חומת גילה: פרידה זמנית או אשכבה סופית?

בוקר. יום שישי. ארוחת בוקר. צנועה. כוס מיץ תפוזים שנסחט מ-4 תפוזים. פרוסת לחם מרוחה בשכבה נדיבה של חלבה. חלבה תורכית שקונים אצל רפאל היווני. תה ירוק. עיתונים. הארץ ומעריב. מחכים החל מ-6:30 על מפתן ביתי. ככה הבטיחו. זה לא אומר שקמתי בשעה זו לבדוק… והנה כתבה המבשרת שביום א' תוסר חומת גילה. "כבר לא יורים מבית ג'אלה לגילה: חיילי צה"ל יפרקו את חומת המגן… בהודעת דובר צה"ל נכתב כי ההחלטה להסיר את החומה התקבלה לנוכח היציבות הביטחונית באזור בשנים האחרונות. צה"ל ימשיך וישמור על ביטחון אזרחי מדינת ישראל, תוך התחשבות במציאות הביטחונית המשתנה." (ניר חסון, הארץ, 13.8.2010). כבר הגיעו פעמי משיח. השלום המיוחל פרץ לאוויר העולם. כשם שנפלה חומת ברלין כך עומדת ליפול חומת גילה. ושוב יתחבקו שני הצדדים. אנחנו ובני דודינו שמעבר לחומה. אז זהו שלא. זה רק חלום שלעולם לא יוגשם. את הסכסוך יש לנהל. לא לפתור. ואיני מחזיק בדעת יחיד. אבל יום שישי כבר יועד למשימות אחרות: אנדרטת התאומים, צ'לנג'ר, מדרגות לשמים. וארוחת צהרים ביקב. והבטחתי זאת לחברות ולחברים. והבטחות צריך לקיים. וטיילנו. ולקח זמן. כי לא מיהרנו לשום מקום. ובדקתי זמן ומרחב. והחלטנו שלא לנסוע לחומה. לא נורא – יצאתי לדרכי בבוקר יום המחרת. המשימה – לתעד את חלקי החומה. כי ישנם מספר מקומות בגילה שהוגנו ע"י החומה, וזאת בטרם תאופסן הלז במחסני צה"ל. כן. צה"ל מונה לפרק. ולאחסן את המרכיבים, לשמור עליהם על-מנת שיהיו מוכנים בשעת פקודה. כי ביום א' כבר לא תהא…

חומות גילה נועדו לגונן על בתי המגורים הדרומיים של שכונת גילה מפני ירי צלפים ומקלעים מהכפר בית ג'אלה הסמוך. שכונת גילה היא חלק מירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים. לטוב או לרע. ב-2000 הציע ברק את שהציע. עראפת סרב ודחה את ההצעה. אומרים שהייתה נדיבה ביותר. ובספטמבר יצאה לה האינתיפאדה השנייה לדרך משלה. השכונה חטפה ירי ישיר. מה שקרוי בז'רגון הצבאי "שטוח מסלול". שוטר נפגע בלבו. נזק למבנים. נזקי רכוש. וחשבו ומצאו ועלו על פתרון. חומה. החומות נבנו, כאמור, על צלעותיה הדרומיות של השכונה. הרחוב המפורסם ביותר, דהיינו זה שזכה לכותרות בתקשורת, הכתובה והמצולמת, הוא כמובן רחוב האנפה. אבל גם ברחוב השיש היא קיימת. ועוד. החומה מכוערת להפליא. מודולים יצוקים של בטון. שירת הבטון. T הפוך. הונחו זה לצד זה. למעלה מ-800 אלמנטים. לא הוכח שהייתה יעילה. אבל הנחת העבודה הייתה שהראש הוא שצריך להירגע…

הגעתי לשכונה. פשוט ביותר. כביש 20. דרך מס' 1. עולים על בגין דרום. נוסעים עד הסוף. נשמרים מהמכמונות. ובסוף פונים שמאלה. וימינה לדרך פת. ואחר-כך – ישר. ובקצה הגבעה ימינה. ובכיכר הראשונה שמאלה. והנה אתה ברחוב האנפה. ובמרכזו של הכביש – ניידת משטרה. כאתונו של בלעם. לא שמאל ולא ימין. בדיוק באמצע. קרבתי אליה. שני שוטרים ישובים בה. מנוע הדיזל מתקתק בפעימותיו. טוב – צריכים מזגן. סימנתי שיורידו את שמשת החלון. ואכן עשה כך. הנהג. ושאלתי באם הכול בסדר. והשיב שכן. ושאלתי אם אין בעיה לצלם. ושאל – למה? וסיפרתי שמחר מסירים אותה. והוא צחק: "לא יודע על זה שום-דבר. ואם זה נכון זה ייקח עוד חודשים". למחרת החלו לפרק… לפעמים התקשורת מספרת לנו את האמת.

מה עושים והמכוערת הזאת, אפורת הבטון, מסתירה את הנוף האלים? נוף שאמור להיות מזרחי, אוריינטאלי, המאפיין את כפרי ארץ יהודה תוך קריצה והתכתבות עם זיכרונות מתקופות קדומות. ממלכת יהודה כדוגמה. כתובות הגרפיטי הגיעו הראשונות. בעיקר "מוות לערבים". ועוד שבחים כאלה או אחרים. ופרנסי העיר החליטו לעשות מעשה. והזמינו גרפיטיס משלהם. גרפיטיס ממסדיים. אמנות מגויסת. נשכרה קבוצה של אמנים. "רוסים". זה עתה עלו ארצה. הגרו מרוסיה. חפים משיוך לזרמים ישראלים. שמאל לדוגמה. העירייה חששה לרתום למלאכה אמנים מקומיים. מן הסתם הללו, ברובם, חשודים בנטיות לשמאל. בעוצמה כזאת או אחרת. והללו שכן הוזמנו ציירו. את הנוף שהוסתר. כאילו ששב לחיים. יצא ממחבואו. חי, נושם. אבל אין הוא מאיים. הצלע הדרומית, שצוירה מחדש, היא פסטורלית. תמימה. נאיבית. אין בה ערבים. בטח לא רעים. נוף פר-סה. פה ושם תזכורת, רמז, של כפר ערבי. מסגד. אבל זאת רק תזכורת. סוף כל סוף הצלחנו למחות את הערבים מהנוף. לפחות בתמונת הנוף. קחו לדוגמה את שצויר על חומת רחוב האנפה.

הנוף האמנותי:

 הנוף האמיתי:

 

במקום אחר בגילה, ברחוב השיש, הופקדו מקטעי החומה בידי אמנים שונים. שהפגינו את כישוריהם. כל אחת ואחד. ציורים שבהם התעורר התנ"ך ממרבצו בן שנות האלפים. רועים, מלבושים, סצנות תנ"כיות. בסמוך תזזית. קווים חדים. משטחי צבע. הנגדה. לא בכול הקטעים הצלחתי לזהות את האמן/נית. היכן שראיתי חתימה – תיעדתי. ועם השאר – הסליחה על העדר הקרדיט. לא. לא צילמתי את הקטע שבו ניצבת בחזית תחנת אוטובוס. תמונה זו הופיעה בעיתונות. אז לא כדאי שאחזור…

 

 

עברו יום או יומיים. ניצלתי הזדמנות שבה עליתי לבירה. וכשנגמרה הפעילות – Business before Pleasure – קפצתי לגילה. וצה"ל אכן מפרק את החומה. ביום א' וביום שני חגגה התקשורת. צוותי טלוויזיה. צבאות של עיתונאים. ראיונות. תושבים בעד. תושבים נגד. מלחמות מתוקשרות. "רגשות מעורבים". דעות של מומחים. ביום שלישי כבר שככה המהומה. ובחום הכבד, במרק הזיעה המהביל, נותר צה"ל לבדו. ואנשיו ממספרים את האלמנטים. מעמיסים. 5 דקות לאלמנט. ואחר-כך נוסעים. מאפסנים. מרגיעים: "בתוך מספר שעות ניתן יהיה להציבה מחדש." צילמתי.

והיכן השלום? אפילו שיחות ישירות טרם כוננו. ונותרנו מדינה ללא דבולות קבע. ללא גבולות מוסכמים. קווי שביתת נשק כאלה או אחרים. אולי שונה המצב בגבולות לבנון, ירד ומצרים. אבל מעל למחצית אורך הגבול אינו מוסכם. וצריך להקדיש לכך חיבור מקיף. למהותו של גבול. אולי באחד הימים הקרובים… ועד אז נסתפק במה שיש. גדר ההפרדה ושקט זמני, תעשייתי.

רשימה זו ראתה אור לראשונה ב-23 באוגוסט 2010 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2010). רזולוצית הצילומים הוקטנה על-מנת לעמוד בתנאי הקבלה לאתר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: