ת"א, רחוב קינג ג'ורג': ממסריק למגן דוד. מכיכר לכיכר.

26.7.2010 – יום תל-אביבי. ממסריק ועד מגן דוד. מכיכר אל כיכר. חג האהבה. לפני שנים כלל לא ידענו על קיומו. זהו רעיון לא רע בכלל לחצות את שבוע העבודה באיזשהו יום של פאוזה. לשני חלקים. לא שווים. מי אמר שהם צריכים להיות שווים? לא שמקום העבודה אינו טוב. נהפוך הוא. מצוין. אבל, לעיתים, מבט חיצוני מניב ניצוץ. לצאת מהשגרה. לחשוב מחוץ לקופסה. אז יצאתי ליום מן הקופסה. אולי יבוא רעיון שלא חשבתי עליו. אולי תתגנב לה איזושהי יצירתיות שחסרה בזמן האחרון. אולי תעמוד המתודולוגיה שנבחרה למבחן. או משהו…

אז ערכתי מסע, בבוקר יום חם ולח. היום נקבע מראש. כפיתי אילוץ בלו"ז. הקיץ החליט גם הוא לנכוח ביום זה במלוא עוצמתו. יחיאל טוען שמזג האוויר אכן משתנה. ולראיה – השנה הקיץ שונה מקודמיו. מעונן. הוא אינו זוכר קיצים מעוננים אלא חפים מכל ענן או בן עב. האמת? איני בטוח.

נחזור למסע. מכיכר לכיכר. ממסריק למגן דוד. למעשה החל המסע עוד קודם לכך, אבל אני מציג בפניכם, הקוראים, רק את החלק המצולם. בפועל החל המסע באותו הרגע שהותרתי את מכוניתי בחניון של בית ההלוויות. המבנה שאף הלוויה אינה יוצאת ממנו (פרט לתחנת חלוקת ערכות מגן שעליהן כבר נאמר שלא בטוח שהן שוות את ההשקעה…). והלכתי לכיוון החיים. העיר שאין בה הפסקה. וירדתי דרומה לאורכו של המשורר אבן גבירול המשתפץ בימים הללו. בדרך לדרום קפצתי לבית האמנים ע"ש זריצקי. הקדשתי לתערוכות המוצגות בו ולאמנים המציגים את 15 דקות התהילה והמשכתי דרומה. תחבתי את אפי ב"תולעת ספרים" אך לא דגתי דבר. והמשכתי דרומה.

בפינה הבאה חיכתה חנות לממכר ספרים משומשים – "ויקרא". מבעד לזכוכית ניתן היה להבחין בכמה דברים מעניינים. זה שהם היו עטופים כדבעי – מעיד עליהם שהם יקרים. והרי יש גבול לכול תעלול. לא נכנסתי. ועד הייתי לדבר-מה מוזר בעיני. הדוורית פתחה את דלת החנות כדי חריץ בלבד. זרקה את המכתב בינות הספרים שבחלון הראווה (או שמא הייתי צריך לקרוא לכך ויטרינה?) והסתלקה. כך או אחרת נאלצה העלמה שהחזיקה כלבון בהיר על ברכיה לקום אל המכתב. אני המשכתי ללכת. לאורך קינג ג'ורג'. מסופו לתחילתו. ע"ש ג'ורג' החמישי. הבריטים כבשו את ארץ-ישראל מידי הע'ותמנים ולאות הוקרה קיבל המלך את מחציתו של רחוב הכרמל.

לאורך המסלול צילמתי, לא אחת, גרפיטיס. פוליטיקה בצד אהבה בצד וונדליזם בצד ציורי אומן בצד קשקושים (או כך לפחות הם נראו בעיני). ומעשה הגרפיטי זה עניין לא פשוט. זאת תרבות אורבאנית. זהו מעשה שיש בו פנים רבות. די אם נזכיר בכפיפה אחת מרחב גיאוגרפי, מקום, אמנות וביטוי חברתי. והרבה ביטויים ואמירות חברתיים. ברשימה זאת לא אוכל לפרט. במקום אחר אדרש להרחבה – על קשת הנושאים, על האמצעים, על המקומות. עבודה של ממש.  בין לבין חלפתי על פני לוחות של מודעות. שהיו בנויים בסגנון של פעם. עגולים. פורמט של צילינדר. גליליים אם כבר יורדים לפרטים הנדסיים. שפת המידע השתנתה. לא עוד עברית ארכאית. עברית עכשווית. ישירה. צבעונית.

נכנסתי ל"שלוש". הגלריה. מוצגת בה תערוכה קבוצתית. פרדוקס הסבא. חובבי המדע הבדיוני מכירים זאת היטב. אסימוב, לשם ההמחשה, השתמש במעלית הזמן. ואני מצוטט מהדף שנלווה לתערוכה:

 פרדוקס הסבא הוא פרדוקס של מסע בזמן, השואל: אם אדם נוסע לאחור בזמן והורג את סבו, ובכך מונע את לידתו שלו, כיצד הוא יכול לחזור בזמן ולהרוג את סבו?

הפתרונות שמדענים מנסים לתת לפרדוקס זה מגוונים. ישנה טענה שמסע בזמן יכול להיות אפשרי רק לעתיד ולא לעבר, כך שלא תיווצר סתירה פרדוקסלית בין ההווה לעבר. טענה אחרת מעלה אפשרות של יקומים מקבילים שמאפשרים קיום של סיפורים שונים, אפילו סותרים. תיאוריה אחרת הנקראת "השערת הצנזורה הקוסמית" טוענת שחזרה בזמן יכולה להיות אפשרית רק לנקודות סינגולאריות בחורים שחורים, שם לא מתקיימים חוקי הפיזיקה ולא קיימים כללים של סיבה ותוצאה ושל מוקדם ומאוחר. האירוניה היא שכך היקום גוזר צנזורה קוסמית: מדען שיצליח לחזור לחור שחור לא יוכל לצאת משם ולספר על החזרה בזמן.

במציאות הפרדוקסלית בה אנו חיים, הכוללת התקפה על המחשבה הבינארית (עבר והווה, טוב ורע, חיים ומוות, נוכח ולא נוכח) ועל הקשר הפשוט והברור בין עבר, הווה ועתיד, ישנה חשיבות מיוחדת למפגש עם ההווה המפורק והמשובש, שיש לו נפח ועודפות של עבר ועתיד. במבנה כזה של זמניות וחוסר קוהרנטיות המציאות מפתיעה כצורה אפשרית (ולא הכרחית) של הופעת הדברים.

איך שלא יהיה פרדוקס הסבא אינו החתול של שרדינגר. מכול שהוצג בחלל הגלריה משכו את תשומת לבי עבודותיו של גסטון צבי איצקוביץ. אני מסכים עם הנחת העבודה שלו שהאקראי הוא נקודת הבראשית. אבל הקשר לסבא אינו ברור ונהיר, אם בכלל. זה לא מפריע לאיכות הצילומים כמובן. כששבתי לביתי הסתבר לי, שבין לבין, נשלח דוא"ל מ"שלוש" המבשר על פתיחת תערוכה של איצקוביץ במוזיאון ישראל המחודש. הנה לכם תירוץ להיאחז בו ולבחון איך וכיצד ומה תוצאותיו של שיפוץ שעלותו  מעל ל-100 מיליון דולר ושנמתח על תקופה של שלוש שנים. תוקף התערוכה – ארבעה חודשים. לא שלושה שבועות. אז לא צריך לרוץ. נדרש לתכנן את הזמן בתבונה.

 

והמשכתי במעלה ג'ורג' החמישי. ופקדתי את "פולק" –  חנות לספרים משומשים מס' 2 ביום זה. בארגז החיצון הונחו ספרים. חיטטתי בערימות. ראיתי אחד וקניתי. שמו של הספר – "מאמרות". כתב אותו, כך סבורים, החכם קונג. לכם הוא מוכר יותר בשם קונפוציוס. אקרא ואעביר לבעז. מלכתחילה הייתה זו המטרה והיעד הסופי של הקניה. הרשו לי לצטט רק את המשפט הראשון:

אמר החכם: מי שלומד תורה וחוזר עליה לפרקים, וכי לא הנאה היא לא? מי שבא אליו חבר ממרחק, וכי לא תענוג הוא לו? מי שלא הכירו בו הבריות בערכו ואף-על-פי-כן לא בא לידי תרעומת – וכי לא איש-המעלה הוא?

מקור: קונג פו-צה (קונפוציוס), מאמרות, מוסד ביאליק, ע' 47.

 

הותרתי את המצודה מאחרי גבי והמשכתי במעלה הרחוב. חלפתי על פני הכתובות שהשוו בין בשר לרצח. אבל איני בטוח שמי שיצא במחאה קרא את "לאכול בעלי חיים" של ג'ונתן ספרן פויר. אם קרה א' – יקרה גם ב'. אבל אם קרה ב' – לא מן ההכרח שקרה א'. וגם כאן מחכים הכסאות שמישהו יבוא להתרווח עליהם…

עצרתי לאתנחתא אצל סוניה. אשתו של מאיר גצל שפירא (לעתים תמצאו ששמה הוא שרה. אבל אל ייפול לבבכם. שרה=סוניה). את הדוקטורט עשיתי על שכונת שפירא. אותה שכונה שייסד מאיר גצל שפירא. אז שלא אכנס לכוס של קהווה שבצידה עוגה אצל אשתו של מייסד השכונה? אין מצב שלא. וחוץ מזה הרי נחוץ להמשיך ולקרוא ב"מאמרות". עם כניסתי כובדתי בבקבוק של מים. אחלה של פתיחה.

וחלפתי על פניה של החנות השלישית לממכר ספרים שאינם חדשים (כעצתו של בעז) ליום זה  – "הנסיך הקטן". על שני סניפיה, שאותם, הפעם, לא פקדתי. וכיוון שעומדים אנו בפינת סמטה אלמונית ועוד רגע תצטרף אלינו הפלונית אנצל את הזמן אספר לכם אגדה אורבנית. כאמור, מאיר גצל שפירא היה גביר. ביתו היה זה שבחזיתו ניצבים, עד עצם היום הזה, שני שומרי הסף, האריות. היכן? בקצה של סמטה פלונית. ודאי תשאלו – אם כך, מדוע לא הונצח שמו ברחוב שבו נטע את ביתו? ומספרת האגדה ששפירא אמנם קרא בתחילה לרחוב הקטן על-שמו. אבל דיזנגוף ייעד את "שפירא" להרמן ולא לגצל (הרמן שפירא הוא שהקים את האוניברסיטה העברית בירושלים). וכך אירע שיום אחד תלה השלט "מאיר שפירא" וביום השני השלט "הרמן שפירא". הריטואל חזר ונשנה. אחד שם והאחר מוריד. ולהיפך. עד שנמאס הדבר בעיני דיזנגוף וקבע חד וחלק: "סמטה פלונית". ובא הקץ למאבק.

 

לקראת סיום הגענו לרחוב העבודה. תקראו את תיאורה. פעם הייתה עבודה שכיבדה את בעליה ועסקו בה בעלי מלאכה. עולם הולך ונכחד. היום – וודקה. סליחה – עראק. השכרות שפשתה במחוזותינו – מכה של ממש. האלימות, האונס, קרבות הסכינים, תאונות הדרכים. החוק לאיסור מכירת האלכוהול לאחר 23:00 – לא ממש יתקן זאת. גם לא בטוח שימזער נזקים. בינתיים מוכרים לציבור מים בטעם עראק או להיפך. ובערב יחליפו הפאבים – בתי-המרזח ומרתפי השיכר –  את הפיצוציות. משחק בסכום אפס. 

והנה שוק בצלאל. שפעם מרובים היו בו כדורי הפלפל מהמלבושים. והיום סב הגלגל. ובגדים ניתן לקנות במשקל…

ורגע לפני שטיפסתי על אוטובוס דן המשרת בקו 4, סביב אותה הפינה שבה אלנבי, שינקין והמלך ג'ורג' נושקים זה לזה, היכן שפעם היו המדרגות הנעות של כיכר מגן דוד ונסתתמו המעברים ונעלמו, נתקלתי בצבר של הומלסים, קבצנים, נדכאים ואנשי שוליים, כאלה או אחרים, אם בכלל ניתן להבחין בדקויות שביניהם. וכולם, בתנוחות זרות ומוזרות, מקוריות, שולחים את ידם ואת כליהם לעבר העוברים ושבים. הב! הם אומרים. במקורותינו כתוב: ותשובה ותפילה וצדקה יעבירו את רוע הגזרה. ומה אנחנו מבקשים? צדקה.  והיה שם דבר נורא: אחד שפתח "חלון" במכנסיו, לאורך השוק, מצופה בניילון. ויכולת לראות, דרך המעטה השקוף שנפער במכנס, את הפצעים זבי המוגלה. לא צילמתי. נשמור על צלם האדם. הביתה חיש. קישטא. מישהו יודע מדוע פונים לחתול עם "קישטא" כשמתכוונים לגרשו? 

ובדרך חזרה, לצפונה של עיר, על-מנת לאסוף את מכוניתי, רבו התקוטטו התעמתו התקלסו וקיללו זה את זה: המונית והאוטובוס. של קו 4. לאורכו של בן-יהודה נמשך המאבק בין השניים. ואמרתי לעצמי: למה להתעצבן בשל שטויות של אחרים? הרי אני יושב הפעם בג'מבו. ושקעתי שוב ב"מאמרות". הבעיה הייתה ב"ברקסים" שתקעה המונית לאוטובוס שהכריחו גם את האוטובוס "לתקוע ברקסים". והטלטלות העיבו וטרדו את השלווה. אבל ניתן לציין, באנחת רווחה, שכל זאת נגמר בשלום. לא נמסר על אבדות, נפגעים או נזקי רכוש.

ותם המסע.

מאמר זה פורסם לראשונה במגזין "במחשבה שניה" ב-28 ליולי 2010.

צילומים: משה הרפז (יולי 2010). הצילומים הוקטנו על מנת לעמוד בתנאי האתר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  On 31 ביולי 2010 at 3:06 PM

    כמי שהוא בעל דירה ברחוב הזה
    התעניינתי מאוד בכתבתך.
    בדרך-כלל אני ללא סובל גרפיטי
    לעתים קרובות הם הופכים בית נקי ו"מהוגן"
    פשוט לבית מלוכלך ומוזנח
    וברחוב הזה יש גם דוגמאות כאלה.
    אבל רבים מהגרפיטי או השלטים
    שהבאת כאן הם נחמדים מאוד…

  • איל  On 1 באוגוסט 2010 at 3:59 AM

    נהדר. מזכיר לי שצריך להרים קצת את העיניים בדרכים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: