כן. תתפלאו. יש חיה כזאת. פעם היא הייתה תחנה אמיתית. היום כבר לא. בדרום העיר, מנותקת מכל דבר אחר, נבנתה תחנת רכבת דרום. מבנה ורציפים. מי תכנן? הפעם היה קל – מיכאל טען שהארדיכל הוא נחום זולוטב. מומחה לאדריכלות בבטון. מתי? תחילת שנות ה-70. דני, מ-TLV100 שלח אלי את התמונה מתחת. הוא התכוון שאצרף אותה למאמר שדן במתחם לודויפול. ואולם מצאתי אותה, את התמונה, כמתאימה ביותר לרשימה זאת.
לא כולם זוכרים, אבל פעם, לנסוע מחיפה לבאר שבע, היה זה סיוט מתמשך. לחיילים בפרט. עלית בתחנת הרכבת בחיפה. ליד הממגורות. ונסעת עד לת"א צפון. שהיום היא ת"א מרכז. ומשם אוטובוס לתחנה המרכזית. הישנה. בעבר יצאה הרכבת מתחנת הדר. היום האזור משמש כחניון. ורק בקצה המתחם ניצב לו מבנה בית המכס המזכיר כי לכאן, פעם, הגיעה סחורה שהיה צריך למכוס אותה. וממול עדיין שוכנת תחנת המשטרה. כבימי המנדט. פרנסי העיר החליטו להדרים את התחנה. זה לא ממש עזר לדרום. זה רק סיבך את הלוגיסטיקה. כי מתחנת האוטובוסים המרכזית נדרשת לקחת אוטובוס שיסיע אותך לתחנה הדרומית. שלא נדבר על כך שהרכבת עצרה בקצה הצפוני של באר-שבע ומשם… כפי שאמרתי וכתבתי – היה זה סיוט מתמשך. ואחר-כך הגיע פרק הטרמפים. עוד לא היו מחלפים וכבישים מהירים והנהגים עוד אספו חיילים. היום – מתנגנת לה אופרה אחרת.
מכאן גם הפליגה הרכבת לירושלים. לקח לה שעות – אבל בסופו של יום היא הגיעה. לעמק רפאים. עד שסגרו את הקו. בירת ישראל – וללא רכבת. מי שמע על מדינה המתיימרת להיות מודרנית ואין היא ניתנת להנגשה ברכבת? הגם שהקו לא היה רווחי לא נכון היה לסגור אותו. בעד סמל משלמים. גם אם רק רוחות רפאים מסתובבות בקרונות. אגב, גם כיום אין הרכבת מגיעה למרכזה של העיר. עדיין. הקו המהיר – בבנייה.
נחזור לעניין תחנת דרום. באותה העת שררה בתחבורה פרדיגמה ריכוזית. טרם ידעו על מבנה רשתי. קווים מעגלים בשילוב עם ליניאריים. שאדם נדרש להגיע ממקום אחד למשנהו – אינו חייב במעבר במקום מסוים אחד שאין בלתו. התפישה התיישנה. הקהל הצביע ברגלים. הפעילות פסקה.
ולרגע תהיתי – היכן "פאפא" ו"בן" נחבאים (ראו "הדרך" של קורמאק מקארתי)? הרי הוא יחכה. בשקט. שאסתלק. ולא ידע אם אני שייך לטובים או לרעים.
ראיתי את הגרפיטיס מרחוק. מרוחים על כתלי הקרונות. כל הנוסע בכביש מס' 1 רואה זאת. החלטתי שיום מן הימים אזיז את הישבן ואגש לשם. וביום שישי אחד עשיתי זאת. הגעתי לתחנה. היא נטושה מנוסעים. המבנה, המסילות, הרציפים, הקרונות – כל אלו משמשים את בית הספר למקצועות הרכבת הממוקם בתחנה זאת. לפחות מנצלים את שנמצא מתחת ליד. ביום שישי אין פעילות. ויכלתי להסתובב באין מפריע. וצילמתי.
האמת? הגרפיטיס לא משהו. כבר ראינו טובים, יפים, מתוחכמים ומושקעים מאלו המרוחים על קירות הקרונות הנטושים. מה לעשות? זה מה יש. ראיתי. הסתקרנתי. באתי. שלא אכתוב על כך מילה אחת או שתים?
ורואים אתם את זאת? אז נע להישמע להוראות. ראו הוזהרתם!
רשימה זו פורסמה לראשונה בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" ב-12 באוגוסט ש.ז.
צילומים: משה הרפז (מאי 2010). הצילומים הוקטנו על-מנת שיתקבלו באתר.
משה הרפז 
תגובות
אתר תחנת רכבת דרום מהווה דוגמה מוחשית
לטמטום שבו היו שרויים מי שהתיימרו להיות מנהלי "רכבת ישראל".
אוי לנו מחשיבה כזו.
לוותר על אתר תחנת רכבת דרום שהייתה עד אז ברחוב הרכבת לד אלנבי
שהוא לכל הדעות מיקום מרכזי ב"דאון טאון" ת"א
(מיקום שאסור היה לוותר עליו)
ולתקוע תחנה חדשה במקום – כמו שאומרים באנגלית ב"אמצע של שום-מקום" – לכך באמת צריך "חוסר שכל יצירתי".
יקצר פה המקום מלומר את כעסי כאזרח על כל העניינים המתסכלים הללו
אבל יש כאן דוגמה נפלאה מדוע הרכבת הייתה צריכה בכלל להיות גוף פרטי שדואג לענייניו ולא מקום לג'ובים ממשלתיים
שבו המנהלים דואגים אך ורק למשכורת שלהם.
על כל פנים – תמונותיך שהבאת לכאן – מרתקות.
אכן מבנה יפה באמצע שום-מקום. רכבות מעוררת ערגונות וכמיהות סמויות אצל כל אחד. אולי בגלל שהתרגלנו לארץ קטנה עם קוים קצרים וסופיים, ואילו החלום הוא על מסעות ארוכים ברכבות ליליות קסומות. (כן, יש גם אסוציאציה לשואה, אבל זה לא הכל.)
קרוי הבטון שרד יפה להפליא. גם הקבלן ידע את מלאכתו. "פרבלואיד היפרבולי" או משהו דומה לזה, למיטב זכרוני. מזמין לעשות מזה משהו יפה, רק שלא ייצא מלאכותי כמו "מתחם התחנה 2". כאן גם אין כמעט תושבים במרחק הליכה נוחה, אשר יכלו להרויח מפעילות פה.
ההישרדות האנכרוניסטית של בית המכס ברחוב הרכבת הוא פלא אורבני לכשעצמו. לפני כמה ימים ראיתי על דופן בית המכס גרפיטי "היזהרו מהמרווח" (= mind the gap), שמעיד על חוש הומור ציני חד של המרסס.