שעה 08:15, 6 אוגוסט

08:15, 6 באוגוסט 1945, הירושימה, יפן. היום לפני 65 שנה.  "אנולה גיי", המפציץ האמריקני מסוג B-29 (המבצר המעופף), היה מעל ליעד. הטייס, קולונל פול גיבטס שלח את Little Boy ליעדו. הפצצה התפוצצה. הפטרייה עלתה. דבר כזה לא נראה מעולם (אולי בנבדה…). וטייס המשנה, רוברט לואיס, יכתוב ביומנו: "אלוהים, מה עשינו?".

הירושימה. "הירו"="גדול". "שימה"="אי". יש אומרים שהעיר קרויה על-שם האי הגדול שעליו נבנתה המצודה. לימים צמחו סביבותיה כפרים ועיירות, ובסופה של תקופה נתאגדו לכרך עירוני. הירושימה היא העיר שזכתה בתואר המפוקפק שהייתה הראשונה לספוג את פצצת האטום. הזרקורים עליה. נאגאסאקי בצל. כמו בהרבה מקרים – אף אחד לא זוכר מי הגיע שני… 

שעה 14:00, 6 אפריל 2010, הירושימה, יפן. ירדנו מהרכבת והלכנו דרומה. פארק השלום השתרע מולנו. אנחנו על גדות אחד מנהרות הדלתא של העיר. חצינו הנהר לכיוון לב הפארק. וירדנו במשעוליו מצפון לדרום. על הגדה ממול ניצב מבנה שהזמן עמד בו מלכת. זאת העדות האילמת לפצצה. זה היה פעם אולם קונגרסים, כנסים בשפתנו המתחדשת, והשאירו אותו כשריד מוחשי. כמזכרת או כתזכורת. איך שתרצו. לעתים נקרא גם בשם "כיפת הפצצה האטומית".

 

שישה אנשים היו בין הניצולים:

העלמה טושיקו ססאקי, פקידה במחלקת כוח האדם במפעל הבדיל "איסט אסיה", התיישבה במקומה במשרד המפעל וסובבה את ראשה לומר דבר מה לבחורה שישבה אל השולחן הסמוך.

ד"ר מסקאזו פוג'י, שיכל רגל על רגל והתכונן לקרוא את גיליון ה"אסאהי" של אוסקה במרפסת בית החולים שלו, שהזדקרה מעל אחד משבעת נהרות הדלתא החוצים את הירושימה.

גברת הצויו נקמורה, אלמנתו של חייט, עמדה ליד חלון מטבחה והסתכלה באחד משכניה מחריב את ביתו משום שהוא ניצב באמצעיתו של נתיב אש להגנה מפני פשיטה אווירית.

האב וילהלם קליינזורגה, כומר גרמני ממנזר הישועים, נשכב לאחור בבגדיו התחתונים על מיטה מתקפלת בקומה העליונה בבית המסיון התלת-קומתי של המסדר וקרא את כתב העת הישועי – Stimmen der Zeit – קולות הזמן.

ד"ר טרופומי ססקאי, חבר צעיר בצוות הכירורגים של בית החולים העירוני הגדול והחדיש של הצלב האדום, צעד באחד ממסדרונות בית החולים ובידו דגימת דם לאבחון עגבת.

הכומר מר קיושי טנימוטו, הכומר של הכנסייה המתודיסטית של הירושימה, נעצר לפני דלת ביתו של איש עשיר בקוי, הפרוור המערבי של העיר, והתכונן לפרוק עגלת יד מלאה בדברים שפינה ממרכז העיר מחשש מפני הפשיטה האווירית הכבדה של מטוסי ה- B29, שכולם ציפו כי יפגעו בקרוב בהירושימה.

מעל למאה אלף איש נהרגו מפצצת האטום. ששת האנשים הנ"ל היו בין הניצולים.

"הם עדין תוהים לעתים מדוע זכו לחיות בעוד אחרים רבים כל כך מתו. כל אחד מהם יכול למנות רגעים קטנים רבים של גורל או של בחירה – רגל שנשלחה קדימה בזמן, החלטה להיכנס פנימה, עלייה על חשמלית מסוימת ולא על הבאה אחריה – רגעים שהצילו את חייהם. וכעת כל אחד מהם יודע כי בעצם העובדה ששרד הוא כאילו חי חיים כפולים ומכופלים, וכי הוא נתקל במוות פעמים רבות יותר מששיער אי-פעם. בזמן האירוע עצמו, איש מהם לא ידע דבר."

ג'ון הרסי (2005), הירושימה, תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, אחוזת בית, ע' 14.

הרסי (Hersey) כתב את הספר ב-1946. בשנת 1985 חזר ליפן, חיפש את ששת הניצולים, מצא אותם וסיפר את קורותיהם במשך 40 השנה שחלפו מהטלת הפצצה. אני קראתי את המהדורה של 1985 שעוברתה ב-2005. ואם העניין מזכיר לכם משהו – אתם לא לבד. סאראמאגו כתב על חמישה אנשים, שכול אחד מהם עשה פעולה כלשהי באותה הדקה, ואז נפרד חצי האי האיברי מאירופה ויצא לדרך משלו. אני מתכוון כמובן ל"רפסודת האבן". לא חושב שסאראמאגו קרא את הרסי. אבל תודו שיש דמיון כלשהו בנאראטיב. אבל כבר אי-אפשר לשאול את סאראמאגו…

ואותו אזרח שהרס את ביתו כי מצוי הוא בנתיב האש הזכיר לי, שגם כדור-הארץ הפריע לאוטוסטרדה הבין-גאלקסית:

"אנשי כדור הארץ, שימו לב, בבקשה," אמר איזה קול וזה היה נפלא …

"כאן פְּרוֹסְטֶטְנִיק ווֹגוֹן יֵילְטְץ מהמועצה הגלאקטית לתכנון על-חלל,"  המשיך הקול.  "כפי שידוע לכם, בלי כל ספק, תכניות הפיתוח של אזןרי הספר של הגלקסיה מצריכות סלילת דרך אקספרס על-חללית העוברת דרך מערכת הכוכב שלכם, ולמרבה הצער, הפלאנטה שלכם היא אחת הפלאנטות שנועדו להריסה, התהליך ייארך מעט פחות משתי דקות ארציות שלכם.  תודה."

מערכת הכריזה נאלמה דום.

אימה לא מובנת אחזה באנשי כדור הארץ המתבוננים. …

בהבחינם בכך שבו הווגונים והפעילו את מערכת הכריזה שלהם.  ואלו דבריה: "אין טעם לנהוג כמופתעים מהעניין.  כל מפות התכנון וצווי ההריסה הוצגו במחלקת התכנון המקומית שלכם באַלְפָא קֶנְטָאוּרִי במשך חמישים שנים ארציות.  כך שהיה לכם די זמן להגיש קובלנה רשמית וכעת הרבה יותר מדי מאוחר להקים רעש בעניין."

שוב השתתקה מערכת הכריזה והדה נע על פני האדמה. …  מערכת הכריזה נטרקה בחזרה לחיים.  הקול היה מוטרד.  הוא אמר:

"מה זאת אומרת, שמעולם לא הייתם באלפא קנטאורי?  למען השם, המין האנושי, היא אינה מרוחקת אלא ארבע שנות אור מכאן, אתם יודעים.  צר לי, אך אם אינכם טורחים להתעניין בענייניכם המקומיים זהו המחדל שלכם."

"הפעילו את אלומות ההריסה".

אור שטף החוצה מהפתחים.  

דאגלס אדאמס (1979), מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, (תרגןם: מתי ונגריק ודנה לדרר),  כתר, ירושלים, ע' 26-25.

התחנה הראשונה בפארק היא פעמון השלום. עובר האורח מתבקש לצלצל בפעמון. להזכיר לשלום שיבוא. כי מחכים לו. בכול הדתות, בכול האמונות.

 

תחנה שנייה – גבעת האפר. תל הזיכרון. כאן קבור אפרם של עשרות אלפים שגופותיהם נשרפו לאחר מותם בפיצוץ.

 

בין לבין יש גם ציון להרוגים שאינם יפנים. זהו הגלעד לקוריאנים.

תחנה שלישית – אנדרטת השלום של הילדים. ילדה קטנה פורשת כנפיים ומעליה העגור המסמל ביפן אושר, בריאות וחיים ממושכים.

 

תחנה רביעית – להבת השלום. הובטח לנו שתכבה רק כאשר יושמד כל ארסנל פצצות האטום העולמי. אין סיכוי לכך. צריך לדעת לנהל סכסוכים ולא לנסות לפתור אותם. כי אין להם פתרון…  קחו אותנו כמשל. אותנו ואת הפלסטינים כמובן. אין מצב שמנהיג כלשהו יחתום על מסמך שבו פלסטין, או מה שזה לא יהיה, תוותר על זכות השיבה ועל ירושלים. דקה לאחר מכן הוא אדם מת. ולכן זה לא יקרה וצריך לחיות עם סכסוך מנוהל… ועמימות הפצצה היא מהדרכים לנהל את הסכסוך…

 

תחנה חמישית – הסנוטף (Cenotaph) שהוא ציון לזכר אדם שקבור במקום אחר. על הפסל חרוטים שמות כל הקורבנות. הפסל – טאנגה קנזו. "נוחו על משכבכם בשלום. לעולם לא נחזור על הטעות". האם יש טעות כלשהי שאנו לא חוזרים עליה, ולא פעם או פעמיים?

בצד ניצבים עצי עוף החול. הם צמחו כ-2 ק"מ מנקודת האפס ונשתלו כאן מחדש. אחדים נושאים עדיין את סימני החריכה.

לבסוף עמדנו מול מוזיאון השלום. תצוגות של הנזקים שנגרמו מהפצצה. אנשים ורכושם. להיכנס או לא להיכנס? השעה דוחקת. האלטרנטיבה היא גן שוקייאן שאמור להיסגר בשעה 18:00. ר', בהיותה יצור חברתי, פסחה על שני הסעיפים. צריך להקדיש זמן ותשומת לב גם ולגם. דני אמר שאין סיכוי שהוא יכנס בחייו למוזיאון. אני טענתי שיש לנו שואה משלנו ובסופו של יום מותר לנו להתרווח קמעה.. ונערכה הצבעה. הגן זכה. רצנו אליו לפני שתשקע החמה… וינעלו שערי החומה. ועל ההמשך יסופר מתישהו בהמשך.

ניתן לראות רשימות נוספות אודות החוויה היפנית בארכיון שלי. 

רשימה זו פורסמה לראשונה בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" ב-6 אוגוסט 2010.

צילומים: משה הרפז (אפריל 2010). רזלוצית התצלומים הוקטנה ע"מ לעמוד בדרישות הקבלה לאתר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On 9 באוגוסט 2010 at 5:29 PM

    רשימה מעניינת מאוד. תודה
    אם כבר הבאת לתוכה ספרות, ממליצה בחום על "נוף גבעות חיור" של קזואו אישיגורו, שמרקד, באופן עדין, סביב אותו נושא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: