שדות פלשת [3] – מאיסדוד לאשדוד

נכנסתי לאתר המגודר. הייתה פרצה. ולא רק אחת. אני אמור להיות בתוך חורבות העיירה הערבית איסדוד ששמרה על השם התנ"כי אשדוד שאותו אין יודעים אנו ממי ירשנו. למי הורשנו אנו דווקא כן יודעים. בספרות כתוב כי המבנים שקרסו במלחמת הקוממיות כוסו בעפר ובמקומם ניטע יער האיקליפטוסים. עדיין ניתן לזהות שרידי מבנים כאלה או אחרים: מסגד, קבר שיח', בית-ספר. סברתי כי הגדר החובקת הושמה על-מנת למנוע ממטייל תמים ליפול לבור לא צפוי. ומי ישלם את הפיצויים? לכן יש שילוט. הכניסה אסורה. אבל לאחר מכן התגלו לי עובדות אחרות והנחות העבודה שלאורן יצאתי, נמצאו, איך נאמר בעדינות, שגויות. אבל אני מקדים מאוחר למוקדם ולכן אתחיל מהתחלה.

בראשית מאי 1948 התכנסו, בדמשק, ראשי המטות הערביים במטרה לקבוע יעדים לצבאות ערב. משימתו של הצבא המצרי נקבעה כדלקמן: "הצבא המצרי ינוע צפונה לעבר תל-אביב, במגמה לרתק ולהשמיד כוחות יהודיים ובכך לעזור להצלחת הפעולות." [אריה חשביה (2005), עד הלום, מערכות, ע' 137].

וחיל המשלוח יצא לו לדרכו. כח של מעל ל-10,000 חייל וכן התווספו לו מתנדבים מסודן, סעודיה, לוב ומרוקו. המייג'ור-ג'נרל אחמד עלי אל-מאואווי מונה למפקד. הרבה חי"ר, והרבה טנקים ומשוריינים. וארטילריה גם.

ב-27 במאי ביקש הלגיון הירדני סיוע מצרי. שהמצרים יתקדמו לעבר יבנה ורמלה. שייצרו לחץ מדרום. היהודים יצטרכו להפנות כוחות וכך יוכל הלגיון לכבוש את ירושלים ואת הפרוזדור. לימים חשבו שמטרת המצרים היא תל-אביב. מסתבר שלהד"ם. אולי היו מחשבות אך אין לא היו כתובות ומודפסות כפקודות מבצע.

גמאל עבד-אל-נאצר, אז קצין מבצעים בגדוד 6, בזיכרונותיו, מאשש זאת:

גדוד חדש הגיע לשדה הקרב, הוא הגדוד השביעי. ניתנו לי הוראות שאמסור לגד' זה את רצועת עזה הואיל והוטל על הגד' שלנו, גד' 6, לצעוד קדימה ולהשתלט על עמדות איסדוד… עלינו לעזור לצבא הירדני שהיה משתתף בקרב באב-אל-ואד. לא היו לנו שום ידיעות אודות קרב באב-אל-ואד. היה הדבר מוזר, לדעתי, לשלוח את רבע כוחותינו הלוחמים בפלסטין למקום בלתי ידוע לנו, לבאב-אל-ואד.

מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, ע' 97.

 והמצרים החלו לשעוט צפונה. הידיעות הראשונות על התקדמות טורי הצבא המצרי לאיסדוד הגיעו מניצנים:

שבת 29.5: — למעלה מ-1,300 (!) מכוניות משא, זחלים, טנקים בינוניים ותותחים מכל הסוגים, עברו ב'מצעד' – בשתי שורות – על הכביש החולף על ניצנים ופניהם לעבר אשדוד.

תשומת לבו של אברהם, המפקד, הופנתה לתנועה העצומה הזאת. הוא צעד בבטחה בדרכו לעמדת התצפית והרגיע את האנשים:

"אל דאגה חבר'ה! נסדר אותם."

אולם כשעלה בעצמו למקום התצפית — הועמו פניו ואמר:

"המצב רציני. אבל אין לנו ברירה אחרת. אנו צריכים להחזיק מעמד ויהי-מה. אל תשכחו, כי בהגינכם על נקודה זו אתם שומרים על משפחותיכם בתל-אביב."

המטכ"ל היה בדילמה: האם הצבא המצרי מתכוון לפרוץ צפונה לעבר תל-אביב או לפנות מזרחה, לכיוון לטרון ולחבור ללגיון הערבי, ובכך לנתק את דרום הארץ?

כך או אחרת – יש לעצור התקדמות זאת בכל מחיר. מבצע "פלשת" יצא לדרך.

מקור: שם, ע' 99.

במטה גבעתי התייחסו לכך בספקנות. אם ניקח את השיטה הבריטית, אמרו שם, ולפיה יש לשמור על מרווח של 25 מ', לפחות, בין מכונית אחת למשנתה, ואם למצרים יש אלף כלי-רכב, אזי עולה שהשדרה המצרית אמורה הייתה להיפרס לאורך 25 ק"מ. וזה לא המצב בשטח. איך שלא יהיה, הטור המצרי, בפיקוד נג'יב, הגיע לגשרים ההרוסים שעל נחל סוכריר, הוא נחל לכיש, של הכביש והרכבת. ועצר. להקים גשרים חדשים – מבצע הנדסי מסובך שייקח מספר לא מבוטל של ימי עבודה. בינתיים התחפר והחל להפגיז את הישובים העבריים – ניצנים, באר טוביה, גן יבנה. כל מי שבטווח. נראה היה כי למצרים אין בעיה בתחמושת. ובפארק "הד-הלום" (ראו מאמר קודם) ניתן לראות עמדת מק"ב מצרית שהשתמרה. זה שמישהו החליט להתיישב בראשה ולעשות אתנחתא – זה כבר שייך לסיפור אחר…

במטה הכללי התקבלה החלטה לתקוף את המצרים. בליל 31/30 במאי התקבלה הפקודה בגבעתי. לפשוט על מרחב אשדוד. להטריד את המצרים. גד' 3 (53) יטריד את המצרים הממוקמים מחתנת הרכבת ודרומה. גד' 4 (54) כנ"ל אך מצפון לתחנת הרכבת. גד' 1 (51) ימקש את כביש החוף בקטע בין יבנה לאיסדוד.  ויצאו לדרך. הלוחמים יצרו מגע אש. ספגו מספר אבדות ונתקו מגע. הסיורים האלימים הוכיחו כי המצרים ערוכים כדבעי. כמו שצריך. שטחי הריגה וכיסוי מלא של נשק מסייע. אמנם החיילים המצרים, בני הפלחים, מקבלי בעיטות והצלפות ממגלבי הקצינים שהיו בניהם של אפנדים, אך מסתבר שאת המלאכה הפשוטה של לוחם הצליחו לבצע. למרות או בגלל המכות.

כשבוחנים היום את המסמכים מתברר כי יחידתו של נג'יב קיבלה את ההוראה להיערך למגננה מצפון לאיסדוד. לא תל-אביב ולא דובים… אך מה שברור היום לא היה ברור אז. כאמור, המטכ"ל העריך שפני המצרים מועדות ליבנה והטיל למערכה כוח משולב בפיקוד גבעתי: 4 פלוגות של גבעתי (2 של גד'  3 ו-2 של גד' 4), 3 פלוגות מחטיבת פלמ"ח נגב (סרגי), 3 פלוגות אצ"ל (גד' 7), 3 פל' מחטיבת פלמ"ח יפתח, בסיוע סוללת תותחים ו-2 פל' מרגמה. כוח גדול מאוד במושגים שרווחו באותם ימים רחוקים של מדינה ולה וותק של פחות מחודש ימים. בליל 2/1 ביוני החלו הכוחות לנוע לשטחי הכינוס, ב-3 בבוקר ניתנה פקודת עצור לכוחות. ישראל הסכימה להפסקת אש שנקבעה ל-02:00.

איכשהו האינסטינקטים של המצרים תפקדו. פעולות ההטרדה והמבצע שלא בוצע הביאו לכך שבמשך יום ה-2 ביוני שינו הם את היערכותם. גד' 1 – בפלוג'ה. גד' 2 באיסדוד וסביבות תחנת הרכבת. גד' 9, זה שלימים התברר כי הוא המובחר בגדודיהם, ואנו ניתקל בו בסדרת קרבות עקובי דם בהמשך סיורנו בשדות פלשת, בקטע שבין תחנת הרכבת לבין הגשר ההרוס. הגדוד תוגבר בטנקים ובנושאי ברן.

כיוון שלא כובדה הפסקת האש, ולא ממש כפו עלינו אותה – הוצאנו שוב לדרך את מבצע "פלשת".  המוראל היה גבוה. אורי אבנרי כותב:

אנו רובצים שוב בשדה הגדול ליד גן יבנה המופגזת והשותתת-דם. שעה קלה לפני היציאה, עם דמדומי הערב, מסייר אחד המטוסים שלנו מעל עמדות האויב. התותחים האנטי-אויריים של האויב ממטירים עליו פגזים זוהרים. אנו עוקבים אחרי ההתמודדות, ומדי פעם בפעם נדמה לנו שהנה פגע בו פגז. אולם המטוס ממשיך בטיסתו כאילו לא קרה דבר.

כהכנה אחרונה מלמד אותנו שלום, חניך מצרים, כיצד לדרוש ממצרי להיכנע. אנחנו לומדים את המלים בעל-פה: "סאלם נפשך".

מקור: אורי אבנרי (1990), בשדות פלשת, זמורה ביתן, ע' 94.

בלילה שבין ה-2 ל-3 ביוני יצא המבצע לדרך. יצאו 1,100 לוחמים לתקוף כ-2,300 מצרים המחופרים היטב. לכוח המתקיף לא היה סיכוי. בדרך כלל מקובל שתוקפים ביחס של 3 ל-1. למתקיפים כמובן. ולפי המספרים שנקבנו – ברור שלא הצלחנו. ספגנו 50 הרוגים ולמעלה מכך פצועים. סה"כ כ-10% נפגעים. והכוחות התקפלו. גד' 4 של גבעתי, בפיקודו של צ'רה, צבי צור, לימים הרמטכ"ל השישי, שנלחם מול גד' 9 המצרי, הוא שספג את מרבית האבדות – 29 הרוגים.

מפת ההתקפה על צפון הטור המצרי [מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות]:

ולאחר הנסיגה והשיבה לגן-יבנה רושם אורי אבנרי ביומנו את המשפטים הבאים:

יש הסבורים כי נחלנו מפלה. אך רובנו יודעים שאין אפשרות לדון על תוצאותיו של קרב בודד. רק תוצאות המערכה הכללית הן הקובעות, אם קרב כזה או אחר נסתיים בנצחון או במפלה. קובעים מספרי האבדות בנפש וציוד משני הצדדים. ותקבע העובדה, אם בסופו של דבר ייעצר האויב או לא.

הקרב הבודד שוב אינו אלא חוליה אחת בשרשרת, ורק לפי הסיכום של קרבות רצופים אפשר לשפוט. ודבר אחד ברור – את התקדמות המצרים בלמנו. הסכנה העיקרית חלפה. וזהו הסיכום הבולט הראשון לקרב על אישדוד.

מקור: שם, ע' 99.

נג'יב, המח"ט המצרי, התפאר:

ביוני זכו כוחותי ליד אשדוד בנצחון בקרב הגדול ביותר שניהלו המצרים בפלשתינה. לאחר שלושה ימי קרב מנינו כ-450 הרוגי אויב שהם יותר מעשירית 4000 הציונים שתקפו אותנו. הכוח שעמד לרשותי מנה כ-2300 איש ואבדותנו היו פחותות יחסית.

מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, ע' 140.

נג'יב דיק בשני דברים ובחצי דבר אחר. אכן שלושה לילות חלפו. מספר לוחמיו אכן היה 2,300. מספר נפגענו היה אמנם עשירית אך מספר ההרוגים היה כ-5%. וזכרו – המצרים לא האמינו שיתקוף אותם כוח הנחות מספרית. כאמור, לפי הדוקטרינה ההתקפית – שלושה יתקפו מגן אחד.

לאחר שלושה ימי הפוגה כבשו המצרים ב-7 ביוני את ניצנים. 50 הרוגים. 100 שבויים. מכה קשה לכוחותינו. גד' 9 ביצע את העבודה הקשה. הם כבשו את ניצנים ביום. באותו ערב, למעשה בלילה שבין 7 ל-8 ביוני נעשה ניסיון שני לנער את אחיזת המצרים בשטחים שמצפון לאיסדוד. הפקודה הייתה קצרה: כוח סרגיי (סרגיי היה כינויו של נחום שריג – מפקד חטיבת פלמ"ח נגב) יתקוף את תחנת הרכבת, גד' 2 (52 של גבעתי) יתקוף את הכפר איסדוד וגד' 3 יתפוס את גבעה 69. כוח סרגי נתקל בקשיים והתקפל בחזרה. למרבית ההפתעה לא היה חיל מצרי אחד באיסדוד. הכפריים ברחו מאיסדוד לכיוון הים ולגד' 2 לא הייתה עבודה של ממש. טיילו בכפר וחזרו לבסיס בבית-דראס. וגם הכפריים שבו לבתיהם. עד לסיבוב האחרון שהתרחש בסוף אוקטובר 1948. גד' 3 תפס את גבעה 69 ללא קרב. המצרים נשארו מדרום לגשר "עד הלום".

ב-28 באוקטובר 1948 כבש גדוד 152 ממחוז השפלה את הכפר. אשדוד שהפכה לאיסדוד שוב הפכה לאשדוד. אבל מי טבע באמת את השם? אנחנו או הם – העמעמים שהיו כאן בטרם כבש יהושע את הארץ בפעם הראשונה? או שמא סרני הפלישתים? לך דע. וכאן כבר נכנסנו לסוגיה לשונית (אך נושאת בקרבה מטענים רגשיים ומשמעויות היסטוריות) – האם השמות המעוברתים מנציחים את העבר הערבי או את העבר התנ"כי. חלק מהשמות הערביים אומץ כמות שהוא. בעיקר המחנות הצבאיים! בית-דראס, קסטינה, ג'וליס, חסה. כך קראו להם הבריטים. ואנחנו נשארנו נתינים. חלק משמות היישובים עוברת. סואיפר – שפיר. פלוג'ה – פלוגות. כאוכבה – כוכב. עקיר – עקרון. עג'ור – עגור. בריר – ברור-חיל. בית-דגון המקראית הפכה לבית-דגן (כמעט והנצחנו את אלוהי הפלשתים. ברגע הנכון הוסרה אות אחת שעשתה את ההבדל) ועוד. ונפוליאון כבר קבע לפני מאתיים שנה: "את ההיסטוריה כותבים המנצחים".

דן פגיס / הכפר המת

בבואך לשקט השרוף,

לאבנים ולחומות הטיט,

לכפר המת והערוף,

לאפר המרטיט,

לרחש הנטוש בין הקוצים

ועל ראשך עבי הזכרון

כבדי חרון עולים ומקיצים –

צונח פתע בז המשטמה

פורש כצלב כנפים מעליך

וצפרניו כסכיני חמה

רודפות את שעליך.

מקור: חנן חבר (עורך) (2010), אל תגידו בגת, ע' 157.

עד כאן עבדתי מהבית, מהספרייה העירונית, מהמרשתת. כיביתי את המחשב, נעלתי נעלים, ארגנתי בקבוק של מים ועוגיות, שחני הכינה ונתנה לנו לפני יום או יומיים, ויצאתי לדרך. לסקור את שנותר מאיסדוד הלא היא אשדוד הפלישתית. יום שישי. אזור התעשייה "הד-הלום", המשתרע על חלק מהעיירה דאז כמעט נטוש לחלוטין. נסעתי עד הסוף והחניתי את המכונית. בצל עץ גדול. בכניסה למפעל. התחלתי בחלקו השני של התחקיר, בחלק הפיזי – במסע בשטח החקירה.

המכשול הראשון היה גדר תיל. משולטת: "שטח פרטי. הציד אסור". הייתה פרצה וחמקתי דרכה. מקווה שלא יצודו אותי. מספר פרות, שבאותה העת עוד עמדו על רגליהן הסתכלו עלי בתמיהה. חיפשתי את שכתוב בספרות – בתים הרוסים שעל חורבותיהם ניטעו איקליפטוסים. עברו יותר מ-60 שנה. האיקליפטוסים ודאי שצמחו אל-על. אז זהו שלא. אין איקליפטוסים ולא בטיח… המשכתי לעלות בתל. הבחנתי בסככה שעל ראש התל. למעשה זו הייתה המכלאה של הפרות. ערימות חציר. חצי חבית של מים. גללים. עקפתי את המכלאה והדרמתי.

הגעתי למה שהיה פעם המסגד של העיירה/כפר. בספרו של זאב וילנאי – "אנציקלופדיה אריאל" יש תיאור מפורט של המסגד ולפיו הוא בנוי משני מסגדים, שהוקמו זה בצד זה, בתקופות שונות, וברבות הימים אוחדו. מה שנותר בשטח איכשהו מתקרב למפת האתר שבספר. אבל צריך דמיון. והרבה ממנו… ממזרח למסגד ישנם ריכוזים של ערימות אבנים. סוף-סוף ניתן לראות סימנים שאכן משהו היה פה. כנראה בתים.

חציתי את כביש 4. ממערב למזרח. על הגבעה המשקיפה אל תל אשדוד ואל הצומת שתחתיו נותרו עוד שני בתים מ"השכונה המזרחית". שרידי הצבע התכול, שעטר את הטיח הפנימי, והשימוש באבנים שסותתו מהכורכר הסמוך הצביעו על מי שהקימם. הכחול – מי שלא יודע – הוא כנגד "עין רעה". הם לבטח לא ברהמינים. אגב, אצלנו במזרח התיכון הגישה היא נגד: נגד העין הרעה. הכחול. החמסה. במזרח הרחוק – העסק עובד הפוך. צבע אדום – שתבוא הברכה. 180 מעלות של הבדל בין גישה לגישה. כאן שלא תבוא הקללה. שם שתבוא הברכה.

המשכתי לדרום-מערב. הגעתי לבית הספר לבנים. שוטטתי בין החדרים. הכתובות קראו – "שמור על הניקיון". לא פעם אחת… אז שמרתי. טנדר הגיע. מבוגר וצעיר ירדו ממנו ונגשו לבוסטר. "בוקר טוב", הקדמתי לומר. ונתפתחה שיחה. ומעגלים נסגרים באופן מופלא שאין לי הסבר.

א' הוא חקלאי שמתגורר בסביבה. כבר 35 שנה. סיפרתי לו שאני גיאוגרף וצועד בעקבות חטיבת גבעתי בשדות פלשת של 1948. ו-א' השיב. "אבא שלי" – דוד ציפמן – "היה מ"פ בגד' 53 של פונדק. מפקד מחנה. מחנה בית-דראס." היום קוראים לכך מ"פ תחזוקה. שדאג למעטפת הלוגיסטית. "לקראת הסוף תפקד כמ"פ ד'."

באמצע מטע הזיתים של א' מצוי קבר שיח'. סלמאן אל-פארסי. לא ממש חשוב  אם אכן הוא טמון כאן שהרי מה שבאמת חשוב זו האמונה ולא העובדה. האגדה שאני ידעתי עליה ספרה שזהו הספר של מוחמד. האדם היחידי שבפניו היה מסיר את הכובע. בתמורה קיבלתי אגדות אחרות. לאחר מלחמת ששת הימים החלו להגיע לכאן נשים מעזה. מי שפוקדת את הקבר –  סגולה לפרי בטן. ואחר-כך נסגר הגבול. והגיעה שעתה של אגדה אחרת: בעשור האחרון נפוצה שמועה שבקבר חבוי אוצר. ואז החלו לפקוד אותו הגברים. בלילה ולא ביום. חפרו וחפרו. עקרו את הסרקופג. השליכו העצמות. לא נראה לי שנתנו כבוד למת. ממש לא. הגדיל לעשות לפני מספר ימים טרקטור – JCB –  שחפר וחפר… "רק נזקים עושים לי", טען א'. הטרקטור קרע וביתק את הצינור הראשי המוביל מים לחלקת הזיתים.

א' הצביע על התל שמאחורינו, תל-אשדוד, ושאל: "האם יודע אתה שמכאן גנב דיין את מרבית העתיקות שלו?" לא ידעתי שהו המקור לעתיקות שריפדו את ביתו. ואת חצרו. ונותרו אצל רות. יש כאן למעלה מעשרים שכבות היסטוריות. אחת מעל לשנייה. או להיפך: אחת מתחת לשנייה. ל-א' יש לוח שיש מהתקופה ההלניסטית. איך יודעים שהלוח אכן הוא מה שמשערים שהוא? א' סיפר על ארכיאולוג מאחד הקיבוצים שבסביבה הבא לכאן לאחר כל גשם לחפש חרסים ומטבעות. והוא פסק שלוח השיש הוא מהתקופה ההיא. הגיע תורי לשאול: "ומי גידר את התל?" והתשובה שקבלתי – זהו עורך דין שכאן אין נזכיר את שמו. "הוא שם בשטח 7.5 פרות שעושות לי נזקים. אתה רואה את הפלסטיקים הצהובים שכנגד הזבובים התלויים על עצי הזית? הן, הפרות, באות, תולשות, מלקקות את שמרוח על הפלסטיק, ואז מגיעים הזבובים…" העצים עמוסים בזיתים. זו השנה שבה יש יבול. אתם הרי יודעים ששנה אחת מוקדשת לצמיחה והשנייה לשאת פרי. וכך לאורך ההיסטוריה. עורך הדין מחכה. הרי יום מהימים יקרה משהו. וגידור תל אשדוד המקראית ישתלם. ובינתיים, שנה אחר שנה, מתעצמות הזכויות. והפינוי, אם יהיה, יהיה קשה. פינוי-פיצוי.

מספר משפטים על תל-אשדוד. בעיקר – היסטוריה. תל א-ראס קראו לו הערבים. התל מתנשא לגובה של כ-50 מטר מעל פני הים ונחלק לשניים: העיר העליונה (האקרופוליס) – שטחה כ-80 דונם והעיר התחתונה – שטחה כ-300 דונם. בתל זה חבויים שרידיה של העיר המקראית העתיקה אשדוד. החרסים שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בחלקים נרחבים של התל מעידים שהאתר אוכלס לראשונה כבר בתקופה הכלקוליתית (3300-4500 לפנה"ס).

היישוב המשיך גם בתקופה הכנענית הקדומה (2200-3300 לפנה"ס). משערים כי עיר במובן לנו התקיימה כאן רק בשלב השני של התקופה הכנענית התיכונה (1550-2200 לפנה"ס). בתקופה זו הייתה אשדוד עיר ממלכה כנענית מבוצרת אם כי מוגבלת בתחומי האקרופוליס בלבד. העיר מוזכרת בכתבים מצריים מהמאה ה-19 לפנה"ס – כתבי מארות – כ"עיר ענקים". עוד נחזור לעניין ה"ענקים".

היישוב המשיך להתקיים בשטח האקרופוליס גם בתקופה הכנענית המאוחרת (1200-1550 לפנה"ס). בתקופה זו מוזכרת אשדוד במספר תעודות שנמצאו בארכיון העיר העתיקה אוגרית שבסוריה, מהן עולה שבין שתי הערים התנהלו קשרי מסחר ענפים.

בראשית התקופה הישראלית הראשונה (1000-1200 לפנה"ס) כבשו הפלשתים את אשדוד שהפכה להיות אחת מחמשת עריהם המרכזיות הידועות במקרא כחמשת סרני פלשתים. הערים הללו היו חברות במעין ברית פלשתית עד לסוף המאה ה-11 לפנה"ס. במהלך המאה ה-11 לפנה"ס מתפרשת העיר מעבר לאקרופוליס ומקיפה את שטח התל כולו.

אף המקרא זוכר את אשדוד כ"עיר ענקים": "ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את-הענקים מן-ההר מן-חברון מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם התרימם יהושע. לא נותר ענקים בארץ בני-ישראל רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו" (יהושע, י"א, 22-21). הפלשתים אחזו באשדוד וסביבותיה. המקרא מציין את הגבולות: "מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני" (יהושע, י"ג, 3).

במחצית הראשונה של המאה ה-10 לפנה"ס נכבשת העיר על-ידי דוד המלך והופכת, יחד עם ארץ פלשת כולה, לחלק משטחה של הממלכה המאוחדת (930-1000 לפנה"ס). בסביבות שנת 930 לפנה"ס מתפצלת הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות נפרדות: ישראל ויהודה. ממלכת יהודה מתכווצת ואשדוד מצליחה להתנתק ולהפוך לעיר עצמאית. מאות של שנים חולפות בטרם סוגר, באופן זמני, עוזיהו מלך יהודה (758-768 לפנה"ס) חשבון עם הפלשתים ומשיב את אשדוד לחיקו: "ויצא וילחם בפלשתים ויפרץ את-חומת גת ואת חומת יבנה ואת חומת אשדוד ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים." (דברי הימים ב', כ"ו, 6).

בשנת 734 לפנה"ס נכבשת אשדוד ע"י תגלת פלאסר ה-3 מלך אשור והפכה לעיר משועבדת המעלה מס לאימפריה האשורית. ממלכת אשדוד נזכרת גם בתעודות מימי המלך האשורי סרגון ה-2 (705-721 לפנה"ס). בתעודות אלה נזכר אחד בשם ימן כמלך אשדוד שמרד באשור. אותו ימן הספיק לבצר בממלכתו את הערים גת, אשדוד ואשדוד ים. מנקודת זמן זו ואילך מופיעה אשדוד פעמיים – העיר לחוד (אשדוד) ואזור הנמל הקדום בשפך נחל לכיש (אשדוד-ים). ממקורות אשוריים עולה כי אשדוד נכבשה בשנת 711 לפנה"ס במסע עונשין של מלך אשור. "בשנת בא תרתן אשדודה בשלח אתו סרגון מלך אשור וילחם באשדוד וילכדה" (ישעיה, כ', 1).

אימפריה קמה ואימפריה נופלת. והריטואל יחזור עוד מספר רב של פעמים. את דעיכתה של האימפריה האשורית ניצל מלך מצרים פרעה פסתמיך ה-1 (610-664 לפנה"ס). ההיסטוריון היווני הרודוטוס מציין כי צבא המלך הפרעוני צר על העיר במשך כ-30 שנה עד שלבסוף עלה בידו לכבוש אותה. חוקרים סבורים שלפרק זמן שוב נכללה אשדוד בתחומי ממלכת יהודה. היה זה בתקופת מלכותו של יאשיהו (609-640 לפנה"ס).

ושוב עולה פולש חדש מהצפון. האימפריה הבבלית. ובשנת 605 לפנה"ס רושם בפניו נבוכדנאצר מלך בבל, כי כבש את אשדוד, הגלה את מלכה, והעיר הפכה למשלמת מס לבבל.

בתקופה הפרסית (332-539 לפנה"ס) אשדוד הייתה עיר של גויים. "ויהי כאשר שמע סנבלט וטוביה והערבים והעמים האשדודים כי-עלתה ארוכה לחמות ירושלים כי-החלו הפרצים להסתם ויחר להם מאד" (נחמיה, ד' 1).

בשנת 332 לפנה"ס מתחילה התקופה ההלניסטית שנמשכה עד שנת 63 לפני הספירה. ראשון לכובשים היה כמובן אלכסנדר מוקדון שכבש את המקום ב-332 לפנה"ס. במקום זה הוקמה, בתקופה ההלניסטית, עיר יוונית משגשגת שנקראה אזוטוס. וקם בית חשמונאי. ומתחיל ליצור נוכחות בשטח ולתפוס נפח גיאוגרפי. הראשון היה יהודה המקבי שהרס את מקדשי האלילים, לקח שלל ושב למכורתו: "ויטה יהודה אל אשדוד, ארץ פלשתים, ויהרוס את מזבחותיהם ואת פסלי אלוהיהם שרף באש, וישלול את שלל העיר וישוב אל ארץ יהודה." (מקבים א', ה', 68).  בתורו הגיע יונתן שלא הסתפק בשריפה מקומית אלא הבעיר את כל העיר: "והפרשים נפוצו במישור, וינוסו לאשדוד ויבואו אל בית-דגון אלילם להינצל. וישרוף יונתן את אשדוד ואת הערים סביבה ויקח את שללם, ואת מקדש דגון ואת הבורחים אליו רדף באש." (שם, י', 84-83).  העיר נכבשה על ידי יוחנן הורקנוס החשמונאי (104-134 לפנה"ס) ונשארה בתחומי ממלכת יהודה עד שנת 63 לפנה"ס. כאן מסתיימת לה התקופה ההלניסטית ומתחילה התקופה הרומית שנמשכה עד 324 לספירת הנוצרים.

ב- 63 לפנה"ס גרע המצביא הרומי פומפיוס את אשדוד מפרוביניקת יהודה והפכה מחדש לעיר של גויים. עם תחילת שלטונו קיבל המלך הורדוס (4-37 לפנה"ס), מהקיסר הרומי אוגוסטוס את אשדוד במתנה. לאורך התקופה הרומית פרחה העיר ושגשגה.

מסתיימת התקופה הרומית ועל המפה עולה ביזנטיון – הלוא היא קיסרות רומי המזרחית, שהחזיקה מעמד עד 638. במהלך התקופה הביזנטית המשיכה אשדוד לשגשג. העיר הפכה לעיר נוצרית ומקום מושבו של בישוף.

ב-638 הופיעו הערבים. בראשית התקופה הערבית הקדומה (638 – 1099) ובמיוחד בעת  שלטונם של החליפים לבית אומייה (750-661 לספירה) ירדה קרנה של העיר. אשדוד התנוונה והפכה לכפר בשם איסדוד. בחלק מהזמן, בתקופת החליפים לבית עבאס שימש הכפר כתחנת דואר בין עזה לעיר הפלך שהוקמה על-ידי הערבים – רמלה.

הצלבנים (1099 – 1260) שהו באזור אך לא הותירו חותמם על קיומו של הכפר. הצלבנים גורשו והממלוכים (1260 – 1517) השתלטו על ארץ-ישראל. או אז נבנה חאן גדול ששימש כתחנה לגביית מס דרכים.

בתורם ירדו הממלוכים ובאו העות'מנים (1517 – 1917). ארבע-מאות שנה עמדו לרשותם. אין יודעים הרבה על 300 השנה הראשונות. מעט נוכל לספר על כי אי-שם, במחצית  המאה ה-19 הפך הכפר למרכז חשוב לכל ישובי האזור ותושביו התפרנסו בעיקר ממסחר וחקלאות.

וכך הגענו למאה ה-20. במפקד 1931 שערכו הבריטים ב"פלשתינה-א"י" נמצאו באיסדוד 764 בתים. בבתים אלה התגוררה אוכלוסייה שמנתה 3,140 נפשות. כולם מוסלמים. אבל מצאו גם 2 נוצרים. או שמישהו טעה בעמודה… לפי אתר "זוכרות" התגוררו, בסוף 1948, כ-5,350 איש בעיירה.

כך נראה הכפר בשנת 1906 [מקור: זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, ע' 252]:

וכך נראתה העיירה ב-1948 [מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות]:

הכפר מסומן על מפת המדידה הבריטית משנת 1880 (מתוך אתר האינטרנט "עמוד ענן"):

ועל-גבי מפה 1:50,000 שהורדתי מ"עמוד ענן", סימנתי את הגבולות המשוערים של העיירה:

עבדאללה זקות נולד באיסדוד ב-1923. וכך הוא מגולל את סיפורו:

נולדתי באיסדוד [אשדוד] בשנת 1923. באיסדוד גרו קרוב ל-4,000 איש. נולדתי למשפחה של פלאחים, חקלאים. היו לנו אדמות, כרמים, פרדסים. איסדוד היתה מהכפרים הגדולים. קרוב לשישים אלף דונם. התושבים חיו על חקלאות. בזמן מלחמת העולם השנייה הם עבדו במחנות של הצבא הבריטי. חיים פשוטים. אנשים לא היו רעבים. היו הרבה פרדסים, כרמי ענבים.

בגיל תשע התחלנו ללמוד. למדתי באיסדוד חמש שנים, במג'דל [אשקלון] שלוש שנים ובע'זה [עזה] שנתיים. אחרי כן נכנסתי להוראה כמורה בית ספר. הייתי מורה באיסדוד. עד שנת 48' איסדוד היתה בחלק הפלסטיני של פלסטין בתוכנית החלוקה. הצבא המצרי הגיע. היתה מלחמה נגד הצבא המצרי. בסוף 1948 הצבא המצרי נסוג. נשארנו בכפר ועודדנו אנשים שיישארו גם הם. רצינו לחיות עם היהודים. באיסדוד היו כארבעת אלפים תושבים ונשארו קצת יותר מחמש מאות.

הצבא הישראלי הגיע והטיל עוצר, ושלטונות הצבא חיפשו מטוסים שנפלו. למחרת אמרו לנו לצאת לכביש. לא חשבנו שייקחו אותנו לשבי. את הצעירים, מעל גיל 17, לקחו לשבי. את הזקנים והנשים גירשו למג'דל. ב-1948 הפלסטינים ברובם לא נלחמו. המצרים נלחמו. המצרים לא רצו שהפלסטינים יילחמו. מי שהיה לו רובה לקחו ממנו. היו אנשים בודדים שהגנו על המקום. המפקדה המצרית היתה במג'דל. לקחו אותי לשבי בגדרה. היו שם גם מצרים. מיינו אותנו. היו מאות מהצבא המצרי יחד איתנו.

אחרי כמה ימים, שלטונות הצבא פתחו את הדרך ממג'דל לע'זה. שחררו אותנו, וחזרתי למג'דל. הייתי שם מורה. היה מושל צבאי בגדרה, צוקרמן, שניסה לעזור. אנשים התחילו לעבוד. בלילה היה עוצר. היינו גרים בגטו. יוצאים לעבודה עם שמירה וחוזרים עם שמירה. אנשים עבדו, התפרנסו. הגיעו קבלנים יהודים, לקחו פועלים. גרו בגטו כ-3,000 אנשים. באמצע שנת 49' התחילו להגיע יהודים למג'דל. היהודים חיו מחוץ לגטו. עבדתי בקטיף עם יהודים. פועלים יהודים היו באים לגטו, לשתות קפה. אחרי שלושה חודשים החליטו לגרש את התושבים. הצבא היה בא בלילה להפחיד. נתנו כסף, שוחד לאנשים שימכרו חפצים ויעברו לע'זה. את אלה שלא רצו לעזוב לע'זה הביאו לאללד [לוד]. חלק מהמשפחה שלי בע'זה.

מקור: חנן חבר (עורך) (2010), אל תגידו בגת, ע' 158.

עבדאללה זקות נפטר ב-2005 בעיר לוד.

ובין לבין קמה העיר אשדוד. מצאתי במרשתת מספר תמונות שצילם פריץ כהן (בשנים 1958, 1963 ו-1966 בהתאמה):

נזכרתי בכביש 531. בקטע שבין הרצליה לרשפון. בקרבת הכביש שמחבר בין הרצליה לרעננה. דרך ירושלים. ממערב לכביש זה. מצפון לשכונת גן רש"ל. לא הרחק ממקום מגורי. באותו הרגע שגידרה המדינה את השטח המיועד לכביש 531 ("זכות הדרך"), החלו לצמוח בתוך השטח התנחלויות קרוונים, מגורונים, צריפים, מכולות. וגדרות, וסוסים וכלבים. וכשירצו לפנותם… ואתם יודעים מה? לאותו א', שבמקור מרעננה, הייתה חלקה שהופקעה. והפיצויים נקבעו לפי השמאי הממשלתי. עולם קטן כבר אמרתי?

לקראת סוף שיחתנו הסתבר לי שאיש שיחי היה מפקד מעוז במלחמת יום הכיפורים ורק עתה, 37 שנה לאחר קרות הדברים, עומד לצאת לאור ספר של הגדוד המוקדש למלחמה ההיא. אין דור הבנים מתעניין במעשה האבות, הלין האיכר. בנו, שניצב בסמוך, חייך למשמע התוכחה הלא-סמויה. "אבא, תן יד ותחזיק מצד זה של הצינור", אמר. משך א' בכתפו ונרתם למשימה – לתת קונטרה… צמד החקלאים תיקן את הבוסטר ואני המשכתי בדרכי.

עברתי דרך קבר השיח' ואחר כך חזרתי לבית הספר לבנים. עקפתי את הכוורות – והנה אני ליד בית הספר לבנות. שרידי הקרבות – חורי הכדורים – ניכרים על קירותיו.

בסופו של המסע מצאתי שהקפתי את התל, בכיוון השעון. כך זה יצא. חלפתי שוב על-יד הפרות. הפעם רבצו בצל העצים. במבט ראשון לא נראה שהן עושות נזקים לחקלאי. אבל מי באמת יודע?

רשימה זו ראתה אור לראשונה ב-6 אוקטובר 2010 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לנושאי תרבות, חברה ותקשורת.

צילומים: משה הרפז (2010). רזולוצית הצילומים הוקטנה על-מנת לעמוד בתנאי הקבלה לאתר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: