רשמי מסע בפולין [26] – פאולינה

בית מלון בפאתי ק"ק קרקא. בסט-ווסטרן. לנין וסטאלין מתהפכים בקבריהם. מרקס לבטח צוחק. הסתיימה ארוחת הערב. אנו ישובים לשולחן דמוי "ח". בראש השולחן יושבות שתי דמויות. האחד הוא מיודענו יאנוש – המדריך הפולני – ולצידו גברת פולניה. הופעתה מרשימה. למרות כובד שנותיה, והן רבות – אם מישהו יעשה את החישוב בתום הסיפור, שומרת היא על חזות אצילית. לשבת עם גב ישר. כשתפתח את פיה לספר את סיפורה, יתברר לך הצופה, כי בפיה רק שן אחת נותרה. לא נורא. העיקר הבריאות. זו פאולינה. נמנית על חסידי אומות העולם. חלק מהמסעות עוברים דרכה. לשמוע את סיפורה. מספר פעמים בשנה היא מספרת את סיפורה. ומה עשתה שגרם לנו להכניסה לרשימה מכובדת זאת? על-כך היא תאמר מספר משפטים. בפולנית. ויאנוש יתרגם מפולנית לאנגלית. ואבי יתרגם מאנגלית לעברית למרות שאני סבור שאין צורך בכך.

פאולינה. בת למשפחה פולניה. נוצרית. קתולית. אדוקה. התגוררה בחברת הוריה בעיירה בשם קאוש. 10 אלפים תושב. מחציתם יהודים. רבע פולנים. והשאר אוקראינים. אז בתחומי פולין. היום בתחום אוקראינה. בתקופת השלטון הפולני, שלפני המלחמה הגדולה, גרו במרכז העיר. ב-1939, לאחר שנכבש השטח על-ידי האדומים נאלצו לעבור לקצה העיירה. כל כובש משנה את הסדר הפנימי. למען מועדפיו. שם מצאו קורת גג בדמות דירה קטנה, בקומת הקרקע, בבית מבודד. הבעלים היה אוקראיני שנשא אשה פולניה.

ב-1940 הגיע תור הנאצים להשתלט על האזור. פאולינה הייתה אז כבת 16. היא ידעה היטב על ההוראות החמורות של הנאצים: כל מגע עם היהודים אסור בתכלית האיסור. להשיט עזרה – מוות מובטח למי שייתפס. כבר בימים הראשונים, בלכתה במרכז העיירה, הייתה עדה לכך שהאיסורים אינם בגדר תיאוריה. ברחוב ראשי עמדה יהודייה שהתחננה לאוכל. האנשים, בזה אחר זה, חלפו על-פניה. לא עשו דבר. חלקם אף עבר למדרכה שממול. לעזור, וזאת כולם ידעו, פירושו של דבר – גזר דין מוות. שאת או אתה הוצאת על עצמך. ואשה אחת, שלמרות הכול, לא עמדה בפני תחנוני היהודייה. והושיטה לה פרוסה של לחם. וכהרף עין הגיח חייל גרמני וירה בה למוות. ובאותה ההזדמנות גם ביהודייה. פאולינה צפתה באירוע. הזעזוע היה גדול. גם הבכי והכאב. היא רצה בוכיה לביתה. אחר הכול רצח ברחוב אינו שגור בעולם הנוצרי. הקתולי. ואביה השיב כי זהו מראה יום-יומי. אלה הן פקודות הנאצים.

יום מן הימים דפק ילד יהודי (וברור לכם שהיו לו סימנים ברורים ומזהים למקור מחצבתו) על דלת דירתם. ביקש אוכל. אמה הכניסה אותו ונתנה לו את מבוקשו. ולמחרת שב הילד. והביא איתו ילדים נוספים. האם נתנה להם לאכול. ארוחה ביום. יום אחר יום. קבוצה של ילדים יהודיים. המזל היה לצידה של המשפחה. הם היו וחיו בקצה העיירה. רחוק מלב ועין של ההמונים. וגם השכנים מרוחקים. ובעל הבית לא נראה ולא נשמע. ולא נתפסו. וזה נמשך מספר שבועות. עד שביום אחד פסק. לא באו עוד הילדים. כנראה שמשהו רע אירע להם.

ובצהרי אחד הימים שוב דפיקה בדלת. אשה צעירה. מלוכלכת. מטונפת זו מלה הולמת יותר. ביקשה עזרה. אמה של פאולינה לא הסכימה להכניס אותה לביתה. אבל לא גירשה את הצעירה. במקום זה החביאה אותה בחצר. בלול האווזים. עד הלילה. שאז אין רואים, אין שומעים ואין משגיחים. וכשהערב ירד נשלחה פאולינה, אל הצעירה, עם מים לרחצה. ובגדים להחלפה. הסכנה הייתה גדולה. הדירה הייתה קטנה. והאב, שידע על איכר ביער, המחביא יהודים ושאר מבוקשים, העמיס את הצעירה על העגלה, ובאישון לילה הוריד אותה אצל האיכר. האיכר הלז, זה שהתגורר ביער, אף הוא היה פולני, ובנה לו בונקר מתחת לביתו. ובו החביא. אנשים. ברובם יהודים. וגם מתי מעט פולנים שהנאצים רצו לסגור איתם עניין. מספר ימים לאחר מכן הגיעו לביתם של פאולינה והוריה שאר המשפחה. זאת אומרת גבר וילד שהם בעלה ובנה של הצעירה שכבר עברה למקום מבטחים. וגם הם הועברו באישון לילה, תחת ערמה של חציר, אל המקלט ביער. ונתאחדה המשפחה.

עוברים רק ימים ספורים. ורצה הגורל ושוב מקיש מישהו על דלת הכניסה. פתחו. מה ראו? ילד קטן. כבן 10. יהודי. אי-אפשר לפספס. עם פאות (ופאולינה מטלטלת את ידה מרקתה לכתפה) וקפוטה זעירה. שלא נדבר על הציציות. איך הגיע לאן שהגיע? לא ממש ידוע. להעביר אותו – איכשהו נראה – האב פחד. לגזוז את הפאות לא אבו. והאם מצאה פתרון: כיסתה את ראשו בתחבושת. הפצוע היהודי. וכך ניתן היה להעבירו למקלט. בבטחה יחסית. הכול כמובן יחסי.

בסופו של דבר הסתבר שהאיכר הפולני הצליח להסתיר כ-80 יהודים. כולם, חוזר וכותב, כולם ניצלו!. מי שהסתתר באותו הבונקר – חייו עמדו לו. האיכר הפולני, האם, האב ופאולינה – כולם זכו להימנות על חסידי אומות העולם. מדליה. רנטה צנועה של 250 דולר לחודש ממדינת ישראל. מטבע הדברים לא החזיקו הקשרים בין המצילים לניצולים זמן רב. לא נשמרו לאורך זמן. החיים עשו את שלהם. המרק. המוות. מפעם לפעם נערכה פגישה כזו או אחרת. ביקור. וכן. לשאלה אם נפגשו, היא והילד הקטן, לאחר מכן השיבה פאולינה בחיוב. היא וחיימק'ה הקטן.

מאמר זה ראה אור לראשונה ב-25 בספטמבר 2010 במגזין-רשת "במחשבה שניה".

צילום: שולמית (שכולם קוראים לה שולה…) גדנקן (אוגוסט 2009). רזולוצית התמונה הוקטנה כך שנוכל להכניסה למערכת הבלוג.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: