מה ל"אל-גרקו", ניקוס קאזאנצאקיס ולדיבר השני?

מה לאל-גרקו, ניקוס קאזאנצאקיס ולדיבר השני? התשובה היא שהם נפגשים בפודלי. כפר קטן בכרתים, לא הרחק מהעיר הראשה – היראקליו. שני בנים מפורסמים לו לאי כרתים. האחד, המודרני יותר, הוא הסופר ניקוס קאזאנצאקיס (1883 – 1957). כן, זה שכתב את "זורבה היווני" או יותר מדויק את "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבה". הוא זכה שעל-שמו ייקרא שדה התעופה בהיראקליו. עברנו בשעריו בדרכנו לאי. השני הוא דומניקוס תאוטוקופוליס (1541 – 1614). שם לא ממש ידוע. כיון שאת רוב מפעלו האמנותי (צייר ואדריכל) הוא עשה מחוץ לכרתים, באיטליה ולאחר מכן בספרד, התכנה בשם "אל-גרקו" (היווני). והוא בכלל מכרתים שהייתה תחת שלטון ונציה. אבל מי בכלל מדקדק בפרטים… קצת על אודותיו וציוריו כבר כתבנו בעבר. כאן. עכשיו אני מניח שהתאפסתם.

זוגתי שתחיה רצתה לראות את כפר הולדתו של אל-גרקו, פודלי. על הדרך לכיוון היעדים שהצבנו לעצמנו במערב האי. ניתן קפיצה ונמשיך. בדיוק בפניה לכיוון הכפר טרטר הנייד שלה. על הקו הייתה ר'. רצתה לברר מה נשמע ומתי חוזרים. כי קרוב המועד למפגש למטיבי לכת. "היינו שם," אמרה, "כפר קטנצ'יק וכנסייה עוד יותר קטנה." ונסענו. והגענו. וירד גשם. כמובן שדבר לא נותר עומד על תילו מאותם הימים. שני מגרשי חנייה בתחילת הכפר אך אנו המשכנו לנוע בסמטאות. מרכז מרוצף. בתים מסוידים בלבן. האלמנות שמוכרות תחרה. חנויות למזכרות. מסעדה אחת או שתיים. וגם "פיצוצייה". פלג חוצה את הכפר לכל אורכו. עברנו על פני הגשר. איכשהו מצאנו פינה לדחוק בה את המכונית השכורה. בדיוק בשביל זה לקחנו קטנה. שתוכל להתברג בנקל.

 

ראינו את השלט – לכנסייה ולמוזיאון – 0.8 ק"מ. הגשם פסק. התחלנו לצעוד. אחר כמה צעדים הסתכלנו האחד על השנייה ולהיפך. אין לנו הרבה זמן. חייבים להיות עד 19:00 במלון. הבטחנו… סבנו לאחור, לכיוון המכונית. נתקדם איתה ונהיה יעילים. הליכה לשם ההליכה אפשר לעשות במקום אחר ובמועד אחר. פגשנו בזוג זקנים (או שמא הם היו בגילנו…). היא והוא. די גוצים. הוא סמוק לחיים והיא בשער לבן, קצר, שנותרו בו עדיין פסים של עבר שחור. הגבר הקדים לנו שלום. באנגלית סבירה. ושאל למה אנו שבים לאחור. בכפר אמרו לו שיש ללכת ק"מ אחד. ואילו אנו כבר מסתובבים אחרי חמישים מטר.  והסברנו לו שאנו במרוץ כנגד השעון. הוא חייך והסביר לאשתו. להם יש זמן. בקיצור, שבנו למכונית והגענו ליעד. אל תשכחו את הזוג – עוד נחזור אליו.

כנסיית מריה הקדושה. הבתולה הקדושה. אכן כנסייה קטנה. ר' דייקה בנושא קנה המידה. כנסייה ביזנטית כמובן. ניתן לצלם בחוץ אך בפנים – לא. פגשנו את ניקולאס המופקד על הכנסייה הזאת. בחור די צעיר ששערותיו נאספו לאחור כזנב סוס. ניקולאס הוא צלם ארכיאולוגי. היה כשבע שנים באתונה. רק לאחרונה חזר לאי. להיראקליו. ועד שתפתח עונת החפירות הוא כאן.  והוא הסביר לנו, באנגלית טובה, שהכנסייה נבנתה לראשונה, במאה ה-5. על חורבותיה הוקמה שוב כנסייה. והפעם זה היה במאה ה-11. וניתן לראות את התפר בין השתיים. "ואת מי שירתה הכנסייה?" אין תשובה חד-משמעית. מספר משטחי אבן מצביע על קברים. מעבר לכך לא נמצא (עדיין) דבר. עשינו סיבוב סביבה. ניתן לראות את בור הטבילה העתיק.

ונכנסנו פנימה. וניקולאס התלווה. עמדנו ליד  האיקונוסטאסיס. אותה המחיצה המפרידה בין החלל המרכזי לבין לשכת הקודש. בדרך כלל מעוטרת בציורי איקונות מסורתיים. ישו, 12 השליחים וגלריה של קדושים כאלה או אחרים. ניקולאס הסביר על הציורים. האיקונות. על ההתפתחות שעברה הכנסייה מהמאה ה-11 ועד למאה ה-13. בעיקר ברבדים הפנימיים. והוא הצביע על איקונה שבה הושחתו עיניה של הדמות. כאילו נעקרו. והוא לא מבין מדוע עשו זאת התורכים.

ונזכרתי בכנסיית איה סופיה שהפכה למסגד. בציורי הבודהות במערות לאורך דרך המשי שהושחתו ע"י המוסלמים, בהרס פסלי בודהה באפגאניסטאן ב-2001, ע"י הטאליבן. הדיבר השני: "לא-תעשה-לך פסל וכל תמונה" (שמות, כ', 4). והסברנו לו. מהיכן לקחו המוסלמים את שלקחו. השלמנו לו את "החור בהשכלה".

חמישים מטר משם ממוקם לו מוזיאון אל-גרקו. האמת? לא משהו. גם בתוכו חל איסור על צילום. חזרנו למכונית.

 

ואז התחיל לרדת מבול. שניות לאחר מכן חלפנו על-פני זוג היוונים. אספנו אותם. "לאן?", שאלתי. המכונית שלהם בחניון שבכניסה לכפר. הזוג מאגיוס ניקולאס. עיר במזרח האי. שם לא ירד גשם, לדבריהם, מאז חודש מארס. ואנו בתחילת החלק המערבי, במאי.

ואי אפשר שלא לקנח בסיפור טוב שגם סוגר מעגלים:

הכרֵתי הזקן זכר את הימים ההם, את השנים של התורכים, חזר והגיד את המילים של אבא שלו, את הנסים שקרו בתקופה ההיא; כי האנשים היו יראי אלוהים והאמינו.

"הנה, אני שאתם רואים, אני, ברבא אנגוסטיס, בנס נולדתי. כן-כן, בנס. ואני אספר לכם בדיוק איך, שתתפלאו ותגידו: 'מה גדלו מעשיך, אדוננו!' ותלכו למנזר של הבתולה הקדושה ותדליקו לה נר."

התווה סימן צלב ופתח מתון-מתון בקולו הערב: "טוב, אם ככה, בכפר שלנו, היתה באותה תקופה איזה תורכיה אחת עשירה – זפת רותחת על העצמות שלה! אבל היא נכנסה להיריון, יימח שמה, והגיע הזמן שלה ללדת. שמו אותה על המשבר וגעתה ושאגה כמו עגלה, שלושה ימים ושלושה לילות. אבל הילד לא יצא. איזה חברה שלה – זפת רותחת על העצמות שלה! – אומרת לה: 'את לא צועקת, ג'עפר חנום, גם אל מיירה מנה?' מיירה מנה הם קוראים, התורכים, לבתולה הקדושה, גדולה ורבת-חסד! 'אליה שאני אצעק?, שאגה הכלבה ג'עפרנה; 'אליה? יותר טוב לי למות!' אבל הכאבים היו גדולים. עברו עוד יום ולילה, שאגה ושאגה, אבל לא ילדה. מה היא תעשה? לא יכלה יותר לסבול את הכאבים, הרביצה צעקה: 'מיירה מנה! מיירה מנה!' צעקה, צעקה, אבל הכאבים לא הפסיקו והילד לא יצא. 'היא לא שומעת,' אמרה החברה, 'בטח לא מבינה תורכית; 'תצעקי אליה בשם שלה היווני.' 'הבתולה הקדושה של היוונים!' הרביצה אז הכלבה צעקה, 'הבתולה הקדושה של היוונים!' אבל כלום לא עזר, הכאבים התגברו. 'את לא צועקת אליה טוב, ג'עפר חנום,' אמרה עוד פעם החברה, 'את לא צועקת אליה טוב, והיא לא באה.' ואז כבר הכלבה רודפת הנוצרים, מתי שהיא ראתה בעיניים שלה את הסכנה, הרביצה צעקה גדולה: 'בתולה קדושה שלי!' ועל המקום הילד החליק מהבטן, כמו צלופח. "כל זה קרה באיזה יום ראשון, ותראו מה זה מזל; ביום ראשון שאחריו, גם אמא שלי קיבלה צירים. התפתלה מכאבים גם היא המסכנה, התפתלה מכאבים, געתה ושאגה האמא שלי. צעקה: 'בתולה קדושה שלי! בתולה קדושה שלי!' אבל לא ראתה את הרחם שלה נפתח. אבא שלי היה יושב על הארץ, באמצע החצר, לא אוכל ולא שותה מרוב צער. היה לו חשבון עם הבתולה. אתם מבינים, כשהכלבה ג'עפרנה קראה לה, היא חטפה חלחלה וירדה לפתוח לה את הרחם, ועכשיו… ביום הרביעי האבא שלי כבר לא החזיק יותר מעמד; לקח אחת ושתיים את הקלשון שלו עם השתי שיניים והלך למנזר של הבתולה השחוטה, תהי בעזרנו! הלך, נכנס לתוך הכנסייה, אפילו בלי להצטלב, עד כדי כך היתה הקריזה שלו, סגר מאחוריו את הדלת ונעמד מול האיקונה שלה: 'אה, בתולה,' צעק אליה, 'האשה שלי מרוליה – את בטח מכירה אותה טוב למה שהיא מביאה לך כל שבת בערב שמן ומדליקה את הנרות שלך – האשה שלי מרוליה יש לה צירים כבר שלושה ימים ושלושה לילות והיא צועקת אליך. את לא שומעת אותה? נהיית חירשת, אני חושב, ואת לא שומעת. אם היתה איזושהי כלבה ג'עפרנה, איזושהי תורכייה בזויה, מטונפת, היית מתמוטטת מפחד והולכת להציל את המצב. אבל את הנוצרייה, את האשה שלי מרוליה, אותה את לא שומעת, נהיית חירשת! אה, חביבתי, אם לא היית הבתולה הקדושה, כבר הייתי מראה לך אני מה זה עם הקת פה של הקלשון!'

אמר, ובלי לכרוע ברך, סובב לה את הגב שלו בשביל ללכת. אבל, גדול מגדול אתה, אדוננו! באותו רגע האיקונה חרקה בחוזקה, כאילו התבקעה. ככה חורקות האיקונות, שתלמדו אם עוד לא שמעתם את זה, ככה הן חורקות שכהן עושות את הנסים. אבא שלי הבין; הסתובב, ירד על הברכיים, הביע חרטה, הצטלב: 'חטאתי, פשעתי, בתולה קדושה שלי,' צעק, 'וכל מה שאמרנו שיהיה כמו מלח במים!'

הוא בקושי הספיק להגיע לכפר, וכבר הגיעו אליו החדשות הטובות: 'שהחיינו, קוסטנדיס, ילדה האשה שלך, הביאה בן.' אותי פה, שאתם רואים, אותי, את בארא אנגוסטיס. אבל נולדתי עם אוזן קצת גאוותנית. אבא שלי, כמו שהבנתם, חילל את הקודש ואמר לבתולה הקדושה חירשת. 'ככה, אה?' היא בטח אמרה הבתולה, 'אם ככה אז אני אעשה גם את הבן שלך חירש, שתלמד לחלל קודשים!"

בארא אנגוסטיס הצטלב.

"גם זו לטובה," אמר. "השבח לאל! כי היתה יכולה לעשות אותי עיוור או דביל, או – חלצני אלוהי מצרה! – נקבה. גם זו לטובה, משתחווה אני, גבירת החסד!"

הוא מילא את הכוסות:

"תהי בעזרנו גבירת החסד!" אמר והרים את הכוס המלאה.

"לבריאות, בארא אנגוסטיס, ושתחיה מאה שנה, שתזכה גם לנינים!"

הזקן שתה את היין שלו בלגימה אחת ומחה את קצות השפם.

מקור: ניקוס קאזאנצאקיס (2008 [1958]), זורבה היווני, עם עובד, ע': 66 – 68.

והבתולה הקדושה בהחלט יודעת לחולל נסים. בטח בכול האמור ללידה. הרי אין כבעלת הניסיון.

צהרים. היינו רעבים. נסענו לחפש כפר יווני. שיתאים לדימוי. הזוג היווני המליץ על אמגליה. כפר מסורתי. והם מומחים לכבשים. בייחוד לאלה שמסתובבים, משופדים ונצלים בגריל. בדרך מצאנו אחד שכזה. ישבנו מתחת לדולב. החזיר הסתובב לו בגריל. הזמנו סלט יווני, צזיקי, עלי גפן ממולאים (לא הייתה עגבנייה ממולאת), שתייה. שבענו והותרנו… יאמאס. נסענו הלאה. בהרים מחכה לנו (או שלא) מערת נטיפים.

רשומה זאת פורסמה לראשונה ב-3 אוגוסט ש.ז בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

צילומים: משה הרפז (פודלי, כרתים, מאי 2010). הצילומים הוקטנו על-מנת להתאימם לדרישות האתר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אהלן.
    במקרה נתקלתי בכתבה הזו.
    ומקצה תיקונים קטן, כי הכפר הקטן הזה הוא גדול במונחים רבים:
    1.
    שם הכפר פודלה fodele
    2.
    פיספסת את שתי המצודות המדהימות מעל הכפר ושומרות על הדרך הראשית וסיפור בנייתן בעבודות פרך.
    3.
    בהמשך הכפר מנזר פונדילימון העתיק
    4.
    מגרשי החניה בכניסה לכפר הם לאוטובוסים ומיניבוסים, אחרי שעברתם את הגשר הייתם ממשיכים בנסיעה כי ליד בית אל גרקו יש מגרש חניה קטן.
    5.
    אין לסמוך על מרחקים בכרתים,
    6.
    הכנסיה היא מהמאה ה-5 ולא היתה שום בניה חוזרת (הכרתיים בכלל אוהבים להמציא סיפורים ולהגזים כבר מקדמת דנא, ראה "לופ אפימנידס")
    7.
    הכנסיה היתה כמובן של משפחת תיאוטורופולוס (ולא תיאוטוקופוליס, אין פה שום עיר) כמקובל גם היום במשפחות רבות. אפילו בדרך מהכביש הראשי לכפר ישנה כנסיה משפחתית, של בכלל משפחה גרמנית שגרה בבית ממול.
    8.
    כידוע שעשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל הן אחרות לגמרי, ומאידך, עקירת עיניים בציורים הן מנהג מוסלמי ידוע (ראה תמשיחים בבקעת הורקניה) כיוון שלפי האמונה המוסלמית העיניים הן ראי הנפש וברגע שאין עיניים אין נפש, וזכרון המת נמחק.
    9.
    שם העיר איוס ניקולאוס (איו הוא קדוש) את האות ג מבטאים רק כפריים שלא בדיוק הצטיינו בלימודים ותיירים שמתעקשים לא לבטא נכון את השמות.
    10.
    הפיספוס הגדול ביותר שלכם: מול הכניסה לכנסיה ישנו תמשיח-ראש גדול של ישו. בתחתית התמשיח ישנו שם מלא עם תאריך ויום בשבוע של חייל ונציאני שיצא לקרב, נוהג מקובל בכנסיות על ידי חיילים ונציאנים. יש כנסיות עם עשרות כתובות כאלו.
    11.
    פורום כרתים http://www.agenda.co.il/686
    שפירא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: