רשמי מסע בפולין [24] – הגרוע מכול: בירקנאו (אושוויץ 2)

אקדים מספר משפטים. אני חייב אותם. לעצמי. אם לא לומר אזי לכתוב. אודה ואתוודה כי קשה היה לי להמשיך קדימה. במלוא התנופה. אפיזודה פולנית אחת לשבוע או שבועיים. חיפשתי "תירוצים". מצאתי כמה. מה זה כמה? מלוא החופן. נסעתי לשם. וגם למקום אחר. רשימות אחרות, לכאורה אקוטיות, ביקשו קדימות. בקיצור – "תירוצים". ומה כבר אוכל לחדש? הרי על המקום הזה נכתבו מאות אלפים של עמודים, ספרים, מאמרים, עדויות. השלכתי אחרי את הסיבות "למה לא". וערב הביל אחד התיישבתי. ובכול זאת משהו כתבתי. ובחרתי לכתוב על התחלה וסיום. איך נכנסים וכיצד לא יוצאים.

יום א'. בוקר. לאחר ההתרפקות על העבר היהודי בק"ק קרקא נוסעים אנו לאושוויצ'ים. זהו השם הפולני. אושוויץ הוא השם הגרמני. בספטמבר 1939 סופח האזור לרייך הנאצי. והוחלף השם. למעשה אושוויץ זהו שם כולל למספר מחנות שהיו באזור. מעל -40 מחנות. מחנות השמדה ומחנות עבודה. הרוב היה מחנות עבודה צמודי דופן למפעלים. או להפך. כבר בסוף 1939 הסתבר כי בתי הסוהר בשלזיה ובגנרלגוורנמן התמלאו בשלל של עצירים. שלא התאימו לחברה הארית. מספר ועדות נקבעו לחפש פתרון. ונקבע כי מחנות הצבא הנטושים של צבא פולין שבאזור אושוויץ ישמשו למטרה זאת. חשיבות מכרעת הייתה למיקום – היותו נסמך על צומת תחבורתית של מסילות ברזל חשובות. ב-1940 הוקם אושוויץ 1. ב-1941 התחילו בבניית אושוויץ 2. כ-3 ק"מ מאושוויץ 1. על חורבות כפר פולני בשם בז'זינקה. משמעות השם – עצי ליבנה. וכשממירים, מפולנית לגרמנית, מקבלים – בירקנאו. ב-1942 החלו בבניית אושוויץ 3 במונוביץ. בין השנים 1942 ל-1944 הוקמו עוד כ-40 מחנות שהיו מסונפים לאושוויץ 3 ומוקמו בסמיכות למפעלים ולמכרות שבאזור. אמנם אושוויץ 1 היה הראשון אך אנו מתחילים מאושוויץ 2. הידוע יותר בשם בירקנאו. זהו הנורא מכל. כאן היה שיא השכלול בביצוע הרצח. הגיעו לקצב של 20 אלף נרצחים ביום. 20 דקות לאדם.

עצרנו במגרש החניה. הנה המסילה המפורסמת. שחדרה למחנה ופרקה את מתיה. יעילות ארורה. הכרתי ב"א. שרה, אמא של זהבה. ב"א = בוגר אושוויץ. במקרה שלה – בוגרת בירקנאו. בעל וילדים, ארבעה במניין, נרצחו. מהיכן שאבה את הכוח להשתקם? כאמור, המחנה הוקם ב-1941. בצומת תחבורה ראשי. בפרבר העיירה. כך שיכלו הנאצים לעקוף ולהימנע ממעבר באזורים מאוכלסים ולנסות להסתיר את מעלליהם. אנו הגענו באוטובוס. בטיול מאורגן. אחרים, לפני שבעה עשורים, בימי הצורר, הגיעו אף הם ב"הסעה מאורגנת".

פרימו לוי, סופר וכימאי, יהודי ואיטלקי, מתאר בפנינו את הגעתו למחנה ההשמדה אושוויץ, התחנה הסופית במסע מאיטליה לפולין, בראשית 1944:

"השינה הטרופה הופרעה לעתים קרובות בריב קולני על דברים של מה בכך; בקללות, בבעיטות ובמכות אגרופים שהוטחו בלי אבחנה כהגנה מפני הטרדה או מגע שאינו נמנע. מישהו היה מדליק נר ולאורו העמום כאור נר זיכרון היה מתגלה צל אדם צנוף כפקעת על הרצפה; חסר צורה וכאוב, גונח, מתעוות פתאום וחדל לנוע מחמת תשישות." לוי מספר על הנוף המשתנה ועל שמות הערים הרודפות זו את זו, תחילה שמות אוסטריים, אחר-כך צ'כיים ולבסוף פולניים, עד שלבסוף נעצרה [הרכבת], באישון לילה, על פני מישור. מסביב שרדו דממה ועלטה כבדה. הם הגיעו.

מקור: שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, עם עובד, ע' 468.

אבל יש שיאמרו כי נסיעה זאת הייתה על מי-מנוחות. שכן, ראובן, לדוגמה, חווה חוויות שונות:

כשבעים וחמש נשים הצטופפו בכל קרון מטען, ובקרונות נפרדים נדחסו מאה עד מאה וחמישים גברים בקרון. המסע נמשך שלושים ושש שעות. עד מהרה החלו הגברים להיאבק על המים, בעיקר על האוויר. ראובן ז', בן תשע-עשרה, היה 'בר-מזל' עד מאוד לתפוס מקום ליד הצוהר הקטן לאוויר צח עוד בתחילת הנסיעה. הוא ספג כמה מהלומות מאנשים שניסו בקדחתנות להגיע אל הצוהר, ולבסוף נדחף ואיבד את מקומו. הוא נתקף סחרחורת וחולשה עד כדי כך שלא זכר מה אירע מאז ואילך, חוץ מהידיעה שחמישה-עשר איש מתו בקרון שלו עד שהגיעה הרכבת לבירקנאו.

מקור: שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, עם עובד, ע' 469.

עברתי בשער. בעקבות האחרים. בדחילו וברחימו. הרי עומד אני להתעמת עם אותו הנושא שחמקתי ממנו כל ימי חיי הבוגרים. מאיידענק היה רק המבוא. או הפרומו. תחזיק "פאסון". אמרתי לעצמי. לך תדע איזה נזק פנימי אני גורם לעצמי. לאו דווקא מיום ביקור זה. בכלל. מהשתיקה. והכול מצטבר ולא יוצא. ויום אחד עוד יתפרץ… והרי מאיזשהו מקום הצער, היגון, הכאב, הזעם – חייב להתפרץ. כהר-געש כבוי. המעגל לא נסגר כאן. נחזור לענייננו. ומה קורה לאחר שפורקת הרכבת את מטענה? או-אז מתבצע המיון. מי לחיים ומי למוות. והשופט – הדוקטור יוזף מנגלה. הוא שנעלם לנו באמריקה הדרומית ולא הצלחנו לשים עליו יד ולתלותו עד צאת נשמתו.

הוא נעלם בחשכת הלילה. הופיע אחר ופיו מלא קללה: – בני כלבים, מדוע באתם? הא, מדוע?

מישהו הרהיב עוז והשיב לו: – כלום סבור אתה, כי באנו הנה להנאתנו? שביקשנו לבוא?

חמתו של הלה הערה להשחית: – בלום פיך, בן חזיר, או שאני גומר אותך מיד! מוטב היה אילו תליתם את עצמכם שם במקום לבוא הנה. אינכם יודעים מה מכינים לכם כאן באושביץ? אינכם יודעים? ב-1944? כן, לא ידענו דבר. איש לא אמר לנו. הוא לא האמין למשמע אוזניו. צליל קולו נעשה אכזרי יותר ויותר: – הרואים אתם שם את הארובה? אתם רואים אותה? את הלהבות, רואים אתם? (כן, ראינו את הלהבות) לשם, לשם מובילים אתכם. שם הקבר שלכם. טרם הבנתם? בני כלהים, ובכן אינכם מבינים שום דבר. עומדים לשרוף אתכם. לחרוך אתכם! להפוך אתכם לאפר! זעמו הלך וגבר.

נותרנו ללא תנועה, מאובנים. כל זה אינו סיוט? חזיון תעתועים? פה ושם שמעתי מלמול: – צריך לעשות משהו. אסור לנו להניח להם להובילנו כצאן לטבח. עלינו להתקומם. בשורותינו נמצאו מיספר בחורים רחבי-כתפיים. הם הסתירו בכליהם פגיונות ועוררו את חבריהם לזנק על הזקיפים המזויינים. נער צעיר אמר: – למען יידע העולם על קיומה של אושביץ, למען יידעו על כך אלה היכולים עדיין להימלט ממנה. אך הקשישים יותר הפצירו בילדיהם לבל יעשו שטויות: – אסור לאבד את האמונה, אפילו חרב חדה מונחת על הצוואר. כך אמרו החכמים. רוח המרד שככה. המשכנו ללכת עד פרשת דרכים.

במרכז עמד דוקטור מנגלה, דוקטור מנגלה המפורסם (קצין ס.ס. טיפוסי, פנים אכזריות, שאינן נעדרות פיקחות, מונוקל) בידו שרביט מנצח על תזמורת, מוקף קצינים, השרביט נע הנה והנה, ללא הרף, פעם לימין, פעם לשמאל. וכבר ניצבתי מולו. – בן כמה אתה? שאל בקול שנשמע כמו אבהי. – שמונה-עשרה. קולי רעד. – מרגיש טוב. – כן. – מקצוע? לומר שהייתי תלמיד? – חקלאי, שמעתי את קולי. שיחה זו לא נמשכה יותר ממספר שניות. היא נראתה בעיני כנצח. השרביט נע שמאלה. פסעתי כחצי צעד לפנים. ביקשתי לראות תחילה לאן ישלחו את אבי. אם ילך ימינה, אלך עמו. השרביט נע פעם נוספת שמאלה. אבן נגולה מלבי.

עדיין לא ידענו מהו הכיוון הטוב יותר, שמאלה או ימינה, איזו דרך מובילה אל המרחץ ואיזו אל המשרפה.

מקור: אליעזר וויזל, עם שחר, ידיעות אחרונות, ע' 27-26.

אנחנו על הרמפה. אבי מקריא לנו את נאומו של נח קלינגר, כתב "ידיעות אחרונות" שנישא כאן, ב-1995, חמישים שנה לאחר שעמד כאן, ברציף החיים והמוות, כשהגיע במשלוח של 1,600 יהודים שרוכזו מצרפת, הולנד ובלגיה.

חלפו שנים. אלי ויזל שרד את התופת בבירקנאו. לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה תש"ע, כתב:

שאו את עיניכם והביטו לשמים. הם בית קברות, בית קברות בלתי נראה, הגדול ביותר בהיסטוריה. אם ליקום שכולו סבל ומוות יש עיר בירה, הרי שכאן אדם יכול לבוא בשעריה.

אתה מביט סביב-סביב ותוהה: כיצד יכלו קהילות שלמות, המוני בני אדם – גברים, נשים וילדים – כולם צאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב, להיות מובאים לכאן מכל קצוות אירופה הכבושה, בקרונות בקר סגורים, לסבול ולהיעלם במקום כה קטן, עשרת אלפים מהם בלילה ארוך אחד?

עצמו את עיניכם והקשיבו, רק הקשיבו: תפילותיהם של הזקנים וקינותיהם של הצעירים ההולכים אל מותם עדיין מהדהדות באוויר, מחכות לבוא בשעריו של בית הדין השמימי. האם תוכלו לדמיין מה התרחש בפנים? לא, אל תנסו אפילו. אמהות מחבקות את ילדיהן, אבות מבקשים מהם בלחישה לא לבכות.

במקום הזה האדם אף פעם לא היה לבד, ובו בזמן היה לבד, ממאן להשלים, מוקף על ידי המתים… כאן לא היינו עם או לצד המתים – חיינו עם המוות… כאן למדנו שאם לאדם יש דרך אחת לחיות את חייו, במקום הזה היו אלף ואחת דרכים למות.

האם עיני אכן ראו את התעלות המלאות תינוקות יהודים שהושלכו אל האש? לעתים אני עצמי הטלתי ספק. הטלת הספק הייתה טעות. קיראו את מסקנותיו של טלפורד טיילור – תינוקות יהודים אכן הושלכו אל הלהבות בעודם בחיים. באותו לילה הייתי כאן, ניעור למציאות מטורפת, עד למה שאל לאף בן אנוש לראות אי פעם: האכזריות המוחלטת של האדם, המטת החרפה המוחלטת על הבריאה, העוול חסר הגבולות לבני אנוש, וההבנה הבלתי נמנעת כי במצבי קיצון, במקום הזה מוחות מרושעים ביישו את הבריאה ואת הבורא. כאן, בפעם הראשונה בהיסטוריה, יהודים אמרו את הקדיש על עצמם.

כאן הרגשנו את המוחלט: השנאה המוחלטת של הרוצח, הסבל המוחלט של הקורבן. אבל גם נדיבות מוחלטת: חיוך של חבר שיצא לחופשי, לחיצת יד, חתיכת לחם מאב רעב, שעבור בנו האומלל הוא יותר מכל אוצרות העולם… למלא את משאלתו של חבר אסיר שביקש יגידו עליו את הקדיש… הבטחה לזכור שם, תאריך, פנים. אלה שהשתמשו בכישרונם כדי לגזול מהקורבן את צלם האדם נכשלו. הקורבן, ברוב המקרים, נותר אנושי, ואפילו מתח את גבולות האנושיות שלו. היה זה הרוצח שבגד באנושיות שבו.

(לעתים, אז וגם מאוחר יותר, היו בנו ששאלו: היכן היה הוא כשילדיו עברו מוות וייסורים שאין לתאר? אין לי תשובה לשאלה הבלתי נמנעת הזאת. אם ישנה תשובה, היא לא מקובלת עליי. אבל איני יודע מהי).

המקום הזה, אושוויץ, לא ירד מוכן מן השמים. הוא נולד במוחם של בני אדם, נהגה על ידי בני אדם, נבנה והוזמן על ידי בני אדם שגזלו את שמו ותפקידו, להחליט מי יחיה ומי ימות.

האם העולם למד דבר?

אנו מפנים את זיכרון הכאב שלנו אל אומות העולם ואומרים: במקום הזה כולנו הפכנו ליתומים, במקום הזה האנושות איבדה את תמימותה. אל המקום הזה עליכם לבוא, ולו רק במחשבה, אם ברצונכם להתנכר לשנאה כדת ולאלימות כפתרון, זכרו את הרוצחים, וכעסכם יניע אתכם להדוף קנאות, גזענות ואנטישמיות. זכרו את הקורבנות וכך תפתחו את לבכם לחמלה.

אבל גם זכרו, כי למרות מה שראינו ושמענו במקום זה של פורענות ומארה, התקווה חייבת להמשיך ולהיות חלק מהאנושיות שלנו. הייאוש אינו אפשרות ולא חלופה. יש כל כך הרבה סיבות לוותר על האמונה, אבל עלינו לשמר אותה. אם לא למעננו – למען ילדינו.

מקור: אלי ויזל, בעמדי בבירקנאו, מעריב, 12.4.2010 (ע' 2)

הלכנו במסלול המוות ובמסלול החיים. לסירוגין. בין "רמפת היהודים" ("יודן-רמפה") לצריפי המגורים, מחנה המשפחות, מחנה הנשים, צריף הילדים, הניסויים והעינויים, ומשם לקרמטוריומים. עוד בטרם הגעתנו לראשון התיישבנו בצל. מול הריסותיה של המשרפה הראשונה. מול תלולית האפר. זוג הורים וזוג ילדים הגיח מהשביל. האישה והילד המשיכו. הילדה, אחזה ביד אביה, ושאלה. והוא השיב. והשיחה התנהלה בפולנית. הרי לפניכם תופעה: משפחות של פולנים מטיילות ביום ראשון באתר השמדה. במקום ללכת לבריכה, כדוגמה… ואחרי שנסתלקו אמרה גילה וגילתה את אוזננו: האב הסביר לילדה מה הוא גל האפר. והילדה שאלה האם גם ילדים היו כאן. והתשובה הייתה – כן. ישבנו על הירוק. העשב הירוק. בכלל – הכול ירוק. חשבתי: מה מסתיר הירוק. איזו זוהמה מסתתרת מתחת למעטה הירוק. הירוק טרד את מנוחתי. הסתבר לי שאני לא היחידי. אוריאל היה זריז. מחשבה ועט. כתב וקרא:

ירוק (בירקנאו – 14.8.2009) 

כשאלהים ברא את העולם

הוא השתמש בהרבה צבע ירוק.

ירוק הוא מיזוג של תכלת שמיים עם זיו השכינה.

ירוק הוא צבע של החיים על פני האדמה,

ירוק הוא הנבט, וירוק הוא העץ ואין מראה יפה כמו שדות מוריקים,

בהם שזורים זרים של פרחים.

בפולין הכל ירוק ובפרחים מעוטר,

זה הירוק המכסה על אפרם של ששה מליון בני אדם

אך לתדהמתנו גילינו שבשדות מאיידנק, אושוויץ ובירקנאו

יש צבע ירוק שגונו הוא שחור משחור,

ועלינו מוטלת החובה לזכור, להזכיר ולא לשכוח.

  

המשכנו למשרפות. משרפה 1. ואחריה האנדרטה. והבאה בתור – משרפה מס' 3. ונרות הודלקו. ועברנו דרך השירותים. והנה אנו משקיפים על מחנה "קנדה". קנדה – על שום התקווה הרחוקה. העושר. כאן לפחות הייתה העבודה קלה. לאזור זה הובאו כל מה שניתן היה להוריד מהאנשים. החל מבגדים, עבור דרך השיער שנגזז וכלה בשיניים התותבות. הכול. 21 צריפים. שלוש שורות. בכול שורה – שבעה צריפים. לא נותר דבר. רק קווי המתאר. כאן בוצע המיון. לעיתים נערמו החפצים עד לגובה הצריף. ומעבר לכך. בעבר, כמו באתר ארכיאולוגי, עוד ניתן היה למצוא שרידים: מזלג, משקפיים, נעל.

 

במקום אחר לאחרים היה היום-יום גיהינום נמשך:

העיסוק בגופות היה משימתם העירית של הזונדרקומנדו: הם גררו אותן מתא הגזים אל האולם לטיפול בגוויות, שם הוצא מהם כל דבר בעל ערך: "שלושה אסירים מכינים את גופתה של אישה," כתב גרדובסקי. "אחד בודק את פיה ובידו מלקחיים, מחפש שיני זהב, וכשהן נמצאות עוקרים אותן עם הבשר. אחד גוזז את השיער, והשלישי קורע במהירות את העגילים, ולא פעם מגיר דם מתוך כך. והטבעות שאינן יורדות מן האצבעות בקלות מוסרות גם הן במלקחיים. אחר-כך מוסרים אותה למעלית המכאנית. שני אנשים משליכים את הגופות כמו בולי עץ. כשהספירה מגיעה לשבע או לשמונה המעלית מתחילה לעלות." אנשי הזונדרקומנדו ידעו כמובן שבשום פנים לא יניחו להם להישאר בחיים ולהעיד, ושלא ישרדו אחרי ההתקוממות שתכננו.

גרדובסקי, שהיה אחד המארגנים, הטמין את המחברות בערב ההתקוממות, בראשית אוקטובר 1944. כל אותו הזמן נשאר גרדובסקי יהודי שומר מצוות, ולאחר כל המתה בגז היה אומר קדיש על המתים. השלב האחרון בתהליך החל מרגע שיצאה המעלית לדרכה אל הקומה העליונה: "שם למעלה ליד המעלית עומדים בני-אדם ארבעה," המשיך כותב היומן בתיאורו. "שניים מצד אחד של המעלית, אל חדר ה'רזרווה', לשם את הגופות הם סוחבים, ושניים שהיישר אל הכבשנים מושכים. הן מושכבות בשתיים ליד כל לוע של הכבשן. ילדים קטנים מוטלים בצד, מושלכים בערימה גדולה – מוסיפים אותם אל שני המבוגרים. מניחים אותם על 'לוח הטהרה' העשוי ברזל, ואז פותחים את פי הגיהינום ואת הלוח אל תוך הכבשן דוחפים… ראשונות נתפסות השערות. העור ייעשה מיד שלפוחיות ובתוך שניות יתפקע. הזרועות והרגליים מתחילות להתנועע – נמתחים עכשיו הגידים והם מניעים את האברים. הגופה כולה כבר מתלקחת בחוזקה. התפוצץ העור, השומן נשפך ואתה שומע את לחישת האש הבוערת… מיד מתפוצצת הבטן. המעיים והקרביים פורצים מתוכה במהירות ובתוך דקות אין להן זכר. הכי הרבה זמן בוער לו הראש – נשרפות עכשיו העיניים על לשדן העמוק, ומתוך הפה, הלשון – היא בוערת עכשיו. עשרים דקות נמשך כל התהליך – וגוף אדם, עולם ומלואו, מתגלגל באפר."

מקור: שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, עם עובד, ע' 546 – 547.

תחנתנו האחרונה הייתה ה"סאונה". לכאן הגיעו ברי המזל. אלה שיועדו לעבודה. לפני ההשמדה. ואתה פוסע במסלול "הקבלה": באולם זה התפשטו. הבגדים נלקחו לחיטוי. בצקלון. חפצי הערך הועברו ל"קנדה". ערומים המשיכו במסדרון. רצפת הזכוכית שומרת על העקבות. חדר תספורת. את השיער אספו כחומר גלם. כאן הטביעו קעקוע בגוף האדם. אינך אדם אלא מספר. זהו המחנה היחידי שקעקעו מספר. לאו דווקא על היד. מי שיש לו מספר המקועקע על גופו – הוא ב"א. ואחר-כך מקלחת. ובסופה – ערימה של בגדים. תפוש כפי יכולתך. אחרת תמות בקור העז.

התחלנו את הדרך בחזרה. הגרמנים היו מודעים היטב למעשיהם:

כשביקר באושוויץ ב-17 ביולי 1942, לאחר שסייר בכמה ממפעלי טיפוחיו החקלאיים, חזה הימלר בהשמדת משלוח יהודים מהולנד. לדברי הס צפה מפקד הס"ס בנעשה בשתיקה גמורה, ובעת ההמתה בגז "הציץ בגנבה בקצינים הבכירים והזוטרים הקשורים בתהליך, כולל בי". ימים אחדים לאחר מכן הגיעה פקודה חדשה מטעם הרייכספירר: "יש לפתוח את כל קברי ההמונים ולשרוף את הגוויות, נוסף על כך יש לפזר את האפר כך שמועד כלשהו בעתיד לא יהיה אפשר לחשב את מספר הגוויות שנשרפו".

מקור: שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, עם עובד, ע' 389 – 390.

הגרמנים ניסו להסתיר את שעוללו. לא בהצלחה. האדומים שבמזרח התקדמו בקצב ששיבש את ההסתרה. ורגע לפני שהגיעו הרוסים יצאה מכאן צעדת המוות. 23 בינואר 1945. בשיאו של החורף הפולני. הלכו ברגל. מי שכשל – הומת. הרי אין בו תועלת. לא יוכל לעבוד אי-שם במפעל שיועד לו בגרמניה. והפולנים קברו. והמשיכו עד פולסנברג שבגרמניה. במאי 1945 שוחררו האחרונים שנותרו בחיים.

יצאנו מאושוויץ 2. נסענו 5 דקות ואנו בכניסה לאושוויץ 1. החבר'ה הלכו לתפוס סנדוויץ'. אני רכשתי בחנות ספר. בזווית העין ראיתי שעוד מישהו עשה זאת. עוד רבע שעה ואנחנו מתחילם בסיבוב השני ליום זה. ועל ההמשך תבוא רשימה נפרדת. הרשימות הקודמות – בארכיון.

רשימה זו ראתה אור לראשונה בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" ב-16.8 שנה זו.

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009). הצילומים הוקטנו על-מנת לעמוד בתנאי הקבלה לאתר. תמונת שער המחנה בשחור לבן נלקחה מאתר האינטרנט של אושוויץ.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביב אל.  On 11 במרץ 2011 at 5:56 PM

    עברתי על כל התמונות, פשוט נוגע ללב.. 😦
    תודה על השיתוף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: