שדות פלשת [2]: גשר "עד-הלום"

על חטיבת גבעתי הוטל להיות במצב כוננות מלא ביום 14 במאי 1948 בשעה 24:00. השיטה: "לנתק את הקו הראשי להתקדמות האויב צפונה, בכיוון מג'דל-יבנה ע"י פיצוץ גשר אשדוד". גשר זה נקרא בפי הערבים בשם "ג'יסר איסדוד" ולפרקים "ג'יסר סוכריר" כשמו הערבי של נחל לכיש בקטע זה. זה היה אמור להיות שלב ב' של מבצע "ברק". במסגרת שלב א' נתפס מחנה בית-דראס והחטיבה השתלטה על מספר כפרים ערביים באזור שמדרום לרחובות.

מעבר נחל לכיש בכיוון צפון-דרום או להפך, היה מעבר הכרחי כבר לפני אלפי שנים. קרבות מפורסמים אמנם לא התחוללו סביבו אך רבים ממסעות הקרב עברו דרכו. ונזכיר כי כאן עבר, ב-1468 לפני ספירת הנוצרים, תחותימס, הפרעוני, במסעו לכיוון מגידו, ב-924 לפני הספירה, שוב עבר כאן פרעוני אחר, שישק, בדרכו להילחם בשבטים הישראלים במגידו. ב-1171 חצה צאלח-א-דין את הנחל לכיוון גזר. נפוליאון עבר כאן בראש חיל המשלוח הצרפתי, ב-1799, בדרך לאי-כיבוש עכו. ב-1831, פלש מושל מצרים, איברהים פחה, לארץ-ישראל, ובדרכו לעכו עבר כאן. גנרל אלנבי עבר כאן ב-1917 בדרכו לכיבוש יפו. באפריל 1946 פוצצו גשרי הרכבת והכביש על-ידי כוחות המרי היהודי. אצ"ל. הם הקדימו את ליל הגשרים של הפלמ"ח – יוני 1946. הבריטים שיקמו. רק לאחר תום הקרבות שהתחוללו סביבו במלחמת הקוממיות נקבע שמו – "עד הלום".

היום צמח כאן מחלף ענק המגמד את הגשר ותפקידו בעבר. לאחרונה שופץ הגשר שנבנה מחדש אחרי שנהרס במאי 1948 וסביבו הוקם פארק. וזה איכשהו מהווה כתם ירוק בין מסלולי האספלט. זהו גשר ממלוכי שהוקם על יסודות רומיים. הממלוכים שלטו כאן מתום תקופת הצלבנים ועד כיבוש ארץ-ישראל ע"י הע'ותמנים. מתחילת המאה ה-13 ועד לתחילת המאה ה-16. והם היו בנאים מעולים. מהתקופה הממלוכית שרדו רק שלושה גשרים: ביבנה, בלוד ובאשדוד. האחרון שופץ. האמת – לא בדקתי את מצב האחרים.

שמעון מרגולין היה מ"פ ב' בגדוד 3 (53). וכך הוא מספר:

פלוגתי ישבה הישובים המנותקים גת וגל-און. מטה הפלוגה ישב בגת. אותם ימים נוהג הייתי להופיע מפעם לפעם במפקדת הגדוד, בתוקף פקודה או סתם לשמוע "מה נשמע".

ב-11.5 באתי משום מה למחנה בית-דראס לשמוע "מה נשמע" לאחר כיבושה של בית-דראס. מצאתי את הגדוד שהוא נערך לתזוזה צפונה. הכל היו עסוקים ולאיש לא היתה שהות כדי להחליף עמי מספר מלים אשר יהיה בהן כדי להסביר לי פירושה של התכונה.

"אני מיותר" – חשבתי, ופניתי לחזור על עקבי לגת; אלא שלא כך חשב המג"ד. בראותו אותי קראני ואמר: "שמעון, טוב שבאת. מחכה לך עבודה. בדבר פרטים התקשר עם דוד שיניצקי." דוד היה ספק סמג"ד ספק קצין-מבצעים, ונראה שענין תזוזת הגדוד העסיק אותו עד למעלה ראש. לכן שיחתנו היתה עמי בחדר המטה – חטופה – אך ענינית. "התפקיד שהוטל עליך" – אמר – "הוא פיצוץ גשר אשדוד הנמצא כ-3 ק"מ צפונה מאשדוד וכ-12 ק"מ דרומה מערבה מיבנה. כל מה שקשור ל"ידיעות" תוכל ללמוד מצילום אלכסוני נפלא שבידנו ומתיק הגשר המכיל מרשמים מפורטים על הגשר (גודלו, עוביו וכדומה) וסביבתו, שהוכן בקפדנות רבה על-ידי סיירי הגדוד. הגדוד זז לסביבות עינות לצורך התקפת אל-קוביבה. אני משאיר לרשותך מחלקה וסיור שהשתתף בסיורים הקודמים. החבלנים בפיקוד אברהם, החבלן החטיבתי, יצטרפו אליך עם חומר הנפץ בגן-יבנה. לצורך הובלתו של חומר הנפץ משם למקום הפיצוץ תיעזר בשתי פרידות שמא"ז גן-יבנה יספק אותן לך. את הגשר יש לפוצץ בשעה 02:00 בדיוק."

מקור: אברהם אילון (1959), חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, מערכות, ע' 544.

שימו לב לכך שלאורך מרבית ההתקפות פעלנו בלילה. הלילה הוא מגרש המשחקים של החלש. המצרים, הסודאנים, הסעודים, הלגיון או מי שזה לא יהיה – פעלו לאור היום. וזאת עובדה.

שלחו את מרגולין למחסן הנשק. כמעט ולא נותר דבר בו. אלה שיצאו צפונה לקחו את הכלים הטובים. נשארה לו הבררה. רובי ברן ללא כוונות, רובים איטלקיים או צ'כים שהשן החולצת מקולקלת. יצא אפוא המ"פ לשנורר נשק מהישובים הסמוכים. ובינתיים הפליג לו הגדוד צפונה. למשימתו. ואז התברר לו, להפתעתו, שלרשותו נשארו מספר מועט של אנשים, בעיקר מפלוגת התחזוקה, ששכחו איך יורים – אם ידעו זאת אי-פעם. והם בכלל רצו חופש…

איך שלא יהיה יצא מרגולין לדרך. וכרגיל במחוזותינו – באיחור. בדרך התמרדו הפרידות. החליטו לסרב פקודה… השליכו מעליהן את מטען חומר הנפץ ונעלמו בחסות החשכה. דפקו נפקדות. לא הייתה ברירה לאנשים – למרות הריטונים והקיטורים – הם נאלצו לשאת את משא חומר הנפץ על גביהם. לכיוון הגשר. והם סחבו זאת במסע לילי מפרך. מרגולין הוליך את הכוח מגן-יבנה ליעדו ובחלקו האחרון של המסע באפיק הנחל עצמו.

וממשיך מרגולין בתיאורו:

בשעה 03:00 בערך הגענו אל סביבת הגשר. ליד מקום העקלותו של הואדי, במרחק כמה עשרות מטרים מן הגשר, עצרתי את האנשים וריכזתי את חומר הנפץ. האנשים שמחו להפטר ממשאם וריכזו את החומר בזריזות רבה. לאחר זאת שלחתי את יוסף עם יחידת ההבטחה כדי שיציבן לעבר אשדוד ולעבר יבנה. יחידת הבטחה נוספת נשלחה לבדוק את הגשר עצמו לפני שתציב עצמה לעבר הפילבוקס. ואילו אני נעתי עם שאר האנשים כשכולנו עמוסים לעייפה בתרמילי-המטען, הפיגומים ושאר אביזרי החבלה לעבר הגשר עצמו. למרות עייפותנו צעדנו אליו במהירות רבה, כמעט בריצה, בידענו שהצלחת הפעולה מותנית במהירות הביצוע.

הגענו לגשר. אברהם בנה את הפיגומים משני צדדיו של עמוד הבטון העיקרי והניח עליהם חמישה תרמילים מכל צד. לאחר מכן תחב קצין החבלה החטיבתי – אשר מילא תפקיד של מהנדס, מנהל-עבודה ופועל כאחד – לתוך המטענים מאיצים, כרכם סביב סביב בפתיל רועם, כדי להפעילם כאחד, וחיבר מנגנון הפעלה מושהה המוצת על-ידי פתיל שחור.

[…]

בשעה 05:00 בערך נתתי את האות המוסכם ומיד החלו היחידות "להתקפל" למקום המפגש. אחרונים נשארנו אברהם – ואנכי, כדי להבטיח את הגשר.

לאחר שוידאנו כי זולתנו אין איש ליד הגשר הדליק אברהם את הפתיל השחור. הפתיל החל לבעור ואנו החילונו לסגת בריצה בתוך הואדי לעבר עיקול שבו. אך הגענו אליו נשמע רעם התפוצצות ומטר אבנים שהתרוממו אל על החל לרדת בעקבותיו. כרגיל, היה בכך משום עדות כי החומר עשה את פעולתו. אולם כיון שהיינו סקרנים לראות במו עינינו את התוצאות, כנאמר בפי ליצני החבורה: טוב מראה עינים ממשמע אוזנים – פקדתי על יוסקה לצעוד עם האנשים דרך הואדי לבסיס, ואילו אברהם ואני חזרנו על עקבותינו לעבר הגשר.

תוך התקדמותנו שרקו באויר כדורים בודדים שנורו לסביבות הגשר בידי כמה ערבים, שחנו, מן הסתם, בחולות שממערב לו ורק עתה הבחינו בכוחותינו. לא חששנו מכך כיון שנענו במחסה הואדי שמעליו עבר הגשר. בהגיענו הופתענו לראות כי אמנם נפגע הגשר, אך לא המוטט. בדיקה קלה העלתה כי המטען שהיה מונח על הפיגום הגבוה שבשני הפיגומים לא הופעל כלל. אברהם גילה מיד את סיבת התקלה. הסתבר לו כי הפתיל הרועם השתחרר מהמטען שעל הפיגום הגבוה בדרך מפתיעה ובלי ברורה. מבלי לאבד זמן חילק אברהם מחדש את חומר-הנפץ, הידקו פתיל רועם,הרכיב לו מנגנון-הפעלה-משהה חדש, שהיה עמו "לכל צרה", בדק ביסודיות את "החיבורים" השונים ולבסוף הדליק את הפתיל. משהשלים כל אלה שוב התחלנו רצים, הפעם ביתר מהירות. כעבור שניות ספורות החרידה את האויר התפוצצות אדירה. הגשר הוכרע!

מקור: אברהם אילון (1959), חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, מערכות, ע' 547 – 548.

וכך נראתה עמדת השמירה, הפילבוקס הבריטי, בשירות הערבים ב-1948:

מקור: אברהם אילון (1959), חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, מערכות.

עד כאן מתוך הספרות. משולחן הכתיבה. הגיעה העת לצאת לשטח. יש אומרים כי טוב מראה עיניים. יצאנו. בבוקר יום שישי הגענו לפארק "הד הלום". שפצו את המקום הכלוא במחלף החדש הנושא אף הוא את השם: הד-הלום. הגשר הישן שופץ. אף לא אחד נוסע עליו. הוא פשוט מייצג עובדה היסטורית. וארכיטקטורה. ונושא זיכרון קולקטיבי. עד-הלום. בדרך העירה לי זוגתי שתחיה כי עשיתי טעות. שלחתי מייל לחבר'ה. וכתבתי: סעו דרומה. ובמחלף קחו ימינה ושוב שמאלה. ויש שילוט. אז זהו – התכוונתי, כמובן, ימינה ושוב ימינה. וטעיתי. והחבר'ה הוטעו. עקבו אחר ההוראות ולא שתו לבם לשילוט. מילא. התחלנו בסיור באיחור אקדמי של רבע שעה.

וליד הכניסה לפארק, שהיא די מטונפת לכשעצמה, בשל היות "הצפרדעים" גדושות אל מעבר ליכולתן הפיזי לקלוט את האשפה, זבל אם תעדיפו לקרוא לכך, ניצב לו אובליסק. חום. מה לסמל הפרעוני ולעד-הלום? אז זהו שיש כמובן קשר. ובהסכמי השלום עם מצרים סוכם כי מצרים תקים שתי אנדרטות בתחומי ישראל. וזאת אחת מהן. השנייה, שעוד נגיע אליה, הוקמה מול משטרת עיראק-סואידן. הגלעדים המצריים הוקמו ב-1989. בהסכם נכתב כי המצרים מתחייבים לכבד שתי אנדרטאות ישראליות בצפון סיני. ועל המצבה המצרית, הקושרת את ההיסטוריה הרחוקה של מצרים הפרעונית אל ההווה הערבי-מוסלמי, חרותים שמות של ארבעה חיילים מצריים (אל"מ, סא"ל, סמל ורב"ט) ובארבע שפות: ערבית, עברית, אנגלית ובכתב ההירוגליפים. שפה לכול רוח שמימית או, אם תרצו, לכול פאה.