שדות פלשת [1]: רשמי מסע בתש"ח

ברשותכם אקח אתכם לאחור במנהרת הזמן. לא שנה או שנתיים. אלא 62 שנה. זה אפשרי. זה לא כל-כך רחוק. כ"ט בנובמבר 1947. תאריך אוקסימורוני. מספור עברי לחודש לועזי. אומה שלמה, לקראת חצות, הייתה מרותקת למקלטי הרדיו. הקופסאות ההן עם השפופרות. מה יצביעו מדינות העולם בעצרת האו"ם? על הפרק עמדה להצבעה הצעת החלטה שסעיפיה העיקריים היו: סיום המנדט הבריטי עד חודש מאי 1948, והקמת שתי מדינות, ערבית ויהודית, בגבולות החלוקה שהוצעה, לא יאוחר מאוקטובר 1948.

מקור: ענף היסטוריה (1959), תולדות מלחמת הקוממיות, מערכות

בשעה 23:30 נערכה ההצבעה: בעד – 33, נגד – 11, נמנעות – 10. מדינה אחת נעדרה מהדיון. לא בדקתי מי.  וכך יצאנו לדרך. עוד לפני שבן-גוריון הכריז "אנו מכריזים בזאת" ויצר עובדה בשטח, בישרה הכתובת על הקיר שהמלחמה בפתח. הוקמו חטיבות על בסיס ההגנה, הפלמ"ח, מתנדבים ומגויסים, והן נפרשו בארץ.

מקור: מקור: ענף היסטוריה (1959), תולדות מלחמת הקוממיות, מערכות

חצי שנה לאחר מכן, ביום שישי אחד, קרא בן-גוריון: "אנו מכריזים בזאת". ומדינתנו נולדה.

מקור: לשכת העיתונות הממשלתית (14.5.1948). צלם: זולטן קלוגר.

היישוב היהודי היה באותה העת דליל. אותה ה-N ההתיישבותית המפורסמת. והארץ מנוקדת בישובים יהודיים. וערביים.  אז עוד לא קראו להם פלסטינים. אז הם עוד היו ערבים. אנו נתמקד ב"שדות פלשת". כר המשחקים של חטיבת גבעתי ושל הפולשים ממצרים. ושל קצת "ערבים מקומיים" כפי שמכונים בספרות של אותם ימים. "ערבושים" כשם גנאי. אפילו אצל ס. יזהר! (יותר מדויק בפי חלק מהדמויות הפותח בשיח על גבעות צקלג…).

מקור: עמירם אורן ורפי רגב (2008), ארץ בחאקי, כרמל, ע' 31.

אורי אבנרי היה חיל צעיר בגבעתי. ביחידת הג'יפים. לימים זכו בכינוי "שועלי שמשון". עוד נגיע אליהם בהמשך הסדרה. כן, זאת הצהרה על צאתה לדרך של סדרת מאמרים. נחזור לאורי אבנרי. העיתונאי שבדרך. ובמלחמה, בשוחה ובכול רגע פנוי, כתב יומן מלחמה. "שדות פלשת". אימצתי את השם. שלושת אלפים של שנים קודם לכן נלחמנו במרחבים הללו – שמשון, דוד – כנגד הפלישתים. גויי הים. אלה שקרוב לודאי ברחו מסנטוריני (תירה) וכרתים עם התפרצות הר הגעש בסנטוריני ובעקבותיו הצונאמי ששטף את התרבות המיקנית בכרתים. הייתה להם התראה והם הספיקו לברוח. באקרוטירי שלמרגלות הר הגעש בסנטוריני – או מה שנתר ממנו – התגלתה עיר קבורה באפר הוולקני. אף לא גוויה אחת נמצאה. ציוד ורכוש – כן. מתים – לא. כפי שאמרנו – הספיקו לעלות על הסירות ולברוח. זה קרה בסביבות 1,500 שנה לפני הספירה. בתנ"ך הם מכונים "גויי הים". תיאוריה אחרת, אותה שוטח בפנינו אדם זרטל, מצביעה דווקא על סרדיניה כמקור "גויי הים". תושבי סרדיניה הקדומים – שרדנים כפי שקוראים להם (אדם זרטל [2010], סודו של סיסרא: מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה, דביר).

רחובות הייתה המעוז הדרומי. דרומה ממנה השתרע "הדרום". זה שמצפון לנגב. מעטים היו היישובים היהודיים בדרום: גן-יבנה, נגבה, ניצנים, יד-מרדכי, כפר-דרום. בנגב היו 11 הישובים שעלו על הקרקע כשנה לפני כן במוצאי יום הכיפורים תש"ז. ויסלחו לי הישובים ששמם לא הוזכר. בכל נקודת התיישבות – רק עשרות בודדות של מתיישבים. היישובים הערביים היו גדולים יותר. כפרים, עיירות. ברובם כמה מאות או אלפים של תושבים. זרנוגה, יבנה, איסדוד, בית-דראס, פלוג'ה, כאוכבה, עיראק אל-מנשיה, עיראק-סואידן, בית עפה, מג'דל.  מדגם מייצג. ראו במפת הדרום בהמשך המאמר.

מספר מועט של צירי תנועה קשרו בין רחובות לישובים היהודיים. ציר האורך המרכזי – "דרך הים" הישנה – נושנה. הדרך שבה נעו הפולשים לדורותיהם. ע'זה-מג'דל-איסדוד-יבנה-רחובות. ציר הרוחב המרכזי המקשר את ההר עם מישור החוף נמתח בין מג'דל-פלוג'ה-בית-ג'וברין-חברון. בין רחובות לעזה משתרעים שדות פלשת. ובשדות הללו, לאורכם ולרוחבם של הצירים הללו, נאבקה חטיבת גבעתי בפולש המצרי.

הדרום בשנת 1948:

מקור: אורי אבנרי (1990), בשדות פלשת, ע' 158.

ב-תמ"א 21 – תכנית מתאר ארצית מס' 21 לאתרי מורשת וזיכרון של מלחמת העצמאות – מצוינים מספר רב של אתרים בשדות פלשת: גשר "הד הלום", ניצנים, גבעה 69, משלט עבדיס, גבעה 113, קיבוץ נגבה, משטרת עיראק-סואידן, משלט 138.5 של חוליקאת, עיראק אל-מנשיה. ברובם נבקר במאמרים הבאים. אתר מלחמת העצמאות מוגדר כמקום או עצם בנוף כגון גבעה, משלט, בנין, גשר, מיתקן, אנדרטה וכיוצא באלה שהם בעלי חשיבות לתולדות מלחמת העצמאות בתקופה שבין 29 בנובמבר 1948 לבין 19 ביולי 1949. קיימות 3 דרגות טיפול באתר: א', ב' ו-ג'. דרגה א' – שיחזור ושיקום מלא או חלקי. דרגה ב' – שימור. דרגה ג' – שילוט. התכנית הינה סטטוטורית ואושרה ע"י הממשלה בשנות ה-80. לפי הוראות התכנית "לא ישתנה היעוד באתר המועד לטיפול בדרגה א' או ב' ולא תעשה בו כל עבודה שיש בה כדי לפגוע באופיו או בצורתו הארכיטקטונית."

חטיבת גבעתי הוקמה בשלהי 1947. כלומר הגדודים הראשונים. לדוגמה – גד' 3 (53) הלוא הוא גדוד הפרברים. שהוקם מאנשי הפרברים הדרומיים של תל-אביב. ואחר-כך הוקמה החטיבה החמישית – חטיבה 5 – גבעתי. וכול הגדודים קיבלו את הקידומת 5. ראוי לציין כי החטיבות דאז החזיקו קציני הסברה – קציני חינוך דהיום – שהיו משוררים וסופרים. מעין פוליטרוק אם ניקח את המושג הרוסי. נציג המפלגה בצבא. בגבעתי היה זה אבא קובנר. משורר. שהיה  מפקדו של גדוד פרטיזנים ביערות וילנה כנגד הנאצים. עוד נפגוש אותו ואת שכתב בפרקים הבאים.

יש המחלקים את פרק הזמן שבו נלחמה חטיבת גבעתי במרחב הדרומי לארבעה חלקים:

שלב המגע: 15.5 – 1.6 נגבה, ג'וליס, ניצנים, אשדוד.

שלב הבלימה: 2.6 – 14.7 אשדוד, נגבה.

שלב ההתשה: 15.7 – 15.10 (ובתוכם קרבות עשרת הימים: 7/8 ביולי – 18/19 ביולי)

שלב התקפת הנגד: 16.10 – 16.12.

אחר התכתשויות כאלה ואחרות, וסיוע לפריצת דרך לירושלים, יצאה החטיבה, תחת פיקודו של שמעון אבידן, בתחילת חודש מאי 1948, למבצע "ברק". במבצע זה נכבשו הכפרים הערבים בשטח שבין רחובות לבאר-טוביה. השטח "נוקה" ממקומיים. המאמר הבא יוקדש למבצע ברק ב'.

על חלק מהקרבות שערכה חטיבת גבעתי במרחב הדרום נספר בפרקים הבאים: פיצוץ גשר אשדוד, קרב אשדוד, נפילת ניצנים, גבעה 69, משלט עבדיס, ג'וליס, משטרת עיראק-סואידן, משלטי הצומת, משלטי חוליקאת. רשימה מכובדת ביותר. אקווה לעמוד בציפיות הקורא. סקרנותו ודאי התעוררה. והלכנו בעקבות לוחמי תש"ח. בכול האתרים שיתוארו בהמשך הפרקים היינו פיזית. קראנו. בדקנו. סייירנו. צילמנו. כתבנו. חלק מהקרבות שהתחוללו יתואר בקצרה. בחלק אחר, במיעוט קרבות, במקום שחשבנו לנכון לעשות כך, נוסיף מעדויות הלוחמים. אין, ולא הייתה כוונה "לחפור" לכם. ותמיד תוכלו להפעיל את העכבר ולגלול. אז זהו ולהתראות במאמרים הבאים של שדות פלשת הבאים עלינו לטובה.

ומכיוון שמספרים אנו בקורותיה של חטיבת גבעתי, לא נוכל לסיים בלא לומר יזכור:

יזכור איש חטיבת גבעתי את אחיו הנופלים במערכות ישראל, למן ימי מחתרת "ההגנה" עם קום החטיבה ועד תום מלחמת הקוממיות.
יזכור את הראשונים אשר נפלו בהגנת תל אביב ומרחב הדרום.
יזכור את חובשי כובע הגרב, אשר נפלו בלווי השיירות-
יזכור את הפושטים, אשר נפלו בהשיבם לאויב גמולו-
יזכור את מטהרי מרחב תל-אביב והדרום –
יזכור את ה"נחשונים" וה"מכבים", אשר נפלו למען פרוץ דרך לירושלים הבירה.
יזכור את הבולמים בגופם את הפלישה המצרית.
יזכור את הנאבקים עם הפולש ב"עשרת הימים".
יזכור את הגיבורים אשר הבקיעו בגופם את הדרך לנגב.
יזכור את המתפרצים מזרחה אל מול הרי-חברון.
יזכור את אשר קדשו בדמם את גבולות ישראל.
יזכור את האלמונים ואת הנודעים, אשר קברותיהם הקנו לנו את אדמת הדרום והנגב, את הים המלחך אותה ואת השמים הפרושים מעלה.
יזכור ויעשה את חשבון הדם – וידע כי במותם ציוו עלינו הנופלים את דרך הגבורה.

מקור: אתר אינטרנט "הד הלום / מגש הכסף"

רשומה זאת התפרסמה לראשונה, ב-30 באוגוסט ש.ז., בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

צילום: משה הרפז (2010). הסריקות והצילומים הוקטנו על-מנת לעמוד בתנאי הקבלה לאתר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: