבוד שלי. הצילומים והסריקות הוקטנו על-מנת לעמוד בדרישות הקבלה לאתר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On 30 באוקטובר 2010 at 11:49 AM

    –TRY HARDERברכה סולד

  • nachum  On 30 באוקטובר 2010 at 11:50 AM

    שהחזיק מעמד נספר שנים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: