אפלפלד ב"רוטשילד 140"

שישי האחרון. צהרים. אמצע היום וקצת אחריו. אנחנו, זוגתי שתחיה ואנכי, במרוץ כנגד השעון. בשעה אחת – סוגרים. כעת שתים עשרה ומחצה. זה עתה יצאנו מגלריית "גבעון". השארנו מאחור את ראשיו של רפי לביא. רשומים בעפרון, שלעיתים מלווה בהתזת צבע, בכתם סמלי, על גבי דיקט עירום. מראה מונוכרומטי. עבודות גדולות. ריבועיות. כל העבודות בגודל אחיד. דחוסות אל מול הקירות הלבנים. פה ושם רשום "עשה לך תמונה". האמת ניתנת להיאמר שאנו לא מחזיקים ממנו. אולי היה משכמו ומעלה כמורה ופורץ דרך. אבל אין אנו מתחברים עם הראש שלנו לראש שלו. אולי אנו מפספסים משהו. ואולי לא. מי אנו שנשפוט?

התנהלנו במהירות לכיוון שדרות רוטשילד. גורדון. דיזנגוף. קינג ג'ורג'. שד' בן-ציון. שד' רוטשילד. הנה המבנה. רוטשילד 140. שלט קטן בכניסה. הדלת החיצונית פתוחה. עולים לקומה השנייה. משום מה, בארצנו הקטנה, הקומה הראשונה היא קומת קרקע והשנייה היא קומה א'. שיהיה. לוחצים על המצילה. והדלת לגלריה נפתחה.

נכנסנו פנימה. קירות לבנים. רצפת בטון מוחלק. נוצץ. כאילו בזה הרגע נשטף ועדין מנער את טיפותיו. פעם רציתי כזאת בביתי. איכשהו ירדנו מהנושא. בעבר הייתה כאן דירת מגורים. כיום גלריה. והחלל מוצף באור יום טבעי.

לגלריה זו ישנו קו מוצהר. הפיגורטיבי הוא המוביל. לאו דווקא ציור ריאליסטי או היפר-ריאליסטי. לא להיסחף. בבסיסו הציור פיגורטיבי. לשון אחר: ניתן לראות מהיכן יצא האמן. תמיד ניתן לזהות את האובייקט שממנו העסק התחיל וסביבו צמחה העבודה. לאן הגיע? זה כבר סיפור אישי. הציור הנו אינטרפרטציה על הנראה. ובמעבר בין המציאות לבד קורים דברים. ושם, במעבר, באה לידי ביטוי ייחודיותו של הציור/האמן.

מאיר אפלפלד מציג סדרה של עבודות מהשנה האחרונה. שאלתי: "הבן של?" והבעלים ענה: "כן." על הקירות פרושות העבודות. ציורי שמן. על בד המתוח על מסגרת עץ. ללא מסגרת חיצונית. עבודות קטנות. רק ציורים בודדים מתקרבים למטר באחת מפאותיהם. מרביתם כהים. והכהות בולטת על רקע הקיר הלבן המקרין את החזר אור היום העז.

המתבונן יכול בנקל להבחין בשתי סדרות עיקריות: ציורי יום וציורי לילה. וציורי הלילה, הסדרה הגדולה יותר (כמותית), נחלקים לחוץ ולפנים. חיצוניים – הם המראות הסובבים אותנו: בתים, עצים. פנימיים – טבע דומם. למה שפעם נקרא אינטריור והיום תפנים. ורואים בהם, בנופים שמחוץ לבית האמן, את חיפה. הממגורות. והנמל שבקו האופק. ביום ובליל. והתפנימים שבהם מוצגים החפצים השונים, האהיל, הכורסה, מוחשכים. הלילה עוטף באפלתו. ורק מוקדי אור ממוקדים משליכים את תאורתם על החפצים. כמו בנופים החיצוניים שבהם עמוד תאורה המטיל את אורו על מעבר החצייה, וסביבתו אפלה שפה ושם מנומרת בנצנוצים של אור. האם זה האור הישראלי, העז והבוהק, הוא שגרם, בעקיפין, להחלטה לצייר את הלילה? וכן, בני-אדם אינם מופיעים. אין צורך בהם. הם מיוצגים. הלוא הם שיצרו את המראות והאורות…

ונשארנו לשוחח עם הבעלים. על מהותו של ציור. ומי קונה ציור. ואיך זה שבחו"ל אין מכירים את הכוכבים שבארצנו. ואנשים יקנו וישקיעו בספה בידיעה שבעוד עשור יזרקו אותה ולא רוכשים ציור. אפילו אם המחיר זהה. והמיתון שטרם עזב.

זהו זה. מומלץ. ואין לראות בכך ביקורת כזו או אחרת. אני מתבונן ותו לא.

רשימה זאת פורסמה לראשונה ב-17 באוקטובר בפוסט-מגזין "במחשבה שניה". התמונות המוצגות ברשימה זו הורדו מאתר הגלריה. והוקטנו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה ארצי  On 20 באוקטובר 2010 at 8:16 PM

    לא יפה להריץ ככה את זוגתך שתחייה.
    כך את הזמן ואם אין לך אז כך אותי – יש לי שעון עומד!!!

    בקיצור תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: