דובדבנים מנאגויה, יפן. כל דובדבן – מלמיליאן!

 

הגענו לנאגויה. היעד הוא מצודתו/טירתו של השוגון. טוקוגאוואה. נבנתה לפני כ-400 שנה. לא שרדה את מלחמת העולם השנייה. חלקים גדולים ממנה שוחזרו. בבוקר התעוררנו לצליל הגשם. לך תעשה מקלחת בחצר גשומה ולאחר מכן לרבוץ במים החמים, המינראליים,  בעוד שיורד עליך קצת גשם…  ארזנו התרמילים, קיבלנו בחזרה הנעלים, ויצאנו לדרך. המתנו בגשם לאוטובוס והוא ניאות לקחתנו לאודאווארה. תמורת 810 ין לגולגולת. משם לשינקאנסן (ביפנית: "הקווים החדשים"). הרכבת המהירה. 285 קמ"ש. חינם אין כסף (לא כולל Nozomi) וזאת כל עוד אתה מחזיק ב-J.R.Pass. וירדנו בנאגויה. 500 ין לאפסן בלוקר מזוודה/תרמיל/תיק. הלכו עוד 1000 ין. מדוע שב אני ומעלה את הנושא הכספי? משום שהחיים ביפן מתנהלים בדרך כלל במזומן. ואתה צריך לחשב את התנהלותך הכספית. דהיינו להיות ער למלאי המזומנים. שלא תהא דחוק וקצר בשטרות המרשרשים. כי לא בכול מקום ניתן להחליף מט"ח. כלומר – בדרך כלל לא.

גשם ירד לאורך כל הנסיעה. גם ערפל התלווה אליו. השמש נחבא ונעדר זמנית. רכבת השינקאנסן נעה על מסילתה. מרחפת. שדות אורז, מטעי תה, עיירות, פרוורים מתועשים, כפרים, ערים. תחנות רכבת שעל פניהן חולפים ביעף. אין צ'אנס לקרוא את שם התחנה. שלטי פרסומת, מנהרות, ושוב נגלה נוף הבתים עם גגותיהם האפורים/כחולים/חומים. לעיתים שחורים. וגם קובלט נראה בתדירות נמוכה. לפעמים מבחינים בפנינה ארכיטקטונית. כאלו שיצאו מהמגזין האדריכלי האחרון. בתים מעוצבים להפליא. בתי בטון חשוף בין בתי העץ. רשתות מגרשי הבייסבול מתנשאות ומבצבצות מבעד מסך הביניינים. מרובי קומות ניבטים מעל שכונות צמודות קרקע. לא משעמם. אבל בכול זאת חזרתי מדי פעם ל"שירה". כן, זו של עגנון. לקחתיה למסע היפני. ועוד שניים שלושה ספרים העוסקים ביפן. וספר שירים של מאצואו באשו. ההוא שהלך לאוקו. והרכבת עצרה בתחנה. נאגויה.

עזבנו את העיר התחתית של תחנת הרכבת  ועלינו למפלס פני הקרקע. אין גשם. הידד! פתחתי ת'מפה והתחלנו במסע לטירה. 1.5 קילומטרים על-פי המפה. כ-30 ד' של הליכה מדודה. ושוב כבר צהרים. ושוב מצאנו את עצמנו רעבים. אז חסלנו את הרעב. הפעם לא מסעדת פועלים. אלא מסעדה יפית, מתוחכמת. אך לא יקרה. וצריך לחלוץ נעלים. אגב, תקפידו שלא יהיו לכם חורים בגרבים. גם רלוונטי למעברי גבול שבהם מתבקש הנוסע לחלוץ נעליו… וכבר ראינו בושות. איך שלא יהיה השלנו את הנעלים. והנחנו. בסדר הנדרש. עם החרטום כלפי חוץ, כלפי דלת הכניסה. כאילו מחנים את כלי-הרכב במעוזים עם החרטום החוצה. כך שאם תופסת הפגזה… ורק דני לא. חלץ והניח כמו שהניח. ובחיוך של סלחנות סובבה הנערה את נעליו. הלבנים הללו… בתמונה רואים מקום לשניים. וילונות במבוק להפרדה. רואה וכאילו לא נראה.. ומקום להניח את הישבן/העכוז (לא החלטתי מה עדיף) ואת הרגליים בבור המשוקע מתחת לשולחן כך שלמעשה יושבים "כאילו" רגיל, אך ללא משענת. שבענו. שילמנו בכרטיס אשראי!!! והמשכנו ליעד. ובדרך ראינו אזורים – קרי רחובות שהעישון נאסר בהם, וחצינו תעלות מים קטנות וגדולות. והרחובות נקיים. והומי אדם. ואין בדל סיגריה. ולא תראה אדם מעשן. והיפנים מעשנים כבדים. ובכול זאת ואין מעשן. חוק זה חוק. הלואי עלינו. שלא נדבר על היישום. בארצנו הקטנה, במידל-איסט, המרחב הציבורי אינו שייך לאיש. וככה הוא נראה.

ורגע לפני שמגיעים ליעד הממה אותנו שדרת הדובדבנים. מזלנו עמד לצידנו. כי החלטתי להגיע בדרך אחת ולחזור באחרת. וכך ארע שלא הגענו בדרך הראשית. ולא חברנו למאות התיירים האחרים – שכולם, ללא יוצא מהכלל, היו יפנים. וכך יצא שחזינו בשדרה מופלאה. ואתם שותפים לחוויה. וטרם הגענו לקיוטו שבה אמורה פריחת הדובדבנים להגיע לשיאה. פריחת הדובדבן – סאקוראה (Sakura). יש מעל ל-400 סוגים של עצי דובדבן. רובם ככולם פורחים בורוד. אך יש גם בורוד עז לחיים. מתחצף ומתחזה לאדום. ואין פירות. כלומר אין למעשה דובדבנים מאלה הפורחים בשדרות העירוניות. גם כאן (ביפן), אם חפצים בדובדבנים, צריך ללכת למטעים. העצים הגדלים "בר" אינם פוריים. כמו השקד אללנו. זה שבטעות קרוי "שקדיה". פרוזדור ירושלים. הסטף. זהירות – הפירות של אלה מרים. רק במטעים נמצא את השקדים הטובים לאכילה. לא בטבע…

וכשתמה השדרה, ואחרי הביקור במצודה, חזרנו לתחנת הרכבת. לאסוף ת'חפצים ולנסוע להירושימה. נגיע מתי שנגיע. מה בוער? כתובת המלון בידיי. 100 מ' מתחנת הרכבת. רק צריך להגיע, לרדת והנה אתה ממוקם. לא הייתה רכבת ישירה. צריך לבצע החלפה בשין-אוסאקה. שש דקות. כמובן שפספסנו את ההחלפה. נחפזתי במעלה המדרגות – לא מעלית ולא דרג-נוע – של רציף 23, וזכיתי לראות את זנבה של השינקאנסן מתרחק. ואני עוד הייתי הראשון. האחרים – לא עברו את בוחן בראור. ולמדנו שיעור חשוב. לכול נושא/ת מדים של J. R.  יש בכיס (בכיס החולצה הלבנה שמתחת לג'קט) את הפנקס שבו מצויה התשובה לכול שאלה. תציג את הכרטיס, הבחור/ה יציצו בפנקס ויאמרו לך את מספר הפלטפורמה. לא תבין? יסמנו באצבעות. ירשמו על הכרטיס. ובלבד שיוודאו שהבנת. מאוד חשוב להם לתת את השירות. והם עושים זאת מקרב לב. וקדים לך. ונא לקוד בחזרה. לא להשתחוות. להניד בראש קלות כלפי מטה. ומאז – לא קרה שפספסנו. פצחנו את הקוד. למדנו את השיטה…

הרשימה הועלתה לראשונה באתר "במחשבה שנייה" ב-1 ביולי 2010.

צילומים: משה הרפז (אפריל 2010). הצילומים הוקטנו ע"מ לעמוד בדרישות האתר.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: