רשמי מסע בפולין [28] – הר לבן, מדונה שחורה ויהודי נודד

צ'נסטוחובה. Częstochowa. יש שאינם מבטאים את ה"נ". שמתם לב שאין N בכיתוב הלטיני? אבל בעברית יש. מה תקבלו אם תקלידו במנוע חיפוש כלשהו "המדונה השחורה"? בראש הרשימה תעמוד, קרוב לודאי, המדונה השחורה שבמונסרט (סמוך לברצלונה). במקום השני נמצא את המדונה השחורה מצ'נסטוחובה. הצ'ארנה מדונה. שני הקצוות של הקתוליות באירופה. פולין וספרד. בדרום אסלאם. במזרח הנצרות האורתודוכסית. בצפון הפרוטסטנטים. ובין לבין איים של פלגים נוצריים כאלה ואחרים. אגב – גם בבוואריה ישנה כנסייה ובה מדונה שחורה. ועוד משהו: ההבדל בין כנסייה לקתדראלה פשוט ביותר – בקתדראלה יושב הקרדינל (החשמן). בכנסייה לא.

העיר צ'נסטוחובה נמצאת כ-200 ק"מ מדרום-מערב לווארשה. לראשונה אנו שומעים עליה, או יותר מדויק קוראים בכתובים, במאה ה-13. ההר קרוי יאסנה גורה. ההר הלבן או ההר הבהיר. מאז ומעולם היה להרים מימד מיסטי. להרים ייחסו תכונות של אלים. הר סיני. האולימפוס. הרים הפכו למקומות קדושים. במיוחד להר שהילה לבנה עוטפת אותו. והאזור לא היה שקט. והיו מרידות. ולימים בנו על ההר מבצר שנכח בו חיל משמר באורח קבע. ואחר כך נוסף מנזר דומיניקני. ונקראו אף הם יאסנה גורה. ואחר-כך נוספה כנסיה. ולפני 600 שנה הופיעה המדונה השחורה והתמקמה בכנסייה שבמבצר על ההר המקודש.

המדונה השחורה, כך טוענת האגדה, צוירה ע"י סנט לוקאס. פנים כהים ורקע בהיר. מצוירת על לוח עץ ששימש לסעודה האחרונה. היא נדדה מירושלים, דרך סנטיאגו דה-קומפוסטלה, עד שהתמקמה בשנת 1382 בצ'נסטוחובה.

הפולנים טוענים כי המדונה הגיעה שחורה לפולין. הקושי באבחון שנת לידתה של האיקונה נובע מכך שהיא ניזוקה בתקופת מלחמות הדת של חסידי יאן הוס ומתנגדיו שהתחוללו באזור בסביבות 1430. ב-1655 צרו השבדים על המבצר. מעינה של המדונה זלגה דמעה והשבדים נסוגו. מאז הפכה המדונה השחורה מההר הלבן לגבירתה המקודשת של פולין. והיא מחוללת נפלאות. כך לפחות מאמינים המאמינים. מי שזקוק למרפא ויתפלל אליה – ירפא. מי שצולע יצעד בבטחה ומי שמגמגם יתחיל לשיר. והתשורה בהתאם. קירות מצופים בזהב. קיר התרומות. שי מהמאמינים. קיר שלם מוקדש לעיטורים של קביים וגפים מלאכותיות, מצופים אף הם בזהב, שלא היה בהם עוד צורך. הלא באו לכאן ונרפאו. מה היינו עושים ללא האמונה?

כאמור, זהו אתר קדוש ולמדונה השחורה חשיבות דתית ממעלה ראשונה. לא רק לפולנים. גם לצליינים קתולים ממדינות אחרות. ולתיירים. כמונו. והמדינה עושה קופון…  התיירות, כענף כלכלי במשק הלאומי, תופסת בעולם מקום ההולך וגדל. כאמור, עולים אליה ברגל בשביל להירפא. תרתי-משמע. צועדים כל הדרך מווארשה. 8 ימים בדרכים. וצריך להגיע למזבח שלמראשותיו ממוקמת האיקונה כשאתה כורע על ברכיך. ונזכרתי שעמדנו על חוף הים, מתחת ל"פסגות אירופה" (אסטוריאס – ספרד), והבטנו על שביל עולי הרגל לקתדראלת סנטיאגו דה-קומפוסטלה. האתר השלישי בחשיבותו לאחר הוותיקן וירושלים. והם פסעו שם. הצליינים. עם תרמיל על הכתף. מאות קילומטרים. ימים רבים. וכאן – רק שבוע ימים. הטיבטים, אגב, מקיפים את ההר הקדוש בזחילה. ועד שמגיע שעתם לסובב את גלגלי התפילה שסביב המנזר … חריצים נחרצים בכפות הידיים ובברכיים. המערביים מסתפקים בהליכה. מקסימום 10 מ' על הברכיים.

עם בוקר הגענו לצ'נסטוחובה. עירה של המדונה השחורה הפולנית. ולאורך ציר הכניסה מתנוססים דגלים: אדום-לבן (פולין), לבן-צהוב (וותיקאן), לבן-כחול (נצרות), ושל אומות העולם, וגם דגל ישראל שם. ונכנסנו לכנסיה. והיה שם טור של ממתינים לתורם לכרוע ברך ולגעת בסורג – למי שרוצה לראות את המדונה פנים אל פנים. ואנשים עמדו על ברכיהם והתפללו. היה צפוף אבל נסבל.

במחצית השנייה של המאה ה-19 חזתה ברנאדט סובירו, במערה בפאתי העיר לורד שבצרפת, למרגלות הרי הפירנאים, במרים הבתולה פורשת ידיה לצדדים ועטויה גלימה. מקום ההתגלות, שממנו נובע מעיין, הוכרז כמקום שמימיו מביאים מזור לחולים ולנכים. וזכרנו שעמדנו שם בתווך. במרכז השדרה המובילה לכנסייה. ואל המים המקודשים האמורים לרפא כל דבר הוסעו אנשים במיטות חולים ועמודי האינפוזיה צמודים להן. בכיסאות גלגלים. וטורים אין-סופיים של בני-אדם. חלק מאורגן כמשלחות. עם דגל הקהילה ו/או העיר ו/או הגליל… כולם רוצים להיות בריאים. מצד אחד זרם ההמון להירפא. מצד השני של השדרה חזר לביתו. לא בדקנו מי קם ממיטת חוליו. ומי שלא ראה זאת במו עיניו לא ראה מחזה סוריאליסטי מימיו.

יצאנו מהכנסייה ופנינו להקיף את מכלול המבנים לאורך חומת המבצר. ואז גיליתי שאנו הולכים בכיוון ההפוך לצליינים. מדוע הכיוון לא נכון? כי מחוץ למבצר, בינות לעצים המקיפים את החפיר, ממוקמים פסלים, גדלי מימדים, המייצגים את תחנות הויה-דולורוזה. הגענו ישירות לתחנה ה-15, האחרונה של הויה דולורוזה (אל תדאגו. אני יודע שיש רק 14 תחנות). אל פסל האפיפיור יוחנן-פאולוס השני. אפיפיור פולני – גאווה פולנית. ודווקא בתקופה הקומוניסטית. סמל לקתוליות הפולנית שאותה ניסו הסובייטים לרמוס.

קארול ז'וזף וויטילה, הארכיבישוף של קרקוב, נולד בעיירה סמוכה לקרקוב. ואדוביצה. Wadowice. עיירה קטנה שעלתה לגדולה כמקום היוולדו והתחנכותו של האפיפיור הפולני. בבית הוריו – ששכרו דירה אצל משפחה יהודית – הוקם מוזיאון לתולדותיו. וויטילה הוכתר ב-16 באוקטובר 1978 כאפיפיור יוחנן-פאולוס השני. הפולני הפך לראש ה-263 במספר של הכנסייה הרומית-קתולית. בזמנו, שבר מינוי זה שיאים: הסלאבי הראשון, הלא-איטלקי הראשון מאז 1552, הצעיר ביותר מאז 1846. הוא כיהן במשרה זאת עד מותו ב- 2005. היטלר וסטלין עשו כמעט כל שביכולתם להרוס את הכנסייה הפולנית. כולל רצח.

הגבולות החדשים של פולין, מנהר הבוג במזרח ועד נהר האודר-נייסה במערב, הפכו את פולין למדינה הומוגנית ביותר – מעל 95% הינם פולנים לפי מוצא אתני וקתולים לפי השתייכות דתית. הקתוליות הייתה מוקד התנגדות למשטר הקומוניסטי. והכנסייה שימשה כחוד החנית. יחד עם "סולידריות". אי-שם בניסיון ההתקוממות ב-1981. בתקופתו הוחזרה ליושנה עטרת הקתוליות המסורתית. בביקור בצ'נסטוחובה ב-1982, המקום המקודש למריה הבתולה, התכנס קהל של מעל ל-3.5 מיליון איש להשתתף במיסה. היה זה הכינוס ההמוני הגדול ביותר שהתכנס מעולם. כאן זה קרה. צילמתי את הרחבה הריקה. אתם צריכים להפעיל את הדמיון. ואתה עומד ומתחיל להבין איזה עוצמה מחזיקה הדת בידה!

ויש לקתוליות פן מדיני. צירוף מדינות ממזרח אירופה לאיחוד האירופי הביא לשינוי  – עלייה במשקל היחסי של הדת הקתולית. אין ספק שצירוף פולין הקתולית, על 40 מיליון תושביה, ועימה ליטא, צ'כיה ולטוויה הפך את הקתוליות לקול בולט כנגד הליברליזם שבאיחוד והעצים את מלחמת התרבות בין מדינות חדשות לוותיקות. מאבק סמוי (וגלוי) בין אחדות ממדינות מזרח אירופה ובראשן פולין, בתמיכתו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16, למיצוב אירופה נוצרית, לבין מדינות חברות אשר אינן מוכנות לוותר על זהותן החילונית כצרפת וגרמניה.

ובחוץ, בהיקפה של חומת המבצר צעדו הצליינים. עורכים מיסה. בראש צועד הכומר. לבושו לבן. עם שנצים אדומים. וכיפה. ואחריו צאן מרעיתו. מתחנה לתחנה. שרים. כורעים ברך מול פסל ייצוג התחנה וממשיכים הלאה. עוד אלה הולכים וקבוצה נוספת מגיעה. וחוזר חלילה.

ולמי שלא יודע – אלה 14 התחנות של דרך הייסורים ("ויה דולורוזה"):
תחנה 1: ציון מקום משפטו של ישו שנערך בפני הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס. המקום מיוחס לבית המשפט הרומאי הפרטוריום שהיה בעבר בתחום מצודת אנטוניה וכיום ניצב בו בית הספר אלעומריה. מבית המשפט הוציאו החיילים הרומים את ישו החוצה והורידו אותו במדרגות אל הרחוב. לפי המסורת הנוצרית הועברו המדרגות הללו לרומא אחרי שהמלכה סנטה הלנה שראתה אותן כשבקרה בירושלים בשנת 326.


תחנה 2: ציון למקום בו הלקו הרומאים את ישו ושמו עטרת קוצים על ראשו. התחנה נמצאת מול תחנה 1 ועליה בנוי חדר תפילה הנקרא "כנסיית המלקות".


תחנה 3: ציון המקום בו נפל ישו בפעם הראשונה מכובד משא הצלב שנשא על שכמו. במקום הוקם חדר תפילה שלצידו מוצג אוסף של עתיקות.
תחנה 4: ציון המקום בו עמדה מרים, אמו של ישו, שצפתה בגורל בנה. במקום בנויה כנסייה של ארמנים קתולים הנקראת "גבירתנו של המכאוב".
תחנה 5: ציון המקום שבו שמעון איש קירינה סייע לישו לשאת את הצלב. תחנה זו נמצאת בקרן רחוב הגיא ובה נבנתה כנסייה קטנה ע"ש שמעון איש קירינה, בקיר הכנסייה, מימין לפתח הכנסייה, מצויה אבן עתיקה ובה שקערורית. הנוצרים מספרים שהיא נוצרה כאשר ישו שם את ידו על האבן הזו כשהצלב על שכמו.
תחנה 6: ציון המקום בו עבר ישו מזיע ומכוסה דם מעול הדרך ומעול הצלב ולקראתו יצאה אישה והגישה לו מטפחת לנגב את פניו. דמות פניו בצבע אדום הוטבעה על המטפחת. בתחנה זו הוקמה כנסייה הנקראת "ורוניקה" – מיזוג המילים "דמות אמיתית" ("ורה – איקון"), לזכר דמותו האמיתית של ישו שהייתה מוטבעת במטפחת.


תחנה 7: תחנה זו נקראת שער המשפט. לפי המסורת הנוצרית תחנה זו נמצאת במקום שהיה שער בחומה הקדומה שדרכו הוציאו את ישו אל מחוץ לעיר כשעבר את מפתן הדלת נפל שוב בשל כובד הצלב.


תחנה 8: תחנה זו נמצאת בגבול המנזר היווני הגדול שנקרא על שם הקדוש סנט חראלמפוס. לפי המסורת הנוצרית שם פנה ישו אל אנשים שהלכו אחריו ואמר להן: "בנות ירושלים אל תבכינה לי, כי אם בכינה לכן ולבניכן".


תחנה 9: ציון דרך לנפילתו השלשית של ישו.

5 התחנות הנוספות בדרך הייסורים נמצאות בתחום כנסיית הקבר. בימי בית שני היה מקום זה מחוץ לחומות העיר העתיקה. במקום זה הייתה גבעה טבעית שהיא לפי המסורת גבעת הגלגלתא – המקום בו נצלב ישו.

תחנה 10: תחנה זו נמצאת מחוץ לכנסייה מימין לכניסה, זוהי קפלת הורדת הבגדים. במקום גרם מדרגות המוביל אל ראש גבעת הגלגלתא.
תחנה 11: ציון המקום בו הוצמד ישו במסמרים אל הצלב. תחנה זו נמצאת בחלקו הימני של החדר ובתקרתו פסיפס קטן המתאר את האירוע, ששרד מן התקופה הצלבנית.
תחנה 12: ציון מקום הצליבה. תחנה זו נמצאת מצד שמאל שבתחום כנסיית הקבר, את המקום שבו עמד הצלב מציינת דסקית כסף שמונחת מתחת למזבח.
תחנה 13: תחנה זו נמצאת בתווך שבין שני המזבחות. תחנה זו מוקדשת למרים אימו של ישו שעמדה לצידו ברגעיו האחרונים. בתחנה זו ישנו פסל של מרים הניצב בארון זכוכית.
תחנה 14: בתחנה זו נמצא קבר ישו. לפי המסופר בברית החדשה נקבר ישו בקבר חדש בידי יוסף הרמתי.

לפני למעלה מ-150 שנה ביקר בארץ ישראל סמיואל לנגהורן קלמנס. אולי השם אינו אומר לחלקכם דבר אך וודאי שאתם מכירים אותו בשמו הספרותי. מארק טווין. הוא עשה דרכו כנלווה לקבוצה של צליינים אמריקניים. והגיע גם לויה דולורזה. וכתב את שראה:

עמדנו ברחוב צר ליד מגדל אנטוניה. "על אבנים מתפוררות אלה," אמר מורה הדרך, "ישב המושיע לנוח לפני שהעמיסו על גופו את הצלב. זוהי תחילתה של דרך הייסורים." החבורה התבוננה במקום הקדוש והמשיכה בדרכה. עברנו תחת הקשת "הנה האדם" וראינו את החלון שדרכו הזהירה אשת פילטוס את בעלה שלא להתערב בעניינו של הצדיק. בהתחשב בעתיקותו, השתמר חלון זה להפליא. הראו לנו את המקום שבו נח ישו בפעם השנייה, והיכן ההמון סירב להניח לו וקרא: "דמו עלינו ועל בנינו." במקום הזה בונים הקתולים הצרפתים כנסייה, וכדרכם, מתוך יחס הכבוד שלהם כלפי שרידים היסטוריים, הם משלבים במבנה החדש את כל אותן שאריות קירות עתיקים שמצאו שם. בהמשך הדרך ראינו את המקום שבו צנח המושיע המתעלף תחת צלבו. בתקופה ההיא היה מונח שם עמוד שחם גדול ממקדש עתיק כלשהו, והצלב הכבד הנחית עליו מהלומה עזה כל כך שנבקע לשניים באמצעו. זה היה סיפורו של מורה הדרך שעה שעצר אותנו לפני העמוד השבור.

חצינו רחוב, וכעבור זמן קצר הגענו אל ביתה לשעבר של בירוניקה הקדושה. כשהמושיע עבר כאן היא יצאה, מלאת חמלה נשית, לדבר אליו דברי נחמה, וללא חשש מפני תרועות ואיומי ההמון מחתה את הזיעה מעל פניו. הרבינו לשמוע על בירוניקה הקדושה ולראות את דיוקנה בציוריהם של רבי-אמנים עד שדומה היה, למראה ביתה בירושלים, שפגשנו במפתיע ידידה ותיקה. הדבר המוזר ביותר במאורע שהוציא את שמה למרחקים הוא שכאשר מחתה את הזיעה, הוטבעו במטפחת תווי פניו של המושיע – דיוקן מושלם – ונותרו שם עד עצם היום הזה. אנחנו יודעים זאת מפני שראינו את המטפחת בקתדרלה אחת בפריז, בקתדרלה נוספת בספרד ובשתיים אחרות באיטליה. בקתדרלה של מילאנו אתה משלם חמישה פרנקים כדי לראותה, ובכנסיית פטרוס הקדוש ברומא לא ניתן כמעט לראותה בשום מחיר. אין מסורת שאומתה באורח סוחף כל כך כמו זו של בירוניקה הקדושה ומטפחתה.

בפינה הקרובה ראינו שקע עמוק בקיר האבן בזווית הבית, ואילולא אמר המדריך שהוא נוצר במרפקו של המושיע שכשל ונפל כאן, היינו חולפים על פניו בלי לשים לב אליו. כעבור זמן קצר הגענו לשקע דומה בקיר אבן. מורה הדרך אמר שהמושיע נפל גם כאן ויצר את השקע במרפקו.

ישנם מקומות נוספים שבהם נפל אדוננו ואחרים שבהם נח; אבל אחד מציוני הדרך המוזרים ביותר בתולדות העת העתיקה, שנקרו בדרכנו בטיול בוקר זה בסמטאות הפתלתלות המובילות לגבעת הגולגלתא, היה אבן מסוימת המשובצת בקיר בית – אבן שהיתה מחוספסת ומצולקת כל כך שדמתה לפני אדם נלעגות. הבליטות דמויות הלחיים נשחקו והפכו חלקות בנשיקותיהם הנלהבות של דורות עולי רגל מארצות רחוקות. לשאלתנו לפשר העניין השיב מורה הדרך שזו היתה אחת מאותן אבני ירושלים שישו הזכיר כאשר הוכיחו אותו על שהרשה לעם לקרוא "הושע נא!" בעת כניסתו הבלתי נשכחת לירושלים על חמור. אחד מעולי הרגל אמר, "אבל אין ראיות לכך שהאבנים אמנם זעקו – ישו רק אמר שאם העם יפסיק לקרוא 'הושע נא', האבנים יזעקו." מורה הדרך היה רגוע להפליא. הוא אמר בשלווה, "זו אחת האבנים שיכלו לזעוק." לא היה אפשר לערער את אמונתו הפשוטה של האיש – קל היה להיווכח הכך.

וכך הגענו לפלא נוסף, בעל עניין רב ונצחי – הבית האמיתי שבו התגורר פעם אותו אומלל שהתפרסם כיהודי הנודד בסיפור ובזמר במשך יותר מאלף ושמונה מאות שנה. ביום הצליבה הגורלי הוא ניצב בפתח ביתו הישן, ידיו על מותניו, משקיף על ההמון הנאבק וקרב, וכאשר ביקש המושיע התשוש לשבת לנוח, הוא דחף אותו בגסות משם ואמר, "לך הלאה!" המושיע אמר, "לך הלאה גם אתה." ומאז היום ההוא ועד היום הזה לא בוטל הצו. כל בני האדם יודעים כיצד שוטט הכופר ההוא שעל ראשו נפלה הקללה הצודקת ברחבי העולם, דורות על דורות, מבקש מנוח ולא מוצא אותו לעולם – מחזר אחר המוות, אך תמיד לשווא – משתוקק לעצור בעיר, בחיק הטבע, בבדידות המדבר, אך שומע תמיד את הצו האכזר המתרה בו ללכת – ללכת הלאה! המסורת העתיקה מספרת שכאשר טיטוס בזז את ירושלים וטבח מיליון ומאה אלף יהודים ברחובותיה ובסמטאותיה, נראה היהודי הנודד תמיד בעיצומו של הקרב, וכשהתנוצצו גרזיני הקרב הוא כופף את ראשו תחתיהם; שעה שחרבות התיזו את הברק הקטלני שלהן, הוא זינק והתייצב בדרכן; הוא חשף את חזהו לכידונים שורקים, לחצים מזמזמים, לכל כלי נשק שנשא בכנפיו הבטחת מוות, שכחה ומנוח. אך כל זה ללא הועיל – הוא יצא מן הטבח ללא פצע אחד. ואומרים שכעבור חמש מאות שנה הלך אחרי מוחמד כאשר זה זרע הרס בערי ערב, ואחר כך פנה נגדו בתקווה לזכות בדרך זו במות בוגדים, אך חישוביו היו מוטעים שוב. לא ניתנה חנינה לאיש מן הלוחמים במוחמד מלבד לאחד שלא רצה בה. כעבור חמש מאות שנה ביקש שוב למות במלחמות הצלבנים והפקיר עצמו לרעב ולמגפה באשקלון. הוא ניצל שוב – לא הצליח למות. לטרדות ולאכזבות חוזרות ונשנות אלו היתה לבסוף השפעה אחת ויחידה עליו – הן עירערו את ביטחונו. מאז ואילך השתעשע היהודי הנודד בכלי ההרס ובאביזריו המבטיחים ביותר, אך לרוב היתה תקוותו קלושה. הוא התעסק מעט בכולרה ובמסילות ברזל, וגילה עניין נלהב כמעט במכונות תופת ובתרופות. הוא זקן עכשיו וכבד ראש, כיאה לגילו; הוא אינו מתמכר לשעשועים קלילים, אף שהוא הולך לפעמים לצפות בהוצאות להורג ומחבב טקסי קבורה.

מדבר אחד הוא אינו יכול להתחמק; ינדוד באשר ינדוד ברחבי העולם, אחת לחמישים שנה עליו להתייצב בירושלים. רק לפני שנה או שנתיים הוא היה כאן בפעם השלושים ושבע מאז נצלב ישו על גבעת הגולגלתא. אומרים שזקנים רבים החיים כאן עדיין ראו אותו אז כשם שראו אותו לפני כן. מראהו זהה תמיד – זקן וכמוש, מבט עיניו חלול, שווה נפש, פרט לכך שמשהו בארשת פניו מעיד על כך שהוא מחפש מישהו, מצפה למישהו – ידידי נעוריו, אולי. אך רובם כבר מתו. הוא תמיד משוטט ברחובות, בודד למראה, מטביע את חותמו בקירות פה ושם ומתבונן בבניינים העתיקים ביותר במעין התעניינות של קרבה; הוא מזיל דמעה בפתח ביתו הישן, וכמה מרות הן הדמעות הללו! אחר כך גובה את שכר הדירה שלו ומסתלק לדרכו. הוא נראה עומד ליד פתח כנסיית הקבר הקדוש בלילות בהירים רבים, מפני שבמשך מאות רבות בשנים טיפח את הרעיון שאילו רק יוכל להיכנס לשם, יצליח למצוא מנוח לנפשו. אך כאשר הוא מתקרב הדלתות נטרקות בחבטה עזה, האדמה רועדת וכל האורות בירושלים מכחילים כרוחות רפאים חיוורות! ואף על פי כן הוא עושה זאת שוב ושוב מדי חמישים שנה. זהו מעשה חסר תקווה, אך קשה להשתחרר מהרגל שדבקת בו במשך אלף ושמונה מאות שנה. הנוסע הוותיק רחוק מאיתנו כעת בנדודיו. כיצד הוא מחייך בוודאי למראה חבורת שוטים כמונו השועטים ברחבי העולם, מעמידים פני חכמים גדולים ומדמים בנפשם שגילו גדולות ונצורות עליו! אין ספק שהוא רוחש בוז עמוק לחמורים הבורים והשאננים החורשים את העולם בעידן הרכבות הזה וקוראים לכך מסע.

כאשר מורה הדרך הצביע על המקום שבו הטביע היהודי הנודד את חותמו המוכר בקיר, נאחזתי פליאה. היה כתוב שם: ס"ט – 1860 – X.

מי שיבקש אישור מלא לכל מה שגיליתי על היהודי הנודד מוזמן לפנות אל מורה הדרך שלנו.

מקור: מארק טוויין (2009), מסע תענוגות בארץ הקודש, מחברות לספרות. ע' 121 – 126.

ואני אומר אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם. מה שבאמת חשוב זה הנרטיב. הסיפר. המיתוס. כי האמונה גוברת על הכול.

גם לנו היה מורה דרך. פולני. הנה יאנוש, משועשע קמעה מהיהודים בויה דולורוזה, ממתין לאחרון הסמינריסטים…

ובכלל, חשים שישנה התחדשות והתגברות הקתוליות. ההתנתקות מהסובייטים העצימה את התהליך. כנסיות רבות בשיפוצים. בעיירות ובכפרים, אפילו בישובים המרוחקים מלב המדינה, הוקמו כנסיות חדשות. חלקן פוסט-מודרניות. הברקות ארכיטקטוניות. הייתה בעיה לכותב שורות אלה. לא ניתן היה לעצור את האוטובוס. כבר כתבתי ולא אחזור על כך. ובכול זאת מהמעט שהצלחתי.

לכן סרקתי תמונה מתוך ירחון ארכיטקטורה בשם Architectural Review. כנסייה חדשה בניחוחות העבר.

וכמו במקומות אחרים, נוצריים, גם כאן נמצאים מדונות ופסלי ישו בצד הדרכים. ובכול כניסה לכפר או לעיירה. ביתני-תפילה. זעירים עד זעירים ביותר. קטנים. לפעמים רק צלב. קוראים להם קאפליצ'קה. קפלה קטנה.

ואי אפשר שלא להזכיר: גם כאן, כבכול עיירות וכפרי פולניה, היו יהודים.

רשימה זאת ראתה לראשונה אור ב-13 באוקטובר 2010. בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009). תרשים המבצר ותמונתה של המדונה השחורה נלקחו מתוך אתר האינטרנט של "המדונה השחורה מפולין".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: