אומברטו אקו, בספרו "שם הורד" כתב כי: "יפי הקוסמוס אינו רק באחדות שבריבוי, אלא גם בריבוי שבאחדות".
טיילתי בשדות. לצוד מחשבות. והשלט "מים לא ראויים לשתייה" משך את תשומת לבי. חמש שפות: עברית, ערבית, רוסית, סינית ותאית (ואחר כך נוספה האנגלית שהתנוססה במקום אחר). מסתבר שניתן לערוך ניתוח שיח גם לשלט. ואתה מגיע למסקנות. וחשבתי לעצמי – הנה, אנו בהחלט מדינה רב-תרבותית. אימפריה. במחשבה שנייה, ממש לא. כאן לא מכבדים את האחר ואת תרבותו. אבל, על-מנת להסיר מאתנו את האחריות, אנו רב-לשוניים. והשפות הללו מצביעות על מי העוסק במלאכה בפועל. צבא העובדים הזרים משלל הארצות הרחוקות. "מהגרי העבודה" אם ננקוט בשיח המהוגן. אבל נדרש להסביר, בראש ובראשונה, מהי רב-תרבותיות. כדי שיהיה לנו בסיס ידע משותף. ואז נוכל להתווכח…
להגדיר מהי תרבות זו משימה מורכבת ומסובכת שהניבה עד כה עשרות, אם לא מאות, של הגדרות שונות. האנתרופולוגים האמריקנים אלפרד קרובר (Kroeber) וקלייד קלאקהון (Kluckhohn) הציגו ב- 1952 מחקר שבו קובצו תחת קורת גג אחת 164 הגדרות שונות של המונח תרבות שענו לכותרות כדוגמת נורמטיביות, היסטוריות, פסיכולוגיות, תבניתיות וגנטיות. המילה Multiculturalism מתורגמת בדרך כלל ל"רב-תרבותיות" אך ניתן לתרגם את המושג גם כ"ריבוי תרבויות". מעבר לתרגום מצויה המשמעות ונחוץ להבחין בין השניים. כאשר אומרים או כותבים ריבוי של תרבויות, הכוונה היא (בדרך כלל) להיבט הכמותי, המספרי. כלומר ריבוי תרבויות כשמו כן הוא ופירושו אוסף גדול ומגוון של תרבויות השונות ונבדלות זו מזו. אולם כאשר אומרים (או כותבים) רב-תרבותיות המושג מקבל משמעות אחרת (לכאורה איכותית). רב-תרבותיות היא השקפת עולם שמעמידה באופן שווה, זו בצד זו, תרבויות שונות ואין תרבות מועדפת או תרבות נחותה.
המושג רב-תרבותיות ניתן לשימוש בעבור כמעט כל דבר: משיח אודות מיעוטים, דרך ביקורת פוסט-קולוניאלית ועד למחקרים על לסביות והומוסקסואלים. ברוב מדינות העולם מתקיימות שוֹנוּיות תרבותיות. לפי האומדנים האחרונים ב- 184 המדינות העצמאיות יש יותר מ- 600 קבוצות לשוניות ומעל ל- 5000 קבוצות אתניות. רק על מספר מצומצם ביותר של מדינות ניתן לומר כי תושביהן מדברים בשפה משותפת אחת או שאוכלוסיותיהן שייכות לאותה קבוצה אתנית. הדוגמאות הספורות לכך הן איסלנד, יפן ובמידה רבה גם צפון-קוריאה ודרום-קוריאה. אלו הן המדינות הקרובות ביותר למושג מדינת לאום במובן האידיאלי. ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה הן דוגמאות למדינות של ריבוי תרבויות בעולם החדש שנוצרו על-ידי קהילות וחברות של מהגרים בעוד הקיסרות האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית וברית המועצות הן דוגמאות למדינות (לשעבר) מרובות תרבויות – רב-לאומיות, רב-אתניות ורב-דתות – של עולם ישן. אינדונזיה וניגריה, לעומתן, הן מדינות של ריבוי תרבויות כתוצאה מירושה קולוניאליסטית.
למושג רב-תרבותיות יש משמעויות אחרות בארצות שונות. באירופה לובשת המשמעות צביון של חלוקת כוחות בין קהיליות. בקנדה משמעות המונח היא מתן חופש לביטוי של זרות אתנית ללא חשש מאפליה. בארצות-הברית משמש הביטוי, לעיתים קרובות, על-מנת להכיל את הדרישות של הקבוצות החברתיות שממוקמות בשוליים ולצייר תמונה ריאלית יותר של אמריקה ושל האנשים המאיישים אותה. ההבדלים ההיסטוריים בהתפתחות של המדינות, המבנה הממסדי, חלוקת המעמדות, האדמיניסטרציה והבדלי התרבות המסורתיים הם המסבירים את השוֹנוּת במדיניוּת של הרב-תרבותיות הננקטת על-ידי מדינות שונות. התיאוריות הרב-תרבותיות מתייחסות, עבור רוב המדינות, לאותם מקורות: אינטגרציה שווה והכרה בשוֹנוּת תרבותית.
לאחרונה נדרשות חברות מודרניות על-ידי קבוצות מיעוט להכרה בזהותן השונה. המושג רב-תרבותיות מכסה אם כן על צורות רבות ושונות של פלורליזם תרבותי ולכל אחת מהתצורות אתגר משלה. קיימות דרכים רבות בהן מעורבות קבוצות של מיעוט בפוליטיקה הקהילתית – החל מקולוניאליזם ועד לבחירה עצמית של הגירת יחידים ומשפחות. השוני באופן שיתוף הפעולה עם הרוב משפיע על אופי קבוצות המיעוט ועל יחסי הגומלין שלהן עם חברת הרוב.
הספרות והעיתונות מלאים בדיווחים ובתיאורים של החברה הישראלית. אשתף אתכם הקוראים, רק בשתיים מתוך ים הדוגמאות:
"איננו אוהבים" (כל אחד והחבילה שלו) את הפוליטיקאים ואת הפוליטיקה, את המתנחלים ואת הדוסים; את הערבים ואת המזרחיות, ואת ה"פולניות", ואת הקיבוצניקים האלה עם שירי הגבעתרון ושרה'לה שרון; איננו אוהבים את זמרי הקסטות, את החדשות מירושלים, את ה"ירושלמיות" עצמה, את ה"חיפאיות", את באר-שבע, את המרכזים המסחריים הללו של עיירות הפיתוח, את רוב הבתים בתל-אביב, את הקבלנים ואת מוכרי החמוצים, את דור הפלמ"ח, את המנגל ואת הסובארו, את הימין ואת השיינקאיות, ואת תכניות הבידור בטלוויזיה ואת הדרמות ואת "מבט", ומה לא? (כלומר: מה כן?).[ דורון רוזנבלום (1996), תוגת הישראליות, עם עובד, ע' 247]
פדרציה של בולגרים פולנים ומרוקאים, מפד"לניקים, שמאלנים, הומוסקסואלים, תאילנדים, סינים, מלכות דראג, חוגי קבלה וספרות תורנית וילדי טראנס פראיים. [יגאל סרנה (17/11/2000), "הישראלים", ידיעות אחרונות]
התמונה של הישראליות אינה פשוטה אלא תמונה מורכבת. האומה הישראלית (היהודית?) מפולגת ומשוסעת, מסוכסכת ומפורדת, וחלוקה למחנות, למגזרים ולשבטים עוד מקדמא-דנא. החל מפיצול ל-12 השבטים, דרך חלוקת ארץ ישראל לנחלות שבטיות, מלחמות שבטי בני ישראל בשבט אפרים, פילוג ממלכת שלמה למלכויות יהודה וישראל וההתכתשויות ביניהן ועד למלחמות אחים בין צדוקים ופרושים בעוד שהאויב המשותף צר על ירושלים. חורבן הארץ, ההגליה והפיזור לכל קצוות תבל תרמו את חלקם, עם השנים, ביצירת מגוון מרשים של תת-תרבויות יהודיות, כמעט בכל אזור שבעולם, וביצירת מיתוס "עשרת השבטים האבודים". לעיני צופה חיצוני דומה שמדינת ישראל איננה אלא פדרציה רופפת של מגזרים לאומיים, אתניים, עדתיים, דתיים ותרבותיים, והחתירה לפירוק החברה הישראלית למגזרים מעין אוטונומיים צוברת תאוצה. וכך התבטא הסוציולוג האמריקני וולצר: "החברה הישראלית מפולגת לשבטים יותר מאשר בכל חברה אחרת שאני מכיר" ולהערכתו תקוות המייסדים שישראל תהיה כור היתוך בארץ לא צלחה בידם ובישראל נוצרה חברה הטרוגנית. וכאילו לא די בכך, בא וקובע בצער הסופר סמי מיכאל: "אנו מדינה ממיינת" כאילו רוצה לומר שהישראלי ממיין, מסמן, מסווג, מבדיל ומדרג את עצמו ואת האחר.
סיווג החברה הישראלית לתרבויות משנה על-פי פרופ' עוז אלמוג עשיר ומגוון: יאפים עירוניים מבוססים, בורגנות ציונית ותיקה, "נובו-רישים" מסורתיים, מעמד מזרחי נמוך, עולים חדשים מחבר העמים, דתיים לאומניים, חרדים, התנועה האסלאמית, ערבים נוצרים וחילונים, דרוזים, עובדים זרים. חלוקה זו יש צורך לסייג משום שהינה סכמתית – לא מעט אזרחים יכולים להיכלל ביותר מקבוצה אחת. בנוסף יש לזכור כי כל אחת מתרבויות המשנה ניתנת לחלוקה נוספת.
ויש לי בקשה – אל תשתו מים שאינם ראויים לשתיה.
רשימה זו פורסמה ב-11 בילי באתר "במחשבה שנייה".
צילומים: משה הרפז
משה הרפז 
תגובות
מעניין לנסות לחשוב (ולהתבונן) על ריבוי שפות במקומות "חיוביים", לעומת השלילה שבאיסור השתיה (אשר כמו שאמרת נועדה למזער סיכונים). האם יש כאלה בכלל? האם ועל איזו רב תרבותיות או אינטרסים זה מעיד? למשל, תפריטים לתיירים במסעדות. או שלטי הסבר שונים. או שלטי ברכה במעברי הגבול השונים (והאם יש הבדל בין שדה תעופה מרכזי למעבר יבשתי בגבול מצרים). טפסים ממשלתיים, אתרי אינטרנט, שלטים בחנויות, ועוד.
התהייה הגדולה שלי: האם רב-תרבותיות בהכרח מביאה להסתגרות ובידול, או יכולה להיות פתח להעשרה ולחברה מורכבת ומעניינת במובן החיובי של המילה? דומני שבישראל טרם הוכח כך.
אפרופו מים לא ראויים לשתיה: על אף העדויות הסותרות, בעיני רבים מי הברז הם על תקן מים שאינם ראויים לשתיה, ורואים צורך "לטהר" אותם, אם לא להחליפם במים שטרונספרו במאמץ כלכלי גדול ובנזק סביבתי רב.
ולסיום אבחנה ושאלה מהתבוננות בכותרת הבלוג: בשורת הסיסמה- האם בכוונה מוכפלת האות "נ" במילה "מתבונן" השניה? אפשר למצוא פרשנויות להצדיק זאת…