טאקאיאמה, יפן: אוכלים אודון

ושוב, בפעם מי יודע כמה, נשאלה השאלה: אז מה אוכלים לצהרים? והתשובה – אוכלים אודון. כרגיל. התרגלנו.

אנו בחוצות טאקאיאמה. עיר קטנה שאוכלוסייתה מונה רק כ-100 אלף תושב. יש בה כמה בתי עץ מרתקים. וגשרים על פני נהרות שתמיד עושים טוב ללב. ושקיעה מאדימה על רקע של פסגות מלבינות. והיא, העיר, משמשת כתחנת מוצא לכל מי שחפץ לבקר ולסייר ב"אלפים היפניים". איך בכלל הסכימו היפנים לקבל את השם "האלפים" – לא ברור לי. האם אין שם יפני להרים הללו? בטוח שיש. אך לעתים קורה שהכלכלה – סליחה התיירות – כופה. כבר אמר מי שאמר: "זו הכלכלה, טמבל". איך שלא יהיה אנו נמשיך במסענו בטאקאיאמה.

הנוף שניבט מחלונות הרכבת שהוליכה אותנו מקיוטו לטאקאיאמה פראי מחד ורגוע מאידך. פראי – נהר טורקיז המוליך את מי הקרחונים (ולכן צבע הטורקיז) וחוצב את דרכו בערוץ גרניט תלול. והשילוב של מים, כחולים, ירוקים וגועשים בשצף-קצף, קירות הגרניט וירוק העצים… אין מלים לתאר. שקט – נופי העיירות והשדות המעובדים בקטעים המישוריים שלאורך המסלול. קשה לצלם מהרכבת. וגם אם מצליחים – התמונה רחוקה מלשקף את המציאות. קווי החשמל, העמודים, העצים – כולם חברו כנגדי. לא לקחתי זאת אישית. ויתרתי. רותקתי לחלון.

הגענו, התמקמנו. הסתובבנו. עקפנו את מלכודות התיירים. עצרנו. בתחילה זה לא ברור מאליו שהכניסה שעליה אתה מסתכל אכן מוליכה למסעדה. אבל עם הזמן אתה למד להסיט את הוילון – במבוק או חרוזים – להסיט את דלת ההזזה, והנה אתה בפנים. יש סימני לוואי מזהים. ואחר-כך, כשאתה בפנים, מסתבר שהגעת למשהו קטנטן. חלל יותר קטן ממסעדתו של סאטו בטוקיו. שם המסעדה – "אודון". אז ברור שנקבל אודון. דהיינו אטריות. ארוכות ועבות. ונשאר לבחור מה יקשט אותן. באם אכיל הוא אם לאו.

התיישבנו אצל הדלפק. למעשה תפסנו ארבע-חמישיות ממנו. יפני נוסף, החמישי בשורה, התעקש לשבת כתף אל כתף אתנו. אצל סאטו היו שהתנדבו לעבור מקום על-מנת שארבעת הישראלים יוכלו לשבת ביחד. אין סיכוי למחווה שכזאת בארץ. ואולי אני יותר מדי פסימי…

כאן לראשונה ראיתי את חוברות הקומיקס. שניתן לעלעל בהן תוך כדי מציצת האטריות לקרבך. ודפדפתי. הכול בסדר למעט היפנית… הלכתי לספרות. הרי לא לחינם נשאתיה עמדי:

מאנגה הוא עולם הקומיקס היפני. המאנגה אינו נחשב ביפן לאמנות-שוליים, אלא משמש גורם מרכזי בחיי התרבות היפנית, והוא נע בין סיפורי אהבהבים מטופשים ופורנוגרפיה סאדו-מאזוכיסטית לסדרות קומיקס נפלאות ומורכבות שעוסקות במיתולוגיה, היסטוריה, כלכלה ופילוסופיה. על השאלה איך אפשר לצייר פילוסופיה אפשר לענות רק תוך התבוננות במאנגה הללו. המאנגה הגיעו לרמה אמנותית גבוהה ביותר, וציירי הקומיקס היפנים פיתחו שפת ציור מורכבת ומקורית, המייחדת אותם ומעניקה כוח רב ליצירתם.

טזוקה אוסאמו, רופא שהפך לגדול ציירי המאנגה (יצירותיו הוצגו במוזיאון הלאומי היפני), הותיר אחריו סידרה נפלאה של מאנגה הקרויה 'הי נו טורי' ('ציפור האש'). הדמות המובילה בסידרה היא ציפור האש היפנית, המקבילה במידה רבה לפניקס. ציפור זאת מלווה את תולדות האדם והאומה היפנית מימי קדם שלפני היות ההיסטוריה ועד לעתיד הרחוק. הציפור פוגשת במסעותיה את גיבורי המיתולוגיה היפנית וגם גיבורים רבים אחרים שאינם מופיעים בכתובים המקובלים של המיתולוגיה היפנית. והם במידה רבה פרי-רוחו של טזוקה עצמו. ההיסטוריה נכתבת מחדש על-ידי טזוקה ומקבלת מימדים חדשים, הנמשכים אל עולמות אפוקליפטיים עתידיים. 'ציפור האש' זכתה להצלחה עצומה ביפן, ואין ספק שיש לה מעמד מעין מיתולוגי בתרבותה העכשווית.

רבות מן הדמויות של המאנגה הפכו לסרטי אנימציה במסגרת הסוגה היפנית הקרויה אנימה. יפן מובילה זרם ייחודי משלה בתחום סרטי האנימציה, שזכה במערב לכינוי Japanimation. בטכניקות אנימציה חדשניות שתוצאותיהן מרהיבות עין, בשילוב של ריאליזם מופלא וחגיגת דמיון וצבעים בלתי-פוסקת, יצרו היפנים עולם שיש לו שפה מיתולוגית משלו, והוא זוכה למיליוני מעריצים ביפן ובמערב.

אחת הסוגות החשובות של האנימה הוא הסוגה הרומנטית, שלה תת-סוגה שאפשר לכנותה 'נערי קסם ונערות קסם'. בחלק מהסרטים אלה מתוארות דמויות שהן לכאורה נערות, אך למעשה הן בעלות זהות מינית מעורפלת. דמויות אלו משלבות כוחות פיסיים, המזוהים באופן מסורתי כ"גברים", עם רכות ויופי המזוהים באופן מסורתי כ"נשיים". הנערות הללו מנסות לעיתים קרובות להסתיר את כוחן המופלא, על-מנת לזכות בגברים נורמליים. סרטים אלה מאוכלסים בחייזרים מכל הסוגים, באלים ובאלות, ביצורים המסוגלים לשנות את צורתם, מינם ומידותיהם, ולעתים אף מסוגלים לשנות לחלוטין את טבעם: להפוך מבשר ודם למכונה, למשל. הזמן בסרטים אלה גמיש: אנשים מעידנים שונים יכולים להיפגש זה עם זה. בני-אדם, בעלי-חיים ומכונות מסוגלים להידבר, להתאהב ולהזדווג. יש בסרטים אלה אימה גדולה, אלימות גדולה, חסד גדול ואהבה עד כלות, גדולה מהחיים.

בסרט השייך לתת-הסוגה הזאת, ששמו האנגלי The Overfind, מככבת ישות שיש בכוחה לאחד את עולם האדם עם עולם השדים ועולם בעלי-החיים. השעטנז הזה הוא כמובן מסוכן מאוד, ומוביל לתוהו ובוהו. באחת בסצינות מתוארת עיר עתידית, שבה בני-אדם מזדווגים עם חיות ועם שדים. איבר-המין של אחד היצורים הללו מתנפח וזוכה למימדים ענקיים. זירמתו מזנקת לגבהים וולקניים, והופכת למעין פטרייה אטומית, שממנה נולד הארכי-שטן. אפשר לראות את הסרט כאלגוריה ליחסים של יפן עם העולם לאחר הפצצה האטומית, ואפשר לראות בו גם ביטוי לחיוניותו ולנוכחותו של המיתוס ביפן, שהאירוע ההיסטורי של הירושימה כמו מצטרף אליו ונספג אל תוכו.

יעקב רז (2000), המיתולוגיה היפנית, מפה, ע' 130.

נכנסה אישה. יפנית כמובן. התיישבה ליד השולחן שבעורפינו. בעצם היה זה השולחן היחידי. אמרה דבר מה קצר לטבח/שף/בעלים. הנהן הלז בראשו ויצא למלאכתו. לדעתי היא אמרה "כרגיל". והוא ענה: "בחירה מוצלחת גברת זליבנסקי". וצ'יק צ'ק קיבלה את מבוקשה.

הקערות הולכות ונמלאות בכול טוב:

אנחנו, לעומת זאת, ניהלנו משא ומתן. בעיקר עם עצמנו. בסוף סיכמנו, את שידענו מראש. הזמנו אודון. וכל אחד ניחש איזה תוספת בחר ואיזה יקבל. והטבח הצביע על השעון. רבע שעה. ויצא לדרך. הוציא האטריות, חימם, קצץ ירקות, ערב עם שרצים או מה שזה לא יהיה (כאמור – לא ממש חייבים לאכול הכול…). וכל התהליך מתבצע מול עינינו הבוחנות. השעון צלצל. בדיוק בזמן. האטריות הבשילו. נמסכו לקערות. נתחי הדגים והירקות הצטרפו. המנות הוצאו אל מאיישי הדלפק. מומלץ. יצאנו לדרך. טאקאיאמה ממתינה לנו.

כמעט ושכחתי: כשיצאנו שאלנו – ומה בערב? והטבח/שף/בעלים כתב על פתק את שם המסעדה שהוא ממליץ. חבר שלו. פלוני בן אלמוני. הגענו ליעד עם רדת החשכה. ניווט בסמטאות האחוריות. לא ממש ספורט אתגרי. מצאתי את המסעדה בקלי קלות. הסתכלתי על השלט ועל הנייר. הייתה התאמה – אחד לאחד – בין שני הציורים. איך שהכנסתי ראש מבעד הוילון. הבעלים הזדעק: "מדבר יפנית?" עניתי באנגלית שלא. "אז אל תיכנס!" פסק. נעלבתי אישית. פעמיים. מה חשב לעצמו הטבח/שף של מסעדת האודון? ולזה הוא קורא חבר…